דניאלה כרמי, עזים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 16.12.2011

דניאלה כרמי מצליחה לכתוב ספרות מגויסת בלי להטיף או לנדנד ובלי להביע עליונות ביחס לקוראים. עניין נדיר משני הכיוונים. 'עִזים', ספרה החדש, הוא ספר שעושה כמיטב יכולתו לסלק את הנוכחות של כרמי כמספרת, ומניח לדמויות להתחכך זו בזו עד שתופיע ההתלקחות, כאילו ספונטנית.

זה ספר תיאטרלי, בימתי מאוד, שמורכב כמעט אך ורק מדיאלוגים. הדיון המוסרי שכרמי מבקשת לעורר מופקד כאן בידי שלושה פועלים ומעסיק אחד שאליהם נחשפים הקוראים כמעט אך ורק בלוקיישן אחד – בצריף שבו הם ישנים בלב המדבר. 'עזים' צועד בעקבות המסורת שמכונה לפעמים 'נטורליזם' ולפעמים 'ריאליזם חברתי'. מינימום של תמרורים ספרותיים, תפאורה מציאותית ככל האפשר, דיבור כאילו לא מסוגנן. מיקום הסיפור בראשית שנות ה־70 הולך מצוין עם התחושה של קולנוע סוציאליסטי נוסח הסרטים של קן לואץ,' שמתמקד באנשי הצווארון הכחול ונעזר בשחקנים לא מקצועיים כדי ליצור אשליה של קולנוע אותנטי, כמעט תיעודי.

הספר חוזר לימים שאחרי מלחמת ההתשה בין ישראל למצרים, לימים של מלחמת התשה פנימית. המדינה מחליטה לטפל ב"בעיה" הבדואית בדרום הארץ – כלומר כופה על האזרחים הלא רצויים לעבור לערי קבע מסודרות ולפנות את השטח שבו הם חיים. הגיבורים, שלושה גברים יהודים, הם שכירים שאמורים להחרים את עדרי הצאן של הבדואים.

כרמי, שמוכרת גם כמחזאית וכסופרת ילדים, מאחסנת את חומר הנפץ מאחורי הקלעים. את המפגש הממשי, בשטח, בין המחרימים לבין רועי הצאן, הספר לא מתאר. את המידע לגביו מקבלים הקוראים דרך השיחות של שלושת הגיבורים. גם דמויות של בדואים לא מגיחות לחזית הבמה – לכל היותר נמסר שהן נמצאות מחוץ לצריף. במקום זה היא בוחרת להציג את החוויה של המוציאים לפועל, האנשים שנמצאים כמעט בתחתית השרשרת ומבצעים את העבודה המלוכלכת של הקודקודים.

בשורה קצרה של סצינות קצרות הסיפור האישי של שלושת הפועלים נחשף בהדרגה. מהו סיפור אישי, לפי כרמי? אוסף של נסיבות כלכליות וחברתיות שמאלצות אדם למלא תפקיד מסוים. שלושת הגיבורים הם מה שנקרא אנשים טובים שנפלטו מאמצע הדרך. כל אחד מהם מנסה למלא תפקיד גברי שהוטל עליו ובו־בזמן להימלט ממנו. הפועל הבכיר מתאמץ לשחק תפקיד של נווד, רודף שמלות אדיש. בתחתית ההיררכיה עומד בחור מזרחי, כנראה משתמט, שאמור לסייע לפרנסת משפחתו. הצעיר מבין השלושה הוא קיבוצניק תמים, חייל משוחרר שנמצא אולי על סף נישואים. בעורפי שלושתם נושפת דמות אב עריצה של קבלן ישראלי ייצוגי בגרביים וסנדלים.

כרמי לא זועקת את זעקת העשוקים. היא מראה איך בני אדם לומדים לדכא את עצמם, איך הם לומדים לציית. הספר מתמקד רוב הזמן בתהליך שעובר הקיבוצניק הצעיר. הפועל הבכיר, דמוי הקאובוי, פורש עליו את חסותו ומלמד אותו את רזי המקצוע. בפועל, נדמה שהוא מלמד את הצעיר להתנכר לחינוך שקיבל, מתנקם בו בעקיפין על שאריות התום שדבקו בו ("אתה לא קולט שאתה בג'ונגל").

העזים של כרמי, אם כך, הן קרובות רחוקות של הקרנפים של יונסקו. לאורך הספר משולבים איורים (לא כל כך מושכים) של עזים שציירה הילה חבקין. האיורים, שהולכים ונעשים סוריאליסטיים, לא רק מדובבים את הצד האילם של ההתרחשות – כלומר את העוול שנעשה לבדואים – הם גם מרמזים על המטפורה העיקרית של כרמי שמותחת קווי דמיון בין העזים לבין מחרימי העזים. שלושתם עוברים מין הפרטה רגשית. כדי לבצע את המשימה, כדי להתייעל, שלושתם מוותרים על האחיזה בקשר אנושי כלשהו ובמה שהוא מייצג – עם הקיבוץ, עם המשפחה, עם בת הזוג. חומרי הגלם האפרוריים של כרמי – בדמות הנוף, הסגנון, התקופה – מסווים דווקא דימוי נשגב, דתי כמעט. העז מתגלה כביטוי לקורבן עצמי.

במובן הזה, כרמי הצליחה לתאר שורה של רגעים יומיומיים, כאילו תכליתיים, שבהם האדם כורת בריתות קטנות עם השטן. לא פלא שהספר נפתח במהומה גדולה שמסתיימת בחתימה על חוזה של עובדי קבלן. בימים אחרים אפשר היה אולי להתייחס ל'עזים' כאל ספרות מיומנת אבל שולית. לא בתקופה הזאת.

דניאל כרמי, עזים, הוצאת עם עובד

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s