אהרן אפלפלד, עד חוד הצער

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 27.4.2012

 קצין דתי, מזוקן ובעל נשק, מפליא מכותיו באזרח דנמרק, בהיר שיער, מוכנע. חלק לא מבוטל בציבור רואה בתמונה סיבה לגאווה, התגשמות הפנטזיה על לוחם יהודי ונקמה יהודית. חלק מאיתנו נבהלים ממנה, כמין גלגול גרוטסקי מדכא של אותה פנטזיה בדיוק.

הספרים האחרונים של אהרן אפלפלד חוקרים את הקצה האחר של הפנטזיה הזאת – את המקום והזמן שמזינים אותה במרחבי 'השואה'. על פניו, אפלפלד לוקח את שק החרדות והתקוות של הישראלים, שמהדהד בדימוי של מלחמת העולם השנייה, ומנסה להפיק ממנו משמעות רוחנית חדשה. ספרו החדש, 'עד חוד הצער', מוכיח שהוא מצא דרך אפקטיבית, שתקנית וסמכותית לבצע את המשימה הזאת. כשהוא מתאר בלשון הווה חבורה של פרטיזנים יהודים שנלחמים לקומם מחדש את צלם האנוש של בני עמם, מתבקש לשאול במה שונה הסיפור שהוא מספר מהסיפור שמספרת התמונה של הקצין והמפגין הדני.

מֶעבר לסגולות של אפלפלד ככותב, נהוג לתפוס אותו כסופר הראשי שהכניס את קולם של 'ניצולי השואה' אל תוך הספרות הישראלית; כמי שהציג אותם לא כרוחות רפאים, כסמלים או כהשתקפות נפשית של הישראלים הצעירים; אלא כדמויות בשר ודם, בעלות עולם נפשי שאי אפשר להתעלם ממנו. מכיוון אחר, אפשר לומר שאפלפלד הצליח להוציא מהארון את התרבות הישראלית כתרבות מהגרים.

אבל ככל שהעיסוק בשואה נכנס ללב הזרם מבחינת התקשורת, האמנות והבידור בישראל – נדמה שאפלפלד פוסע ממנו כמה צעדים בנפרד, בכיוון משלו. השאלה היא אם קדימה, אחורה או בכלל כלפי מעלה, לעולמות עליונים. חמישים שנה אחרי פרסום ספרו הראשון, מי שנחשף לספריו בשנים האחרונות מקבל חוויה שונה לחלוטין. עולם כמעט מופשט, של דמויות שמגלמות יותר מכל מהויות – היסטוריות, דתיות. דמויות שמתקשרות בעיקר עם העולם שמעבר, עם אבות רחוקים ועם קרובים שזה עתה נהרגו. לב העניין בספריו כאילו חרג מהתחום ההיסטורי, האישי והפסיכולוגי. 'עד חוד הצער' הוא קודם כל דיון בענייני אמונה. את הספר אפשר לתאר כסימפוזיון, כמשתה בימות אסון, של פליטים לוחמים שמתפלמסים־מבררים את מהות היהדות והקשר לאלוהים. בתוך זה משובצים פירורים מסיפור חייו האישי של אפלפלד, שהמלחמה פרצה בילדותו. לאמו של המספר, למשל – נער צעיר שעוזב את הוריו לפני המעבר למחנות – אפלפלד העניק את שם אמו האמיתית.

הספר כתוב במתכונת דומה לקודמיו. רומן קצר, מחולק לפרקים חטופים, בנוי כמו דיווח בזמן אמת, כיומן סודי או פרטי, בסגנון פשוט ומתומצת. המנוע הבסיסי שמפעיל את הקוראים כרוך בשאלה הפשוטה – האם המספר והדמויות שמקיפות אותו בקומונה של פרטיזנים יהודים יצליחו לשרוד את המלחמה. האם הכוחות הנאציים יצליחו לאתר את המחנה הנודד שאפלפלד מתאר מתוך היערות בהרי הקרפטים. אבל בניגוד לקודמיו, הספר לא מתמקד בגיבור או בזוג גיבורים, אלא מתאר קהילה: לוחמים פרטיזנים שאוספים אליהם גם ילדים וזקנים. חבריה של הקהילה הזו מחוברים בקשרי מקרה, אבל מתוך מחויבות הדדית כמעט מוחלטת – ובמושגים של אפלפלד, מתוך גורל השבט היהודי.

בצורה מוצהרת ממש, אפלפלד נמנע מעיסוק פרטני בהוויה הזאת. המספר – המתעד של חיי הקבוצה, מי שמתחייב להפוך לדובר שלה בבוא היום, לסופר – מתייחס בבוז או באדישות לפרטים חומריים בקנה מידה מוגדל. המצבים האנושי וההיסטורי משמשים כאן את אפלפלד כדי לברוא קהילה קדושה, באופן מילולי: קהילה של אנשים קדושים בהווייתם, שלא מסוגלים להביע חולשה אלא באופן המאופק והאצילי ביותר, שלא לומר דוגמטי. אלה אינם אנשים. הם מופתים מעוררי יראה, מין דור מדבר שהמלחמה זיקקה ממנו יכולת להביע יצרים שפלים. במשפטים קצרים, נאומים דחוסים של מי שזמנם קצוב, הם מדגימים את הבחירות שבחר היהודי המודרני: קומוניזם, חסידות חדשה, חילוניות רוחנית.

אבל לא זה לב הסיפור. ואפילו לא האופן שבו אפלפלד ממשיך לברוא גזע פנטסטי של יהודים – פנטזיה ישראלית של לוחמים ללא חת, מוסריים בתכלית, שלומדים לזמר מבראשית את ניגון התפילה של אבותיהם, מתוך חיכוך חדש עם הטבע ועם אלוהים. אפלפלד חושף כאן את המשיכה שלו כסופר לתפקיד הרופא ורואה הנסתרות. "לפרקים", הוא כותב כאילו על עצמו, "נראית סבתא צירל ככוהנת שהשבט שלה אבד והיא מנסה להעביר אל המעטים, אל האודים, אמונות שהן מעבר להשגתם". יש משהו מיושן או נטול הומור באופן שבו הוא מפייס בין גישה חרדית וציונית. ובכל זאת מעניין, ובאותה מידה מקומם, לראות איך הוא מקשר את השואה לניתוק מהמקורות – מסוד האמונה, התפילה וסיפורי האבות – ניתוק שהופך לחולשה פוליטית, ובעצם גופנית ממש.

בניגוד לשמו המנופח, 'עד חוד הצער' הוא סיפור חזק וממוקד. דווקא משום כך, יש בו משהו מאיים. על פניו, אפלפלד ממשיך למוטט את הגבול הישראלי המלאכותי בין ההווה החי לעבר המת. ועדיין, הספר החדש לא מוביל אף פעם לשחרור ולהתעלות שעליה הוא מדבר, אלא לתחושה של אשמה ונמיכות רוח. אולי מפני שכשאפלפלד הופך למתווך בין הקוראים למתים, הוא מדגיש את עליונות המתים. ואולי מכיוון שאת התפקיד הזה ממלאים כאן היטב גם בלי עזרתו. בימים של חרחור קרבות ובוז לדמוקרטיה, מספיק דוברים בישראל למדו לדבר בשם השבט ובשם המתים.

אהרן אפלפלד, עד חוד הצער, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s