בני ציפר, בינינו, הלבנטינים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 13.7.2012

סיפור קטן מ־2010: מכרים, שהרבו לנסוע לרמאללה והיו מעורים בחיי העיר, הזמינו את ידידי ואותי להצטרף לקונצרט של להקת בוני אם בהיכל התרבות העירוני. שתי דקות אחרי שהגענו לרחובות העיר נתקלנו בבני ציפר. החבורה, כמה עיתונאים בתוכה, פטפטה עם הקולגה והמשיכה הלאה. ציפר, סופר ועורך מוסף תרבות וספרות של 'הארץ', פרסם רשימה על הקונצרט. "רמאללה באופנה", הוא דיווח לקוראיו. "למי שכבר שבע מן הסצינה של ברלין, והודו כבר נמאסה עליו, ועדיין מחפש הרפתקאות, רמאללה מחכה לו. ביום שלישי לפנות ערב היה אפשר להבחין בהם, בציידי הטרנדים מתל־אביב […] מדברים אנגלית […] בלי לשים לב שישראליותם ניכרת למרחוק, באופן ההליכה, בשפת הגוף". האם אלינו ושכמותנו הופנתה התלונה ההיא?

'בינינו, הלבנטינים', ספרו החדש של ציפר, מפתח את העמדה הזאת: של מי שמנסה להימלט מאיזו ישראליות גופנית, קולנית, ניכרת למרחוק, רק כדי לגלות שהיא מזדנבת אחריו – במציאות, בגוף או בדמיון. ובאותו זמן, של מי שמגן על טריטוריה בתולית ונשכחת מפני דובים־מחבקים, ציידי־אופנות וטרנדים. הספר מקבץ רשימות מסע, חלקן פורסמו בעיתון ונערכו מחדש, למרחבים קרובים וכאילו זרים לרוב הישראלים היהודים (מצרים, ירדן, טורקיה, יוון); רשימות שעומדות בסימן מובהק של התנגדות וחיפוש אלטרנטיבה – ובסימן של בוז כלפי תרבות אלטרנטיבית וביטויי מחאה.

ציפר הוא נציג של קהל מדומה – שעושר תרבותי והיסטורי נמנע ממנו בגלל הרעש המגאפוני של האקטואליה, האופנה, של הפופולרי כאן ועכשיו. כמו מטעם אימפריה זעירה וחסרת עוצמה, הוא מגלה לקהל הזה ולעצמו שכיות חמדה ממיטב הספרות והתרבות העולמית. במקביל למסלול הגילוי האוהב הזה, ציפר שש לגרד את הציפוי הזול והסינתטי מעל אלו שמתיימרים לייצג אמת מוחלטת: פוליטיקאים שמדברים בשם רעיונות לאומיים, הסטריאוטיפ העממי של תרבות 'מזרחית'.

שלל ביטויים משמשים אותו לדבר על ההשתוקקות שלו לאזורי ביניים, בזמן, במקום ובמיניות. הוא מבקש להפוך ל"זר קרוב", לטעום מ"משהו בין לבין". להיות לבנטיני – יליד לא מקומי. עצם השימוש בז'אנר רשימות המסע הוא ביטוי לכך – למיקום שבין כתיבה עיתונאית וספרותית, בדיונית ומציאותית. ציפר פותח את הקובץ בהצהרה על כך שהוא נפרד מהסגנון הבוטה והמיני של ספרי הפרוזה שלו – כמין ציות לסלידה של הוריו מסנסציה וצעקנות – אבל גם בספר הזה הוא משתמש בפרסונה שעיצב בספרים קודמים ככלי הגנה וחירות יצירתית. פתיחת הספר, למשל, יוצרת את הרושם הבדוי שציפר נולד וגדל בטורקיה.

התפקיד הזה, ההשתוקקות הזאת והסגנון הזה הם דווקא תוצר של כמה אופנות מרכזיות ודי ותיקות בשכונה. ובכל זאת, למרות ההתהדרות המצחיקה בעמדת המיעוט הסרבן, שנכתבת מתוך אחד ממבצרי הכוח האחרונים במגרש הספרותי והתרבותי בישראל – אי אפשר להמעיט בחשיבות הכתיבה של ציפר בעידן פוליטי של הסתגרות, בדלנות ועוינות לזרים. הוא מזכיר לקוראים שישנה גישה אחרת להנאה תרבותית, שכרוכה קודם כל בגילוי הפרטי, האקראי, בשוטטות, שלא נשלטת על ידי יחצנות ורייטינג. עושה רושם שהספר משתמש כמצפן במה שמוגדר כפופ ישראלי. ציפר פונה אוטומטית לכיוון ההפוך מכיוון המחוג שלו. הישראלים חורשים את טורקיה התיירותית? הספר מפגיש אותם שם עם זמרי מחאה נשכחים. הסופר הטורקי אורהאן פאמוק וזוכה פרס נובל מתורגם בנדיבות לעברית? ציפר נפגש עם סופרים מקומיים שעומדים בצילו.

22222

היה אפשר לומר שהספר גולש לפרודיה על מטיילים שבורחים מבני עמם, שסולדים מדבר שטבוע בהם עצמם, אבל זה גם מקור הייחוד שבו. למרות ההומור העצמי והמודעות לנוסטלגיה המומצאת שלו למרחבים ולמקומות בדויים, ספרותיים, ציפר הוא קודם כל צרכן אנין, שמחפש סחורה ייחודית, לא נגועה – ובעצם משתדל להפוך את עצמו לסחורה כזאת. בתוך הניימדרופינג התרבותי, לא פעם מוקדשים ליוצר זה או אחר דברים בסגנון "אולי לכן לאיש אין עניין בו בארץ". במקרה הזה, זמר טורקי ש"אינו מהזמרים המזרחיים הוולגריים" – הישראלים – "שבטעות מזהים את סלסוליהם הסינתטיים עם מוזיקה טורקית". יותר מזה, ציפר מצהיר שעצם הפניית לגלוג וגועל למקום הולדתך ולסביבתך הוא אולי המכנה המשותף הרחב ביותר של התרבות הישראלית.

'בינינו, הלבנטינים' יודע לשעמם ולטרחן כשצריך, ויודע למשוך תשומת לב ולרתק בחלק מהזמן – במיוחד כשציפר כותב על עצמו בישירות, על הלבטים והפחדים שלו מול העולם. יותר מזה, תחת האצטלה המתבדלת שלו, הוא מצטרף לשימוש של כמה סופרים ישראלים מרכזיים בספרות מסע ובדימויים של צליינות ספרותית בעקבות טקסטים. למשל, 'חסד ספרדי' של א"ב יהושע או 'אל מקום שהרוח הולך' של חיים באר – שבעזרת תחבולות אוטוביוגרפיות מציגים גיבורים שהחיים כאן ייבשו והתישו, ומנסים לשחזר מסע בעקבות גיבורים אחרים. באופן דומה, 'בינינו, הלבנטינים' חושף אולי את הפחד והתשוקה של מרכז הכוח הספרותי בארץ: מי שהודחו מכסאם ויוצאים לגלות על הספה.

 בני ציפר, בינינו, הלבנטינים, הוצאת עם עובד

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s