כליל זיסאפל, הקומדיה הציונית: התופת

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 7.9.2012

'הקומדיה הציונית: התופת' הוא ניסוי מסקרן. צנום מבחינת היקף, גדוש מבחינת אמביציה אמנותית, ספרה החדש של כליל זיסאפל מבטא כמה תופעות מבורכות בספרות הישראלית העכשווית. בנקודה הזאת, פחות או יותר, הוא נעצר, ונשאר בגדר ספר שמעניין אולי לדבר עליו, אבל פחות מעניין לקרוא אותו.

עוד לפני שמובן, אם בכלל, הקשר בין כותרת ספרה של זיסאפל לאחת מפסגות הספרות המערבית – 'הקומדיה האלוהית' של דנטה – מתברר ש'הקומדיה הציונית' משתמש במבנה ובשפה כאילו־מקראיים. הטקסט מנוקד ומעוצב כמו ספר תנ"ך, מינוס הטעמים, ורצוף משפטים כמו "ועתה מחול ימים יכבד עד לעו דברי נתניהו: ואביגדור הוא החל להיות גיבור בארץ נתן מצחו כשמיר חזק מצור לאמור נש: עששה מכעס עין שס שם יתנו צדקות דרעי ולשונם תהגה כל היום הוא זכאי".

רומנים מקראיים הם תת־ז'אנר ותיק למדי בספרות העברית והישראלית. אמנם 'הקומדיה הציונית' רואה אור בסדרה אליטיסטית ('פרוזה אחרת' של עם עובד, בעריכת אילנה המרמן), אבל הוא מזכיר נסיונות לכתוב פרוזה פופולרית בסגנון פסבדו־מקראי, נוסח 'מלכים ג'' של יוכי ברנדס או 'אבישג' של אברהם בורג. זיסאפל היא כותבת פחות נאיבית משניהם, והספר שלה כמעט קופץ מעל משוכת הגימיק.

בניסיון ליצור סאטירה אפקטיבית על המציאות החברתית והפוליטית בישראל, היא משתמשת בשני קווי התרחשות מרכזיים. אחד הוא הביוגרפיה של הגיבורה והמספרת – פחות או יותר בת דמותה של זיסאפל, ילידת 76'. השני מעוצב ככרונולוגיה היסטורית בסגנון ספרי מלכים – חילופי מנהיגים, אנקדוטות וקנוניות שלטוניות, מימי הסכם אוסלו ועד מלחמת לבנון השנייה. השילוב הזה יוצר מעין רומן חניכה והתבגרות – על אף שסיפורה האישי של המספרת נמסר בצורה חלקית, ברסיסים. זהו סיפור של התפכחות מהחינוך הישראלי הממלכתי והיפלטות מפס הייצור של "אנשים טובים באמצע הדרך", על כל התחנות שלו – ימי זיכרון, שירי מולדת, תעודת בגרות, שירות ביחידה צבאית נחשבת ולימודים בחו"ל. זיסאפל מציירת את הניסיון להשתחרר מהחיים בשיעור מולדת כמין התקדשות לנבואה, בסגנון הנביאים המקראיים הקלאסיים – אבל בלי ייסורים, בלי אלוהים, בלי חזיונות. רק גילויים קטנים של זעזוע ומבוכה ביחס למקום ולאנשים שהיא חונכה לאהוב.

כמו הקומדיה המצליחה והבינונית 'זוהי סדום', בעזרת הזיווג של האקטואלי והמקראי מנסה זיסאפל לטלטל את המוכר, לחשוף את שהפך למובן מאליו אבל אמור להיות מגונה. הטכניקה העיקרית שלה היא פסיפס קומי של שברי ציטוטים ופרפראזות. השליטה במקורות והלוליינות הלשונית מרשימים, אבל לא פעם החן שלהם גולש לאזורים מנדנדים. בנוסף, זיסאפל משתמשת בפרוזה מחורזת. בניגוד לנפנוף בדנטה ובמקרא, כאן הולכת זיספאל בעקבות הז'אנר הפרוע, הקרנבלי והבוטה של המקאמה. אלא שעיקר המאמץ שלה הוא סגנוני ולא תוכני. בעידן שבו סדרות טלוויזיה מחנכות את הצופים לראייה פוליטית ביקורתית בעזרת סיפורים מרתקים, בוטים, מתחומי האקטואליה, ההיסטוריה והפנטזיה ('רומא', 'בוס', 'משחקי הכס' 'הסופרנוס'), 'הקומדיה הציונית' יוצר רושם ירחמיאלי ומהוסס.

זיסאפל עשתה מעשה ספרותי ראוי לציון. הניסיון להשתמש באוצר המקראי, שהוא הבסיס למערכת הטקסים והערכים בחינוך הישראלי הציוני, כדי לצאת נגד אותה מערכת; הנכונות להתעמת מול החברה שבה גדלה וערכיה; הצבת שאלות נוקבות – איך מי שלמד תמיד לקבל, להצדיק ולאהוב יכול להביע ביקורת, איך הופכים לאדם ביקורתי – כל אלה מעוררים הערכה. אלא שהביצוע פושר וחלקי, אולי מפני שזיסאפל משתמשת בסלט המקראי כדי לקבץ את כל קלישאות הביקורת של השמאל הישראלי בלי להפיח בהן חיים חדשים. אם בעיניה של המספרת יש חידוש בעצם הפקפוק, הוא לא עובר לקוראים.

גם העלילה לא כל כך מעניינת. אפשר לומר שיש כאן ניסיון לשמור על יושר, לא להגזים בעיצוב של סיפור חיים רגיל, אבל הסיכום הכאילו־עיתונאי של רצף אירועים היסטוריים, יחד עם ההתייחסות הקטועה ללבטים ולאנקדוטות מחיי הגיבורה, יוצרים רושם סתמי. למרות שזיסאפל נוגעת בביוגרפיה שלה, היא לא מנצלת את הרקע האישי שלה – העובדה שהיא בת למשפחה עשירה ובעלת השפעה – להעמקת הדברים שהיא רוצה לומר. הייתה כאן הזדמנות שהוחמצה לסיפור חזק יותר.

כליל זיסאפל, הקומדיה הציונית: התופת, הוצאת עם עובד

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s