מחשבות בעקבות ימי חול של עינת יקיר

21.9.2012

בדרך כלל זה סימן. ספר שממשיך לנקוש על המצח, להציק לך – ימים, שבועות, אם שנים אז בכלל – אחרי שקראת אותו, הוא ספר שאפשר לקרוא לו ספר טוב. הרומן האחרון של עינת יקיר ממשיך להטריד אותי שבועות אחרי שקראתי אותו, אבל מסיבות אחרות. 'ימי חול' הוא ספר שנכתב במיומנות וברגישות. נדמה שיש לו מה לומר, ואיך; הוא עונה להגדרות המקובלות של מלאכה ספרותית רצינית. ובכל זאת, הקריאה בו יוצרת רושם עקר, מדכדך. לא העולם הרגשי שהרומן מגבש הוא הבעיה, אלא האופן שבו הוא משווק "ספרות טובה". האופן שבו הוא מאותת "בון־טון ספרותי". כישרון שהיה אמור לעורר אופטימיות, ממחיש את הוויתור על הכוח הבסיסי של ספרות – הכוח להפתיע, לסקרן, להפעיל את הקורא.

יקיר היא סופרת שהתקבלה בהתלהבות מראשית דרכה וסומנה כיורשת של קלאסיקון עברי מודרני. הספר שלה הוא רק משל. אם רוצים, אפשר להתעמק בו כמעט בכל משפט. למעשה, זה מה שהוא מבקש, התבוננות מעמיקה. "קודם היה אבק", נפתח הספר. "אחר כך התבהר קצת. היא הלכה למשוך את התריסים. הילדה זחלה מתחת לשולחן. הם לא הבחינו בה. ופטר פיזר במחיאות כפיים את היונים שנקלעו לחדר". משפטי הפתיחה כאילו צנועים, כאילו תכליתיים – ובה בעת, במעבר מהאבק לבהירות, רומזים אולי למעשה בראשית, למעשה האמנות האלוהי. בהמשך התמונה הקצרה יקיר כאילו רק מונה את החפצים בדירה ישנה ועזובה, ששלושה בני משפחה אחת חוזרים לגור בה, כנראה אחרי שנים. אבל כל פרט זועק ממשמעות וכובד ראש. "היונים פרחו לבסוף מהאשנב הצר של השירותים. האמבטיה העלתה חלודה. הרצפה הייתה מוכתמת בעקבות".

יונים, חלודה, כתמים. אחר כך, אחרי הכניסה למין תיבת נֹח, התמונה עוברת במהירות בין התודעות של שלוש הדמויות – "היא", "הילדה", "פטר" – ובין נקודות התצפית שלהן. היחסים ביניהן עוד לא ברורים. הבלבול ועירוב הפרטים הם אפקט מצוין לפתיחת ספר, לסצנה ראשונה. ודאי במסגרת תיאור של כניסה לדירה טעונה, זרה ומוכרת. מצד שני, האם העבודה הרגישה הזאת משתלמת? למה בעצם צריך להתאמץ? האם יש כאן באמת תעלומה חשובה?

יכול להיות שהרומן של יקיר יתקבע באחד הימים כספר חשוב. כרגע נדמה שהוא תוצר של מנגנון הציות של סופרים ישראלים, בעיקר הצעירים שבהם, למוסכמות כתיבה בנות למעלה ממאה שנה. ציות לתבנית של "ספר שאין בו עלילה בעצם", שרוב הדרמה בו היא פנימית, תודעתית, נפשית. העדפה של ה"איך" על פני ה"מה". באופן משונה, חיי הדמויות אצל יקיר דווקא רוויים דרמה, מאבקים ותפניות. אלא שהדרמה, השינוי הקונקרטי, נוטים שלא להיכנס לסיפור ומוזכרים או מובנים רק בדיעבד ובעקיפין. גם כשסצנות דרמטיות ועימותים נכנסים לזמן ההווה של הספר, לא מצבי הפעולה הם שנשארים בזיכרון – אלא דווקא המקטעים של התבוננות אמנותית, של הזרה. ההתפוצצות נשארת בחוץ: התמורות בחיי הדמויות בדרך כלל נקבעות לפני תחילת הסיפור ולאחריו. התוצאה המתמשכת, הנשורת הרדיואקטיבית, היא העיקר.

דיאן ארבוס, 'ענק יהודי בבית עם הוריו בברונקס'

 

תלונות כאלה חוזרות על עצמן בשנים האחרונות. אסף ענברי כתב לפני עשור על הנטייה של הספרות המקומית לגיבורים נרפים, חסרי יכולת לפעול ולבחור. רועי ארד וכותבים אחרים שמזוהים עם כתב העת 'מעין' יצאו נגד ספרות ואמנות מצטנעת, פצועה, פסיכולוגית, שמדובבת את המשבר האישי.

מסיבות שונות ומגוונות תו התקן לספרות טובה בישראל הוא של ספרות תיאורית, פסיכולוגית, תודעתית. במחצית הראשונה של המאה העשרים הייתה סיבה טובה להירתע מסיפורים גדולים ועלילות גדולות. לאה גולדברג אחראית לאחד הניסוחים המדויקים ביותר לרתיעה הזאת ולבחירה באלטרנטיבה. על רקע התהפוכות הקודרות באירופה בשנת 38', קל להבין למה גולדברג, אז בת 27, קבעה במסה בשם 'האומץ לחולין', שתפקיד הספרות הוא תפקיד אפרורי וכפוי טובה: להתמקד באוסף הרסיסים שהם תודעתו העצמית של האדם המודרני ותפיסת המציאות שלו – ולחבר את הרסיסים בעבודת נמלים פרוזאית. לעבודת הנמלים, להתמקדות באדם הקטן, במעשים הכאילו־קטנים, במחוות הבלתי מורגשות – לכל אלה היה ערך מובהק ב־38'. התנגדות לתשוקה למנהיג גדול, להבטחה פוליטית חסרת אחריות, לפתרונות גורפים ונחושים לבעיות הקידמה. מול השימוש של תנועות פשיסטיות בסיפור המיתולוגי, בדיבור מיסטי בשם הלאום או הגזע – גולדברג דיברה על יוצר שנוגע בקדוש רק דרך ההתעלמות מהנשגב, דרך החיטוט באזורים חילוניים, יומיומיים.

לעבודת הנמלים הספרותית יש ערך גם היום. למה בכל זאת ההעדפה להתמקד ב"איך" על פני ה"מה" יוצרת לא פעם רושם של קיבעון שמרני? מה מבדיל בין "האומץ לחולין" ל"ימי חול"? אולי הנסיבות, אולי הדגשים. אצל יקיר מורגש הצורך להבליט את המלאכה הספרותית. יותר מדי בקלות אפשר להרגיש את הזוהר – שהוא רק כאילו עקיף – שמוענק אצלה למבט האמנותי, למבט היוצר. פתיחת הספר, למשל, לא מצליחה לשמור על האיפוק הסגנוני עד סופה. "פתאום באה רוח וכמו הקנתה תוקף למעבָר. והוא רכן לשרוך את נעליו והשרוך התפורר לו ביד". כל המאמץ האפור מתנקז בסופו של דבר לדימויים ספרותיים במוצהר. לתנופה סמלית, כמעט מטפיזית, של רוח. לא ממש 'ימי חול'.

השרוך אולי מתפורר, אבל העיניים שמביטות בו מוחנפות, מועצמות, מנציחות את הכוח שלהן למצוא יופי בפרט שולי ומוכר. אצל גולדברג מרגישים קריאת תיגר, אזהרה מפני אחיזת העיניים של כוחות פוליטיים שמדברים בשם עלילות גדולות. אצל יקיר מורגש עונג בסגנון האינסטגרם. צילום יפה של משהו מתקלף, שבמחי לחיצה אחת מופקע מהרגילות שלו. גולדברג מבקשת לחזור ולמצוא את הכוחות הגדולים של האדם הרגיל, האנטי־גיבור, לגלות מחדש את הסגולות שלו כיצור מתבונן. לבנות סיפור חדש. יקיר, נדמה לי, רוצה להתרפק. לסלק את הלכלוך.

 
דיאן ארבוס, 'תאומות זהות'

האם הקורא בן המאה ה־21 צריך באמת שמישהו יבהיר לו, יברא מחדש, את הסיפור הנפשי שכרוך במעבר דירה, ברצון לפתוח דף חדש? האם ההתייחסות לרעש שעולה מצינורות חלודים או לטעם המים שיוצאים מהם מפיחה בהם חיים מחודשים? האם עדיין יש צורך בספרות שמלמדת אותנו לאתר את הפיוט של שקית ניילון, שטה כמו מדוזה ברחוב?

אפשר לטעון שזאת רק שאלה של רזולוציה ושל מרחק. מי אמר שעימותים עזים, גירוש, פיטורים או הפיכות חצר הם באמת יותר דרמטיים מברז חלוד? האם המחווה והרמז לא עוצמתיים יותר מהדרמה עצמה? אלה שאלות חשובות. העניין הוא שהסיפור שמבקש להפתיע ולגרות את הקורא בעזרת התרחשות דינמית לא באמת ננטש בפאת השדה. כוחות חזקים ומיומנים עושים בו שימוש אפקטיבי.

הפוליטיקה הישראלית מדברת כמעט בלעדית בשפת הספין. היא משתמשת בדמויות של נבלים, בעלילות גותיות על כוחות קודרים שמסתננים לבית ויש להילחם בהם. ברוח הסיסמה הילדותית והאפקטיווית של 'ציר הרשע' מבית הנשיא בוש, הפוליטיקאי הישראלי מציג סיפורי אבירים ותסריטים על מלחמות בני אור ובני חושך. כל זה עוקף או פשוט מוחק דיון רציונלי על תהליכים היסטוריים, על אינטרסים כלכליים ובריתות פוליטיות, דיון שהמרכז שלו הוא לא־סיפורי.

העיתונות הישראלית, במקרים רבים, מדברת כמעט רק במונחים סיפוריים. הדיבור על "פרשות", על "שחקנים" ועל "טייקונים" – תופס את מקום הדיון על ליקויים בסיסיים, על כשל ארגוני בשיטה, או על ההיחלשות המתמשכת של מוסדות הביקורת והאכיפה. במקביל, תוכניות הריאליטי משתמשות במיומנות בתפקידים ספרותיים סטריאוטיפים – השוטה טוב הלב, היפהפייה המרשעת – במשיכה של הצופה לסיפור מלודרמטי ולהתרחשויות עזות. אנשי הספרות, לעומת זאת, מקדשים את ההתרחקות מהפופולרי. מחמאה חוזרת לספרים היא שהם לא מתחנפים לקורא. אבל לְעַניין, לסקרן, למשוך הם לא כלים של חנופה. הם אולי היעד הבסיסי של סופר, היום יותר מתמיד.

לא הסיפורים הדקים היום הם אלה שלא מסופרים. סיפורים בומבסטיים, גורפים, מסתובבים ברחוב כמו ענקים שקופים – ולא זוכים להתעצב לצורה של סיפור חזק ואפקטיבי. סחורות של בני אדם מוטסות ומטולטלות על פני הגלובוס – סיפור שונה מהסיפור על 'מסתננים' שזוממים לפגוע ברוב היהודי בישראל. עובדים צעירים בהמוניהם מכלים שנים בתעשייה של שירות לקוחות ושירות טלפוני – שוקעים בעוני שכאילו אין לו הסבר. במקום לקבל משכורת ראויה – הם ניזונים מסיפורים על הסיכוי להתקדם ולפרוץ, במיתולוגיות על אמביציה, על השתייכות למשפחה גדולה, כלכלית.

אבל סופרים מוכשרים עדיין מנסים להמציא את הגלגל הפסיכולוגי מחדש, לחשוף את הנימים הדקים בחדר הפרטי ובחיק המשפחה. הם מייצרים קורא רגיש, כאילו מודע לעצמו, דרוך לסימנים של יופי כאילו מוסתר. למה נדמה שמרוב התבוננות רגישה בפרטים, קורא כזה מְפתח עיוורון לעולם שמסביבו? האם הוא יודע לקרוא את המהלכים העזים והסוחפים, את המניפולציות שמפעילים עליו הפוליטיקאי, העיתונאי, הפרסומאי? האם הוא מצליח לפתח תודעה עצמאית?

דווקא אמני הסיפור מוציאים מארגז הכלים שלהם את הכלי הבסיסי של סיפור המעשה, של שינוי חד והתמודדות. מוציאים או מטשטשים אותו. הם נכנעים לחלוקה המלאכותית בין בידור לאמנות רצינית – ואגב כך שוכחים או משכיחים את העובדה שגדולי הספרות המודרניסטית ידעו לא רק לפרוש את הנפתולים הדקים של הזיכרון, התודעה והחרדה האנושיים – אלא גם להבעית, להפתיע, להצחיק. קפקא ויצוריו המוזרים יכולים לפרנס ספרי קומיקס ולא רק סמינרים באקדמיה. המינגוויי לא רק רמז בשתיקה לתהליכי הנפש המורכבים של גיבוריו – הוא גם מיקם את חלקם בסיטואציות קיצוניות ומורטות עצבים.

מרילין מונרו קוראת את 'יוליסס'

 

החדשות הטובות הן שאפשר להרגיש שינוי. ספרות המסע, ספרות המתח והמלודרמה חודרות למיינסטרים הספרותי בישראל. דמויות מעמיסות על גבן את ספת הפסיכולוג ויוצאות למרחב. מפתחות חוש הומור. 'אל מקום שהרוח הולך', הרומן האחרון של חיים באר, הוא דוגמה טובה לזרם מתחזק של סופרים שמוכנים לבחון מחדש את הקשר בין סופר, קורא, מציאות ועלילה. בסיפור על צדיק חסידי שבורח מתככי החצר שלו ויוצא למסע פלאי בטיבט – באר שחרר את עצמו ואת הקוראים משורה של תכתיבים קבועים ברומן הישראלי המסורתי, וזאת בלי לעבור מהמים העמוקים לרדודים. מאחורי הנוסח הקל של סיפור ההרפתקאות מסתתר סיפור רציני לחלוטין על אדם שאיבד את שמחת החיים שלו, שהתנתק ממקורותיו הרוחניים. במקביל לסיפור אהבה משועשע, תכליתי ולא לגמרי משכנע, ממשיך באר להתכתב עם מקורות הספרות העברית החדשה, בלי להעיק על הקורא ולהכביד על הקריאה. באיגוף אחרון, אחרי המסע המופלא והמיסטי, חוזר הרומן בסופו לקרקע ריאליסטית וממחיש את הפוליטיקה ומאבק האינטרסים החילוני לחלוטין בחצרו של האדמו"ר. אחרי שנים של התבוננות רגישה, של אימון עיניים מול טיח מתקלף וצינורות חלודים, גם הָרֶגל חוזרת ללמוד משהו על נפש האדם.

ימי חול, עינת יקיר, הוצאת כתר