ראיון עם ירמי פינקוס, בזעיר אנפין

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.5.2012

את הירושה שלו ירמי פינקוס הניח במרפסת: מאזני משקל קשישים אך אלגנטיים, שריד אחרון מהמכולת של האחים פינקוס, אביו ודודו. "לפעמים אני משתמש בהם כדי לוודא שיש לי קילו תפוחי אדמה. עד לפני שלוש שנים עוד הייתה לי יכולת לאמוד משקלים. הייתי יכול להרים חתיכת גבינה ולנחש מה המשקל שלה, עם טווח טעות של עד 50 גרם. כשהמכולת נסגרה, לפני שנה, אני לקחתי את המאזניים, אחי האמצעי קיבל מכונה מדהימה לחיתוך גבינה, ואחי הקטן לקח את הקופה הרושמת".

ממש המלך ליר.
"המלך ליר של הגבינה הצהובה".

הספר החדש של פינקוס, 'בזעיר אנפין', מחזיר לחיים את המאזניים, את הלקוחות ואת השטיקים הקטנים מול מס הכנסה. דרך העיניים של פינקוס – מהמאיירים ואמני הקומיקס הבולטים בארץ – מתגלים החיים בישראל כמכולת זעירה־ענקית. את המדפים שלה מאכלסים טיפוסים שאפשר היה להפוך בקלות לקריקטורות, אבל פינקוס, עושה רושם, נהנה לאתר אצלם דווקא דחפים עצומים, כמעט מיתולוגיים. 'בזעיר אנפין' עוסק בתשוקה שלא יודעת גבולות להרוויח עוד גרוש, להשיג עוד פירור עוגה. גיבורי הספר הם משפחה של סוחרים זעירים, אנשים אוהבי חיים שנושאי השיחה החביבים עליהם הם כסף ונפיחוֹת.

"אני רוצה שיהיה מקום בספרות למכולתניק", הוא אומר. "החנוונים, הסוחרים הזעירים, הם אלו שהקימו את המדינה הזאת. מי זה החלוצים? כמה אלפי אנשים שהיום היינו קוראים להם תמהונים שנוסעים להודו. אנשים מוזרים עם יחסי ציבור מעולים. הִיפִּים. אבל לא הם, אלא עשרות האלפים מפולין וגרמניה הם שהקימו את החור הזה שנקרא תל־אביב בעזרת אינסוף קומבינות מצחיקות וקטנות. הם שהקימו את פתח־תקווה, את הרצליה, את ישראל העירונית".

לא צריך להתאמץ, אומר פינקוס, כדי להפוך את החנוונים שלו לדמויות ספרותיות, "רק להסתכל עליהם, ולגלות את הדרמה. ההיסטוריה הרשמית שלנו מתעלמת מהם מכל מיני סיבות. בין היתר, בגלל שהרבה מהם היו רוויזיוניסטים. אנשי אצ"ל. סבא שלי תלה את שני הסרג'נטים בנתניה, הוא היה בדיר יאסין. הייתי יושב עם סבא וסבתא שלי בשנות ה־80 ורואה בטלוויזיה סדרות פעולה כמו 'צוות לעניין'. הם היו אומרים: 'ככה לא מרכיבים פצצה, הם עושים שטויות'".

 –

'בזעיר אנפין' חוזר לשנת 89', לעידן של 'ארץ קטנה עם שפם' – שנייה לפני שהגלובליזציה דפקה בדלת והציפה את ישראל ברשתות שיווק ענקיות שקברו את עברה החנווני. כמוטו לספר, פינקוס בחר בציטוט הבלתי ייאמן של יצחק שמיר – אולי ההתגלמות הגאה ביותר של ישראל הפרובינציאלית, השכונתית, הרוויזיוניסטית: "עיני העולם נשואות לבחירות המוניציפליות".

שמיר הוא החנווני האחרון?
"כן, מין יהודי ערמומי שיושב מאחורי הדלפק, ולא נותן. האמירה הזאת של שמיר נוגעת לליבי ומצחיקה אותי כאחד – הוא באמת משוכנע שיש חשיבות גורלית לעובדה שייבחר ראש מועצה ליכודניק בגדרה. הוא מייצג איזו תפיסה שאומרת אני במרכז, כל העולם מסתכל עליי. אתה ממש רוצה לחבק אותו. בוא, מסכן שלי. במידה רבה, נשארנו ככה עד היום".

החיבוק המשועשע במבט לאחור הוא לב הספר של פינקוס. במרכזו שתי אחיות תל־אביביות, שחלומן הוא לאסוף את כל בני המשפחה לשבוע נופש בעיירה האוסטרית זייפלד, בתקופה שבה כרטיסי טיסה עדיין נשמרו בתוך כספות כפריט יקר המציאות. התשוקה לחיים טובים, לביקור קטן וצונן מחוץ לפיח התל־אביבי, מלכדת את המשפחה להרפתקה כלכלית זעירה: מסחר פיראטי בבגדי ים זולים.

"בקיץ 89', כשהייתי סטודנט, מכרתי מכנסי גלישה בשפיים, יחד עם בן דוד שלי. באותה תקופה אמא שלי ארגנה תצוגות אופנה לוועדי עובדים, והיה לנו דוכן כזה של סמרטוטים. לפעמים גם הייתי מחופש לליצן, משעשע את הקהל, מפרסם משחקי בינגו, מה שהיו אומרים לי לעשות".

פינקוס ויתר הפעם על איורים שילוו את הספר, בין השאר בשל החשש "להיות קרוב מדי לדמויות מהמשפחה שלי. לא רציתי להפוך אותם לקרקס" – אבל לא קשה למצוא נקודות השקה. הוא נולד לפני 45 שנה בצפון תל־אביב, לא רחוק מהמכולת; ילדות בשיכון בבלי, נעורים בהרצליה, לימודים בבצלאל. חי עם בן זוגו במרכז תל־אביב, מלמד בשנקר, מאייר לעיתונים, עד השנה עוד עזר פה ושם באגף המשלוחים. "עבדתי במכולת מגיל 12 לפחות. התבוססתי במיץ של הפסטרמה הרבה שנים. אני עדיין יכול למצוא את הסחורה הכי טובה, את הדג מלוח המצטיין. אח שלי המשיך לעבוד שם עד שהוא השלים את הדוקטורט שלו. אני סחבתי עד הפרופסורה. היה לי מזל ולא הבאתי אף פעם משלוח לאחד הסטודנטים שלי".

מבלי להצהיר על כך, פינקוס לוקח את הדרמה המשפחתית הישראלית של העשור האחרון למחוזות כמעט פרודיים, מדגיש את הצד הכלכלי ביחסים האישיים והמשפחתיים – אולי כתגובת נגד לדיבור הפסיכולוגי וחסר ההומור שמאפיין את הדרמה המשפחתית בקולנוע ובספרות שלנו. "התשוקות הגדולות הן מין, מוות, כסף. לגבי תשוקה מינית אין לי הרבה מה לחדש. קח למשל את הסרט 'בושה', שמדבר על אדם שמכור למין. לא משנה מה, אתה ממשיך לאהוד את הגיבור. בתשוקה לכסף, לעומת זאת, אין שום דבר מגניב. להפך, נשאר בזה אלמנט של בושה, למרות שכולנו רוצים לדעת כמה אחרים מרוויחים".

אלה דווקא ימים די מגניבים למכולת. הצטרפת למאבק המכולות שמנסה להילחם ברשתות הגדולות?
"להתאגד? זה נוגד את כל הרעיון של מסחר זעיר. אתה שונא את האויב שלך, לא משתף איתו פעולה. האמת היא שכל מה שאני יכול לקנות זעיר, אני קונה בזעיר – ולא קונה בסופרים או ב־AM:PM – אחוות הדפוקים. אבל הספר שלי לא מתגעגע למסחר הזעיר, אלא לקהילתיות שעמדה מאחוריו. לסולידריות שאבדה. בעולם של המכולות של פעם לאנשים יכול להיות חוב, ומישהו יסמוך על זה שהם ישלמו אותו יום אחד. או שלא. למכולת שלנו הייתה יכולה להיכנס לקוחה ולהתחיל להתלונן על כאבים. 'אוי, צמח לי איזה פרונקעל'. ואבא שלי היה אומר, 'טוב, תרימי את החולצה, תראי לי'. אז הוא היה ממליץ על רופא, ודוד שלי היה מתחיל להתווכח איתו ואומר לה בכלל לשים על הפרונקעל חומץ. אתה רואה את הסצינה הזאת קורית בסופרמרקט?".

ומה לגבי המחיר שהקרבה הזאת דורשת?
"אני לא רוצה לייפות את הקושי. במכולת היו חיים מאוד קשים, גם בשנים שאבא ודוד שלי הרוויחו טוב. לא כל אחד רוצה לקום כל בוקר ב־5 וחצי לעבודה. אבא שלהם, שאני קרוי על שמו, נפטר בגיל צעיר ופחות או יותר גייסו אותם לעבודה. הרי היו להם חלומות. דוד שלי למד באוניברסיטה, אבא שלי רצה לנסות את מזלו בארה"ב. אבל הם נשארו במכולת חמישים שנה. הקהילתיות באה על חשבון ההגשמה העצמית".

הנכדים של החנוונים שאתה מדבר עליהם, אנשי מעמד הביניים, קצרו את הפירות של הוויתור הזה?
"סבא וסבתא שלי, חסידים דלים בפרברי ורשה, חיו בזבל. טוו חוטים שנמכרו למתפרות. ביחס לעבודה הזעירה והמפרכת שלהם, אבא שלי ודוד שלי שיחקו אותה. היה להם רכוש, דירה משלהם. הם התאקלמו, בניגוד לדור הקודם שהיה עלה נידף ברוח מבחינה כלכלית. החברה שלנו הגיעה היום למצב שהיא מצפה שתהיה לה ירושה. כמו באירופה: ההוא ירש את הסבא, שירש את הסבתא, שירשה את הדוכס שירש חתיכת אדמה. ופה אין ירושות. פה יש פליטים. אני עבדתי במכולת מגיל ההתבגרות, כי לא היה כסף לשלוח אותי לתיכון. זה הדפקט. מבחינה היסטורית, אמור להתממש תהליך כזה: המהגרים קורעים את התחת, הבנים מתחילים להתבסס, הדור השלישי אמור לחיות חיים יותר טובים".

הפכת בשנה האחרונה לפרופ' ירמי פינקוס. נרשם שיפור בתחום הכלכלי?
"גם כבוד הפרופסור גר בדירה שכורה ולא מצליח לגמור את החודש. אני לא מת מרעב. אני מאייר ומלמד איור, אני מרוויח היום הרבה יותר מאשר מאייר מתחיל, אבל רמת החיים שלי לא ממש עלתה. אין לי כסף לרהיטים חדשים. זאת מלחמה אינסופית של רוב האנשים כאן. הגלובליזציה עזרה לאנשים בתחילת שנות ה־90 ובשנות האלפיים היא פעלה נגדם.

"אני לא מאמין באמנות פוליטית, ואין לי שאיפות לשנות את יחסי הכוח בחברה, אבל רציתי להזכיר בספר את הדבר הבלתי ייאמן: היו פעם ועדי עובדים, והיו ימי כיף בשפיים עם נקניקיות לחברי הוועד. זה נראה עלוב, אבל זה סבבה. היום כולם עובדי קבלן. במבט לאחור, אפשר פתאום לראות את היופי בנקניקיות האלה. מה יותר אנושי מהשאיפה לשפר קצת את החיים? לנסוע לנופש פעם בשנה, להרגיש רווחה?".

המכולת ברחוב יהודה המכבי גססה בשנים האחרונות. חוג לקוחות ותיק עוד המשיך ללוות אותה, אבל רשתות השיווק שצמחו סביבה אילצו את הפינקוסים לסגור את הדלת, אחרי כמעט שישים שנות פעילות. "בשנים הגדולות של המכולת היינו הולכים לבר מצוות וחתונות של לקוחות, והם היו באים אלינו לאירועים הגדולים. כשגברת קיפניס, שהיא מעל גיל 90 ועוד קנתה בימי סבתא שלי, עברה לבית אבות, אבא שלי היה בא אליה בעצמו בסוף יום העבודה, עם משלוח – שני חלב, קוטג', שתייה. הוא אהב אותה". ביום הסגירה – שפינקוס תיאר בספר מתוך נבואה חנוונית – "הגיעו כמה לקוחות להיפרד ולבכות. עכשיו אבא שלי עובד בסניף של סופר־פארם ברמת־אביב. הוא לא מסוגל להפסיק. והלקוחות הישנים ממשיכים להגיע אליו כדי לדבר איתו".

עצוב.
"עברתי ארבע דירות בשנים האחרונות. ההורים שלי עברו דירה. אין לי יחס של בית לשום מקום שגרתי בו. המקום היחידי שאני מתגעגע אליו בצורה הזאת הוא המכולת ברחוב יהודה המכבי. לפעמים אני נוסע באוטובוס רק בשביל להסתכל על פינת הרחוב הזאת".

מה יש במקום המכולת?
"בגדי ילדים מפונפנים כאלה, של צפונים".

ספר הפרוזה הראשון של פינקוס, 'הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט' מ־2008, נכתב מתוך הזדהות כמעט מוחלטת עם חבורת קשישות עליזות, כוכבות תיאטרון יידיש נודד. "בספר הראשון שמתי לי למטרה להחדיר לספרות העברית את קולה של היאכנע. הפעם ניסיתי יותר להנכיח את עצמי בתוך הספר ככותב". התוצאה היא רוחו הרעננה של מספר, "בן 60 בערך", שנהנה כמו בני המשפחה לשמוע בפעם האלף סיפור מיתולוגי על פלוץ במנזר איטלקי.

"נושא ההפרשות מאוד מרכזי אצלנו במשפחה. אנחנו משתמשים במילה 'נתן'. כמה הוא נתן, מתי הוא נתן. זאת באמת נתינה לעולם מבחינת המשפחה שלי. בכלל, שום דבר אנושי אינו זר לי או למשפחתי. אנחנו כל כך הרבה אנשים – אצלנו לא מתו בשואה כמעט – כל תופעה תמצא פה. כל אחד מפשפש ובוחש אצל השני. אמא שלי מתקשרת רק בשביל לרכל על הדודה הזאת וההיא. רותו (המאיירת רותו מודן), אשתי המקצועית, תמיד אומרת לי: 'כל מי שקנה אצלכם לבן במכולת נקרא בן דוד', וזה נכון. אתה יודע כמה כאב לי הלב להשאיר בספר רק דודה זקנה אחת?".

בכלל, די ברור שאתה מעדיף זקנים על צעירים.
"נכון, נולדתי זקן. גדלתי והוכשרתי להיות זקן מכובד. אני אהיה בשיאי בגיל 70, מומחה. אני אדע בדיוק מתי אוכלים ושותים, מתי מתלוננים על התרופות. אחרים יבואו ללמוד ממני איך לשחק קלפים".

מאיפה זה מגיע?
"כשהייתי ילד לא אהבתי אנשים והעדפתי להיות בבית, לשבת ולצייר. היו לי עשרים־שלושים חברים דמיוניים, עם שמות, מסודרים בפנקס. כשכבר היה לי חבר או שניים, הם היו אאוטסיידרים כאלה, כמוני. אבא שלי אמר לי: 'אתה צריך להתחבר עם גדולים ממך. שאתה תלמד מהם ולא הם ממך'. זה מלווה אותי עד היום. ברוב המקרים, אנשים מבוגרים ממני הם אנשים יותר מסעירים. יותר פרועים ומשוחררים".

בתור מאייר, אפשר לראות בבירור את הקשר שלך למסורות ישנות. בספר אתה הולך בעקבות בלזק או בעקבות ההומור של סופרים ביידיש.
"אנחנו חיים כבר הרבה שנים בעידן כל כך שבע מהפכות וחידושים – שהדבר הכי מהפכני שאתה יכול להיות זה ריאקציונר, להסתכל אחורה. האופנות מתחלפות בקצב של רבע שעה. הדבר היחיד שלא משתנה ונשאר מרענן הוא תפיסות מיושנות של החיים. כמה אוונגרד יש בהן. רטרו לא מעניין אותי – ההבדלים בין התקופות מושכים אותי. שנת 89', למשל, היא שנה שבה עדיין אין פלאפונים. תחשוב כמה דרמה זה יוצר. תחשוב איזה ערך יש לטיסה, כשיש לך כרטיס אחד שאתה שומר בכספת – שלא יגנבו או יזייפו אותו. האם העולם היה יותר גרנדיוזי? אולי היה בו יותר הידור, דווקא מתוך הפרובינציאליות הזו. אבל אני נזהר מהרגש המתוק הזה שצובע הכל בוורוד עתיק. אם כבר, יש כאן קינה, לא התרפקות".

יש איזו חוכמה חנוונית שירשת מהעבר?
"לטוב ולרע, אני יכול להסתכל על הדברים רק כפרוטות. אף פעם לא לראות את התמונה הגדולה".

חוש עסקי פיתחת?
"יש לי איזו יוהרה משונה בתחום. אני משחרר לאנשים המלצות כלכליות, למרות שברור שהם צריכים לעשות ההפך. אבל יש בי גם תמימות של סוחרים בלי פרספקטיבה. אני אהיה מאושר מהעלאה במשכורת של אלף שקל, בלי להבין בכלל שאחרים מקבלים באותו זמן משכורת של 30 או 300 אלף שקל. הספר החדש שלי, למשל, יימכר כבר ממחר במבצע ב־33 שקלים. אז אני הולך לקנות אותו בחנויות כי זה יותר זול מאשר לקנות אותו כסופר דרך הוצאת הספרים. ככה גם ארוויח באופן ערמומי וגם אעלה את אחוז המכירות!".

ירמי פינקוס, בזעיר אנפין, הוצאת עם עובד

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s