ש. שפרה, אישה היא רק זירה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.4.2012

ש. שפרה נפטרה בתחילת 2010, בגיל 80. לפני הכל, הקובץ הזה מוכיח שיש ספרות עברית חיה. שכל מהלך יצירתי – שחוק, זול, מיושן או יומרני – מתעורר לחיים בידיים המתאימות, בידי אמן. למרות הפגמים שאפשר למצוא בסיפורי הקובץ, הקריאה ב'אישה היא רק זירה' מרגישה לא פעם כמו קריאה בקלאסיקה. על הדרך, היא מלמדת כמה מורכב ויצירתי יכול להפוך העיסוק של אדם בקשר שלו למקום. שהדיבור על 'אדמה' ועל 'שורשים' יכול לחדד את המחשבה ואת החושים – ולא חייב להיגרר לכיוונים לאומניים ופלקטיים.

מהסיבה הזאת אפשר לדלג על הקשר של ש. שפרה – שם העט של המשוררת והמתרגמת שפרה שיפמן – לתנועת 'הכנענים'. מסיבה דומה, אפשר לדלג על תולדות חייה של שפרה ועל חשיבותה כיוצרת וכחוקרת של תרבויות המזרח הקדום. כל אלה מובילים מהר מדי למקומות אנציקלופדיים, היסטוריים, תרבותיים, שלא עוזרים לחלץ אותה מהמקום המעט מאובק ששמור לה כיוצרת. ההגשה של הספר דווקא מקלה על המלאכה הזאת, מאחר שהוא מוותר כמעט לחלוטין על דברי רקע והקדמות, ומשאיר את הקוראים לגשת ישירות לסיפורים עם מינימום ציפיות מוקדמות. מה שנראה כמו התייחסות פושרת או רשלנית לספר חשוב – הופך כאן דווקא ליתרון.

התפקיד המרכזי ששפרה לוקחת על עצמה בקובץ, או הדימוי המרכזי שהיא חוקרת, הוא של אישה – אלה קדומה בהקשר המקורי – שמעזה לרדת לשאול, לחדור לממלכה אסורה ולהגיח ממנה בכוח, מתוך ניצחון שכרוך בקורבן. הירידה לשאול היא אחד הדימויים הקלאסיים למלאכת האמן ולגילוי העצמי, וההופעה שלו בספרות הישראלית נעשתה שכיחה בשנים האחרונות. גם שפרה מבצעת את המהלך הזה, אבל מצליחה להוליך את הקורא אל מעמקי הזיכרון, הילדות ואפילו הטראומה בקלות ובערנות, ולשלוף אותו חזרה להווה בדרך לא צפויה.

 חלקו הראשון של הספר ראה אור ב־94' תחת השם 'רחוב החול'. זה קובץ של שישה סיפורים, קצרים וארוכים, שסובבים סביב נושא דומה ומסופרים מפי אותה מספרת. כך נוצרים ביניהם קשרים חזקים – של מקום, של זמן ושל דמויות שמטיילות ביניהם – במבנה שנהוג לכנות 'מחזור סיפורים'. הם מציגים את המספרת כבת דמותה של שפרה, את הקשר הביוגרפי והרגשי שלה לאירועים ולאנשים שהיא מתארת. בזירה שמזכירה את הספרות של אסתר ראב או רות אלמוג, הסיפורים מתארים את המושבה הדתית באופייה שהפכה לימים לעיר בני־ברק והתנכרה לעברה החקלאי החלוצי. המחויבות הראשונה של שפרה היא לסיפור שהיא מספרת – לפרטים עובדתיים ומשוערים לגבי חיי הדמויות, לנתונים החושניים שמקיפים אותן. המעגל ההיסטורי והרעיוני אף פעם אינו בחזית. יותר מזה, למרות העיסוק הישיר במוות, הספר לא נבלם ברוח מלנכולית או בשמחת ההירקבות. הוא נהנה לנסות לחבר בין המעגלים השונים וההיסטוריות השונות, בין המופשט והמוחשי, בין האגדי והאישי – בעזרת כתיבה של פרגמנטים, של שברים וחזרות, שממחישים את כשלי הזיכרון ליצור סיפור אחיד ומתמשך, אבל גם את הניסיון להקים אותו לתחייה.

במקביל לחופש היצירתי, תחושה עמוקה של אשמה עולה מהסיפורים בחטיבה הראשונה בספר, שמשחזרים בגרסאות שונות סיפורים על מות ילדים. מפתיחת 'רחוב החול', הסיפור הראשון בקובץ, שפרה חושפת כישרון לתאר את הדרמטי ביותר – שלא לומר המציצני – מתוך דיבור אמין, כאילו נבוך לפעמים, שנע במהירות בין יובש מציאותי ועובדתי לגבהים של רומנטיקה ופאתוס. "עכשיו, תלויה בחסדי האחות הראשית", המספרת מתארת את ימיו האחרונים של אביה, "נאחזת בעבודה הסמינריונית שלי, להנפיק למענו תעודה אקדמית. הוא לא זכה, האיש הענק אשר בילדותי הענקתי לו נצח, ויתר". השאיפה הבורגנית לרצות את אבא בתואר אקדמי, הבירוקרטיה הפשוטה של בית החולים, ובאותו הינף, הדיבור על נצח ועל ענקים.

על פניו, הפתיחה הזאת היא פרומו לעשרות ספרים גרועים מהשנים האחרונות. האב המת, הילדה האשמה, החזרה בזיכרון אחורה מתוך שאיפה לתיקון ההווה, ההקבלה של הסיפור האישי לסיפור על המהגרים מגרמניה שהשאירו מאחור עבר לא פתוח, ובהמשך – הרמזים לגילוי עריות, לבגידות ולמסתורין. אלא שהשליטה ממרחק אפסי בחיי הדמויות שלה, בפרטים ובמראות שמרכיבים את סביבתם, מחלצת את שפרה מתחום המלודרמה ההיסטורית הזולה.

החלק החדש, שעל שמו נקרא הספר, מבצע מהלך הפוך. הוא נוגע ישירות – לפעמים בצורה אגבית – באסון או במקור הבושה של המספרת, שבסיפורים הראשונים מולבש על גבי סיפורים מקבילים או נמסר בצורת רמז. הסיפורים האלה מתמקמים בעיקר בבגרותה של המספרת, ומה שהושתק בסיפורים הראשונים – זוגיות עם גבר נשוי, הפלה של ילד מחוץ לנישואים – מוזכר כאן בצורה מפורשת. הטון בסיפורים האלה מר ונוקב יותר. הקסם של ההוויה הבראשיתית ושל המיתוס והילדות מפנה מקום לגישה חילונית, שמתאימה גם להווי החיים העירוניים והקפיטליסטיים שמתואר כאן. עם כל הכבוד לאלה המורדת והנועזת שמלווה את הספר, שפרה לא מהססת להציג את המספרת ואת בת דמותה כאישה נשלטת לחלוטין, לא רק לגחמות של בן זוג עריץ, איש המחתרת שמשתלב בשלטון בגין (בדומה לבן זוגה במציאות של שפרה).

לא צוין מתי הסיפורים האלה נכתבו, אף שניכרת בהם שפה עדכנית יותר וספרותית פחות. מפליא לגלות בהם יחס חופשי למין, וכנות לגבי המרכזיות שלו בחיי המספרת והגיבורה של הסיפורים. גם דורות אחרי יונה וולך, לא זכורים לי הרבה סופרים בעברית שהיו מוכנים להתייחס מזווית נשית לזיונים בצורה כזאת; לתאר כמו שפרה סירוב בשתיקה של גבר לרדת למאהבת שלו ("למרות כל פיתוייה אף פעם לא משם והלאה […] והיא אין לה איסורים, כל גופו הפקר"). וגם כשהיא גולשת באחד הסיפורים לדימויים כמעט פורנוגרפיים, הגישה הישירה מסירה מהם את הבוטות ("ולשונו בפיה כמו חותרת לפגוש את עטרתו, לסגור מעגל כמו האצבע המורה הנצמדת אל הזרת").

פרסום מוקדם יותר של הספר היה מבליט אולי את ייחודו – גם בגלישות שלו לאבסורד ולהזיה – וחושף את ש. שפרה לקהל רחב יותר. גם כך, מדובר באחד מספרי הפרוזה החדים והמושכים ביותר שראו אור בעברית זה שנים.

ש. שפרה, אישה היא רק זירה, הוצאת הקיבוץ המאוחד

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s