תמר גלבץ, המתים והחיים מאוד

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.5.2012

אפשר לקרוא לזה נס רפואי: לעת זיקנה, הספרות הישראלית התחילה ללדת הורים. אם הגיבורים הגדולים של התרבות הישראלית הצעירה בשנות ה־40 ובשנות ה־50 היו אנשים צעירים, נערים ממש, שיצאו לקרב, ואם שבו ממנו, שבו כדי לכתוב על המתים הצעירים, על אחיהם – הגיבורים הספרותיים הבולטים ביותר של שנות האלפיים הם הורים. רבים מהם זוכים להתבגר, להזדקן, למות מוות טבעי – שדווקא הוא מתואר כפלא, כתופעה לא מוכרת לעיניים ישראליות, עיניים צעירות באופן עקרוני, של מי שכאילו נולדו מהים.

יכול להיות שהספרים החשובים ביותר של העשור האחרון הם אלה שבהם סופרים הספידו את הוריהם, בדרך כלל בהקשר אישי ואוטוביוגרפי באופן מובהק. בגוף ראשון. הרבה מהספרים הללו נכתבים מתוך ויכוח והעמדה לדין, שנקברים בסופו של דבר תחת שכבות של פיוס, הערכה, אפילו הכרת תודה. מול העוול, הקשיחות והאלימות – מתגלה גם הגבורה האזרחית, האפורה של ההורים, של המהגרים. הילדים, המספרים, מתאבלים על ילדותם כיתומים מבוגרים ומקבלים על עצמם את תפקיד המבוגר.

הרומן השלישי של תמר גלבץ הוא אחד בשרשרת של שיאים בז'אנר המספיד־מתייתם־מתגבר. אפשר לומר שהוא המתוק, המשביע והבשל בהם. אף שהוא נכתב במוצהר מתוך הלשכה האפלה של הטראומה והמשבר הנפשי, ואף שהוא כפוף לגמרי לחוקים של תיאור מלנכולי, טקסי ומחזורי – הוא לא נזקק לאירוע דרמטי, לסוד אפל מהעבר, לחידה שיש לפענח. בהשוואה לרומנים כמו 'סיפור על אהבה וחושך' או 'קול צעדינו', הוא יוצר רושם אדיש יחסית להיבטים פוליטיים והיסטוריים. גם אם הרומן של גלבץ מתבסס על חיים במקום ובזמן ספציפיים, בעיקר חיפה של שנות ה־60 ושל שנות ה־70 – העצב שהספר מבטא הוא סירופ מרוכז וכאילו אוניברסלי. אישה מתאבלת על הוריה, מפרקת את סיפור האהבה המשפחתי שלהם לגורמים, ומפיקה מהמחוות הרחוקות והקרובות של חיי היום־יום המשותפים את מערכת החוקים הלא כתובה שלהם. את האיסורים, הפיתויים והאישורים שנבנו והומחשו בכל ארוחה, בכניסה לשירותים, ביציאה לטיול בית הספר.

הרומן הראשון של גלבץ, 'את בתקופה טובה' (2004), נפתח בפנייה לפסיכולוג. הרומן הנוכחי נכתב מתוך מודעות גמורה ומשוחררת לחוקי המשחק הפרוידיאניים. בווריאציות שונות ובקצב שונה, גלבץ מערבלת זכרונות ואסוציאציות שתמיד ימזגו אכילה, מין ומוות. זיון של המספרת בבגרותה תמיד ייקשר לזיכרון ילדות של סירוס סמלי. תיאור של חדירה מוביל מיד לדימוי עצמי של עגבנייה שמתרוקנת מתוכן. סיפורי זלילה מתוארים בהומור כאורגיה משפחתית (המפואר שבהם הוא טקס החלווה החיפאית).

ובכל זאת, החזרה של תמונות וביטויים, הפרטנות האובססיבית, הנוירוזה הגלויה והבלתי מתנצלת אצל גלבץ, מצליחים איכשהו לנטרל כל ריחוק בינה לבין הקורא ורומזים על שותפות אנושית בסיסית ביניהם. גם תיאורים קטלוגיים של שפיך, למשל, לפי טעם ומרקם, לא מעוררים רושם פרובוקטיבי, מרתיע או מתהדר – מפני שהם נמסרים במין שיחה גלויה בין המספרת המבוגרת לילדה שהייתה. חוויות משפילות, וגם שגיאות שעשו ההורים, לא יוצרות כאן רושם מכאיב. להפך, העוקץ שב הן מענג.

בצורה דומה, גלבץ מזקקת כאן את צורת הביטוי שהביקורת ייחסה לה – דיבור סלנגי־ספרותי, שמזוהה עם הספרות הישראלית בשנות ה־90. אם אורלי קסטל־בלום, אולי דוגמת המופת בתחום, מפיקה שעשוע אכזרי ומסוקרן מפירוק של ביטויים ומטבעות לשון והרכבה שלהם – גלבץ משתמשת בשעטנז דיבורי־ספרותי, שמשלב לפעמים מחוות של מלמולים וגמגומים עם מושגים מופשטים, כדי להמחיש קול ילדי, תינוקי אפילו. מין מודעות מרה ובוגרת שעדיין לא התגברה, או לא מוכנה לוותר, על העמדה הילדית שהיא גם שער לתפיסה חושנית של העולם, כאילו טרייה עדיין.

הכלים האלה, בתוספת יכולת זיכרון או צילום מיקרוסקופיים, מצליחים להחזיק את הקורא ערני, אף על פי שהוא נחשף לפיסת חיים שגרתית בסך הכל. העצב התהומי של המספרת לא נפתר אף פעם. למרות התייחסות למחלת הלב של אביה, אין הסבר ברור גם לאופן שבו המספרת מציגה את עצמה כמי שחיה עם הפרעה נפשית נסבלת ונשלטת של פחד מוות מתמיד – גם אם הספר מדגיש את העוצמה המדכאת של ההורים, את הבושה מביטוי מיני גלוי, את האשמה שהם מורישים לבת בגיל ההתבגרות (נוסח היחסים הבלתי אפשריים בין נטלי ווד והוריה בסרט 'זוהר בדשא').

אם כבר, נדמה ש'החיים והמתים מאוד' – למרות השם הקודר שלו, שממזג את החי ואת המת לזומבים תמידיים – מוכן לעשות מה שספרים רבים לא מעזים. לתאר במפורש את ההנאה מהדיבור הטראומטי, המתיילד, להפוך אותו לתבשיל מתוק. כך, בניגוד לשימוש המביך, המרחם על עצמו, של עיתוני אוכל ומדורי בישול בביטויים כמו "שכבות מנחמות של קרם" – גלבץ מצליחה דווקא להימלט מעמדה ילדית, או לפחות להשתלט עליה.

תמר גלבץ, החיים והמתים מאוד, הוצאת חרגול

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s