פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.10.2012
הגיבורה של 'טעות אנוש' מצטיינת בחזות אפורה, חסרת ייחוד, הסוואה מושלמת לסוכנת מוסד. אפשר למצוא וריאציות שונות של העיקרון הזה בקטלוג של טיפוסי בלשים. השוטה לכאורה, התמהוני, הבינוני, הבלתי־מאיים – מי שהאינטלקט החריף שלו, היכולת לקרוא את הסמוי מעין, נסתר מעיני החברה. שולמית לפיד לא הולכת סחור־סחור כשהיא מציגה לקוראי ספרה החדש את רות פרלמוטר, סוכנת ביון בדימוס, בעלת סוכנות נסיעות בזמן הווה: "היא נראתה כמו דודה זקנה שהולכת לשוק. מישהו שאנשים לא זוכרים". מובן שהדברים נראים אחרת מקרוב. מפגש אחר מפגש, מגלות דמויות המשנה בספר את עליונות הגיבורה, את כוחה השקט, אפילו את יופייה הסודי – שאולי נרמז מלכתחילה בשם פרלמוטר (אם הפנינה).
ההזדהות הכמעט מיידית של הקוראים עם סוג כזה של בלשית מתעצם בזכות המיקום שלה בעולמם של סוכני מוסד, אותו מועדון של נאמנות גברית ובריתות גבריות – שבו, גם בספר הזה, התפקיד השכיח שמיועד לאישה הוא לשתוק ולתמוך בבית, הרחק מהאקשן. אבל הזווית המגדרית היא לא עיקר העניין בספר. כבר הטלוויזיה של שנות השמונים העלתה לגדולה דמויות של נשים בלשיות. האפרוריות הממזרית של פרלמוטר יכולה להזכיר, למשל, את גיבורת 'רצח במשיכת קולמוס' שגילמה אנג'לה לנסברי. קוראים ותיקים של לפיד בוודאי ישוו את הנשיות הלאנשית כביכול של פרלמוטר לליזי בדיחי, גיבורת ספרי הבלש שמזוהים איתה מאז שנות השמונים.
הנקודה המעניינת קשורה לבחירה להציב את הגיבורה בעימות מול הבית החברתי והרוחני היחיד שהיה לה, כלומר מול עמיתיה במוסד. אף אחד לא יאשים את לפיד בחתרנות או רדיקליות אחרי קריאה ברומן, ובכל זאת, בשנים שבהן מאבדים כוחות הביטחון את הדימוי המכובד שלהם – ע"ע פרשת אשכנזי־ברק – משתמשת לפיד בגיבורתה האפרורית לכאורה כדי לחשוף את החומר האנושי שממנו קורצו אנשי הסוד. מי שבמשך שנים הוצגו לציבור כדמויות כמעט מאגיות, כגיבורי פעולה אגדיים, מוצגים כאן קודם כל כקבוצה חברתית ומקצועית ככל גילדה אחרת. גם הם חוטאים בחנטרישיות ובהסתבכויות כלכליות, או מנצלים את מעמדם לעניינים שגרתיים כמו ניאוף. בני אדם.
ביחס אליהם מתגלה הגיבורה כסוכנת מסורה וחסרת אמביציות – כלומר, אישה. מי שנכנסה למסדר הגברים החשאי, אבל נשארה בגדר אאוטסיידרית ומעולם לא ניצלה את המעמד לטובתה. מסיבה זאת, אחרי שאחד מעמיתיה ספק נרצח ספק מתאבד בירייה, מתבקשת פרלמוטר לחקור בעדינות את חבריו לנשק הפנסיונרים, כלומר להוציא את הצדק לאור אך להותירו בחסות החשכה, לפני שכוחות המשטרה יגלו מיהו והזרקורים והמצלמות יופנו לאנשי הצללים.
המתח הבסיסי בין הצורך לחשוף והרצון להסתיר, בין הוקעה לנאמנות, מתלבש יפה על גיבורה מסוג כזה. יותר מכך, הוא מותאם לקוראים המדומיינים של הרומן: פטריוטים מהזן הישן, הבלתי מתלהם, אנשים שכמו הגיבורה מאמינים בעבודה מבוצעת היטב ולא בקרדיט ויחסי ציבור. האפרוריות של פרלמוטר, האפיון המיושן שלה, הם אות כבוד לה ולקוראים. כמוה גם הם רואים איך מוקד ההזדהות והנאמנות שלהם – המדינה, כוחות הביטחון – עובר שחיקה והשחתה. גם הם כמעט מקווים לגלות שהעוול והאשמה – הרצח ברומן, הביקורת כלפי ישראל בעיתון – יופרכו. לא במקרה מדגישה לפיד את החיבה של פרלמוטר לממתקים. אחרי הכל היא גם קצת ילדה, מישהי שלא הזדהמה באינטרסים פרטיים (זהו מאפיין שחוזר אצל לא מעט גיבורות מתח ופעולה, אותה תמימות ערמומית וקטלנית ששירתה היטב גם את אומה תורמן ב'קיל ביל').
את הכיוון הזה מסבכת לפיד בשתי צורות. היא מציבה מול הגיבורה דמות־מראה של חשוד בפשע, אחד המוסדניקים לשעבר שמתגלה כיצור אנוכי וחרמן. בניגוד לגיבורה, הוא מועל בתפקיד כדי לספק את צרכיו. מה שנחמד הוא שלפיד כמעט מעוררת כלפיו הזדהות ומציגה אותו כשעיר לעזאזל, כבריון כושל. היא משתדלת להציג אותו דרך עיניו שלו, כאדם ממוצע שהמציאות (בעיקר הכלכלית) מובילה למעשי טיוח ונוכלות, כלומר מי שזורם עם רוח הזמן, עם ההשחתה, כדי לשרוד. במקביל, מקבלים הלבטים המוסריים של הגיבורה לבוש רומנטי, לפי המסורת. הגילוי המכוער, אך האנושי, של חבריה, גורם לה לבחון את הפשרות והוויתורים שעשתה לאורך הדרך, ובראש ובראשונה ויתור על אהבה וזוגיות. לפיד מוליכה את הבלשית ואת הקוראים שהיא מייצגת להפנות את הרוך וההזדהות שלהם מהמוסד ומהערכים שהוא מייצג לזולת, לאדם פרטי שהוא מושא תשוקה בשר ודם.
התהליך הבריא הזה של התבגרות יוצק סימפטיה ואמינות לאחת הדילמות הקלאסיות (ואפשר לומר, המדומות) בספרות הישראלית, המתח בין הכלל לפרט. למרות התרשלויות נקודתיות פה ושם (דיאלוג מסורבל, מסירת פרטים לא ברורה, ענייני הגהה), הספר מעורר עניין וצובר תנופה לקראת סופו. כמו הגיבורה שלה, נדמה שלפיד מציגה את עצמה בעקיפין ככותבת תכליתית, לא יומרנית, עם חוש הומור סביר. ביצועיסטית ותיקה ששומרת במעלה השרוול עוד קלף או שניים. התוצאה אולי לא עוצרת נשימה, אבל מהנה.
שולמית לפיד, טעות אנוש, הוצאת כתר
מיטת סדום - יוני ליבנה 