חלומו של הכוזרי, מיכה גודמן

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 16.11.2012

'חלומו של הכוזרי' הוא קודם כל סיכום בהיר של אחד מספרי הפילוסופיה היהודית הבולטים בימי הביניים, 'הכוזרי' של רבי יהודה הלוי, ספר שעדיין נתפס כהתקפה דתית על הפילוסופיה האריסטוטלית. מיכה גודמן, חוקר ומרצה למחשבת ישראל, מגיש חיבור אינטליגנטי ולא מאיים, שמשתלב בזרם של ספרי עיון פופולריים על אוצרות הספרות היהודית.

'הכוזרי', שנודע גם בשם 'הספר להגנת הדת המושפלת והבזויה', הוא זירת אגרוף דתית, רוחנית ורטורית. הדת המושפלת היא דת היהודים, שמעמדם הפוליטי הנחות נחשב בימי הביניים הוכחה ניצחת לנחיתות אמונתם. בעידן של מלחמות אמונה וויכוחים פומביים בין חכמי דת, השתמש ריה"ל בסיפור היסטורי מעורפל על ממלכה קדומה של לוחמים שהתגיירו במפתיע, ממלכת הכוזרים, כמסגרת לדיאלוג פילוסופי מדומיין בין מלך הכוזרים לחכם יהודי, "החבר", שמרצה בפניו על עיקרי אמונתו.

החלק הראשון בספרו של גודמן מתאר את המסלול ש'הכוזרי' פילס עבור המשכיל הנבוך בן זמנו של ריה"ל – מי שנקרע כביכול, במינוחים של גודמן, בין התבונה לחוויה הדתית. כמו חוקרים אחרים לפניו, גודמן מציג את צורת הדיאלוג של 'הכוזרי' ואת המפגש בין המלך לנציגי הפילוסופיה, האיסלאם והנצרות, ככלי בידי ריה"ל לחשוף כשלים בהשקפותיהם. נציגי הדת מפגינים יומרה לאמת מוחלטת שנכשלת במבחן חוקי המציאות האמפירית וההיגיון הבריא; הפילוסוף, לעומת זאת, שולל כל אפשרות לקשר או למגע בין האדם לאלוהות, דווקא בשעה שהמלך מוטרד מהתגלות אלוהית שחווה בחלום.

בלית ברירה, המלך פונה לנציג היהודים. גודמן מנתח את עיקרי הדרמה התיאולוגית שמביים החכם היהודי – שמציג את היהדות כבעלת תוקף כללי, אוניברסלי. תוקף שמוכח דווקא באמצעות הסיפור ההיסטורי, הייחודי ליהודים. דרך עיני גודמן, נציג היהודים ב'הכוזרי' מצטייר כאידיאל למלומד בן זמננו, דתי או חילוני: פלורליסטי, קשוב למציאות הגשמית אבל מסור גם לתחומים שמעבר לקליטת החושים והשכל.

1

בניגוד לדימוי המתפלמס של 'הכוזרי', גודמן מדבר על "ספר שמקשיב לכולם". החכם היהודי מוצא דרך להתייחס למבוכה הקיומית של המשכיל הדתי בלי לוותר על אף אחת מצינורות הגישה למציאות – התבונה, החושים או החוויה הדתית. בעידן ניו־אייג'י ופוסט־מודרניסטי, קל להזדהות עם העמדה שמפקפקת ביומרה של המדע לאובייקטיביות ולא ממהרת לבטל את הצד הרוחני של הקיום כהבל. מצד שני, גודמן מדגיש את ההסתייגות של החכם מעמדות סגפניות, שמבקשות לדכא את היצר הגופני בדרך להתעלות מיסטית. החבר מוצג כמי שמצליח לטוות לעצמו זהות עצמאית דווקא מתוך קשב להשקפות מתחרות ומאתגרות; מתוך בחירה לחיות עם סתירות הכרחיות בהשקפת עולמו, ככלי לביסוס האמונה.

גודמן לוקח את הכיוון הזה צעד קדימה כשהוא ניגש למה שאמורה להיות נקודת המחלוקת העיקרית בזמננו לגבי 'הכוזרי' – יחסו לנוכרים. החכם היהודי טוען שמעל לדרגה האנושית הרגילה נמצאת קבוצה אנושית בעלת יכולת פוטנציאלית להתנבא. לקבוצה זאת שייכים רק יהודים מלידה. אפילו למתגיירים אין כניסה למועדון. גודמן מעדן את הרעיון הזה, שהתבסס ותפס מאז תאוצה בתולדות ההגות יהודית, וטוען שהוא עובר שינוי לאורך 'הכוזרי'. לדבריו, עצם סיפור המסגרת והשימוש של ריה"ל בז'אנר של דיאלוג פילוסופי, מעמידים לבחינה את התפיסה הגזענית הזו ומזמינים את הקוראים להסתכל עליה בצורה ביקורתית, שהרי היא עומדת בסתירה להתגלות האלוהית שחווה המלך הבלתי יהודי בעליל. מעבר לכך, גודמן מצביע על סתירות ותהיות נוספות שמעורר רעיון הייחוד הגזעי ליהודים – אבל הספר, בשתיקה רועמת, לא מפתח או מסביר אותן.

אם 'הכוזרי' הוא קרב תיאולוגי ורטורי מול המתחרים ההיסטוריים של היהדות, ספרו של גודמן מתיימר להתפלמס עם שני זרמי מחשבה עכשוויים. מצד אחד, יהדות הומניסטית, שוחרת שוויון, שלא יכולה לקבל את העמדה הגזענית של 'הכוזרי' ומכריזה עליו כמוקצה. מצד שני, יהדות לאומית־משיחית ששמחה להיאחז בריה"ל כסמכות וכצידוק לקשר שבין אדמה מקודשת ואומה קדושה. אלו ואלו, לפי גודמן, אטומים לרב־קוליות העקרונית של 'הכוזרי', לאופן שבו הוא מחולל שינוי לא רק בעמדת המלך הכוזרי אלא בעמדת החכם היהודי.

העמדה של גודמן היא עמדה לגיטימית ומשכנעת, אבל היא יוצקת איזה יובש לדיון. העניין הזה מורגש בהתעלמות של הספר מהוגים עכשוויים מחוץ למחשבה היהודית (מלבד הפילוסופים הקלאסיים והערביים שהשפיעו על ריה"ל) – שעומדת בסתירה לבקיאות של ריה"ל עצמו בהגות הלא יהודית של זמנו. מעבר לזה, בימים שבהם גורמים בממסד הרבני משמיעים בגלוי קריאות בדלניות ומסיתות כלפי זרים וערבים – 'חלומו של הכוזרי' יוצר לא פעם רושם של הליכה פשרנית בין הטיפות. בניגוד למעטפת הסנסציונית של הספר, קשה לומר שגודמן מציג את 'הכוזרי' כחומר נפץ אינטלקטואלי. הדיון הימי־ביניימי הלוהט מוצג כאן כפתח לדיון פנים־יהודי על זהות יהודית, כמעט על סף היידישקייט, בין קולות ליברליים לקולות ניציים. גודמן עושה את מלאכתו נאמנה כמורה דרך, אבל מוליך את פרשנותו הפלורליסטית לכיוונים פדגוגיים, קלים לעיכול, שמוציאים מהקריאה ב'הכוזרי' תשוקה, הזדהות או כעס – היסודות לדיאלוג אמיתי.

מיכה גודמן, חלומו של הכוזרי, הוצאת דביר

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s