יוכי ברנדס, הפרדס של עקיבא

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 11.1.2013

'הפרדס של עקיבא', רב המכר הנוכחי של יוכי ברנדס, מבקש לחזק את הפרסונה שלה כמורת נבוכים פופולרית בארון הספרים היהודי. בחלקים נכבדים מתוכו מתממשת הרתיעה המוקדמת מהספרות של ברנדס – סגנון יבשושי, תפניות מלודרמטיות בעלילה שלא זוכות לבנייה מינימלית, דיאלוגים ילדותיים. מצד שני, לב הספר מציג אולי את ברנדס בשיא כוחה: מתווכת נלהבת בין הקוראים לספרות חז"ל, שמצליחה להפוך מקבץ של אפיזודות, אגדות סותרות ומדרשים נפרדים לסיפור אחיד ברוח עכשווית, סלבריטאית, כוכב־נולדית.

'הפרדס של עקיבא' הוא ניסיון לספר את תולדות חייו של החכם המופתי בספרות חז"ל בצורת רומן היסטורי. את רוב הסיפור משחזרת ומספרת דמות אשתו – בתו של כלבא שבוע, שמכונה כאן "רחל", השם שהודבק לה בספרות יותר מאוחרת. לב הפיתוי שהספר מציע לקוראים קשור אליה: ההבטחה לספר סיפור מושתק, שהכתבים העתיקים, הגבריים, כאילו הסתירו, וכך לפרש את הדמות המכוננת בצורה חדשה. במילים אחרות, להכניס את הקורא לפרדס של עקיבא: אותו תחום מיסטי נסתר, לפי חז"ל, שרבי עקיבא היה היחיד שנכנס אליו ויצא ממנו בשלום.

בכל הנוגע לחשיפות מסעירות ולנגיעה במופלא – ברנדס היא לא הכתובת. לעומת זאת, הספר נוסק כשהוא מתמקד בעולם החילוני של חכמי המשנה, באינטריגות האישיות ובמאבקים האידיאולוגיים והתיאולוגיים שלהם. כל זה קורה כשהרומן נפרד מרחל כמספרת ישירה מול הקוראים, ועובר לתאר את הכניסה של עקיבא למאבק בין תלמידי האסכולות של בית הלל ובית שמאי. גל הניו־אייג' היהודי, והכתיבה הפופולרית על יהדות שמשגשגת מאז רצח רבין והתפרצות האינתיפאדה השנייה, מאפשרים גם לקורא בעל ההיכרות המינימלית עם הצימוקים שבספרות חז"ל הנאה דומה לצפייה במחזות זמר כמו 'מאמא מיה' או 'מרי לו': השאיפה לראות איך ברנדס תחבר בין הלהיטים, איך תקשר בין הסיפורים המוכרים על חיי החכמים והאמירות המפורסמות שלהם ("הכל צפוי והרשות נתונה", למשל).

ברנדס, וזאת לא הגזמה לגמרי מופרכת, מגלה כאן את הכישרון של מספרי ביוגרפיות הוליוודיות, והולכת בעקבותיהם כשהיא מעבדת את האגדות הקצרות והמפוזרות על חיי עקיבא ובני דורו. בדומה, למשל, למעקב הקולנועי אחר ריי צ'רלס הצעיר או ג'וני קאש – הקוראים עוקבים אחרי התלאות של עקיבא (זקן, אנאלפבית, בן גרים), אחרי נתיב העלייה לגדולה של האנדרדוג, האאוטסיידר, איש השוליים כביכול שבסופו של דבר מגלם באישיותו את הסיפור האמריקאי הכללי.

לפגישה האינטימית עם סמל תרבות מתלווה גם הסיפוק המפתיע, הקומיקסי, בפגישה עם גיבורי משנה בגלגול מוקדם של סיפוריהם. ג'וני קאש הקולנועי פוגש לרגע את אלביס? עקיבא פוגש את אלישע בן אבויה. פיטר פארקר הצעיר מתיידד עם מי שיהפוך לאויבו המר של ספיידרמן? הקוראים עוקבים מראש אחרי סימני הכפירה הממשמשים של אלישע, לפני שהפך ל'אחר' הרשמי של ספרות חז"ל.


מתוך 'ריי'
 

טעם הלוואי הילדותי בכתיבה של ברנדס לא נעלם בחלק הזה, אבל הוא פחות בולט ביחס לחדוות המשחק שהיא מפגינה כאן כשהיא פורשת, מפשטת ובודה את היחסים בין מוריו ובני דורו של עקיבא – דמויות כמו רבן גמליאל ורבי טרפון. ברשימת התודות המפורטת, ברנדס מקפידה להדגיש את הבקיאות שלה במחקר התקופה והטקסטים ואת הקשר שיצרה במהלך הכתיבה עם חוקרים – אבל גם את הבחירה שלה לסטות מאמינות היסטורית מלאה. ובאמת, היא מקשרת בחופשיות בין מקורות וסיפורים, גם מתוך הברית החדשה, מייצרת מין מדרשים משלה למדרשים הידועים שהיא מצטטת.

בהקשר הזה, סביר להניח שהדרמה התקופתית הזאת לא תתחבב על מביני עניין או על קוראים שמרנים מבחינה דתית. כמין מענה סמוי לאלה ולאלה, את סוד הכריזמה של עקיבא היא מציגה כיכולת להפוך "את התורה לשעשוע" (ואגב כך כאילו רומזת לדימוי העצמי שלה כסופרת). ועדיין, השעשוע של הרומן הוא שעשוע שמרני במהותו. תכנים פרועים באמת, שהספרות החז"לית לא נרתעת מפניהם, לא נכנסים פנימה. מעבר לביטויים של יחס צדקני לנצרות ולסילוף ההיסטורי שלה – העולם הלא־יהודי, שהיה חלק בלתי נפרד מחיי הדמויות ההיסטורית, כמעט לא חודר לספר או משפיע על ההתרחשות. בדומה לתפיסה ההיסטורית הסטריאוטיפית והבדלנית שמנחה את ברנדס, אפשר להגיד שגם ההיבט הפמיניסטי בכתיבה שלה והעמדה החתרנית ביחס לטקסטים עתיקים מתגלים כדרך לא מאוד עקיפה לבטא השקפות שמרניות ("רק רצון אחד נותר בי, אני רוצה נכדים").

המתיחות הזאת שבין ביטויי שמרנות והעזה, בין כושר המצאה לסיכום פדגוגי, עובדת יפה בשליש השני של הרומן. חלקיו האחרונים, לעומת זאת, חוזרים לסיפור מפי רחל, ולא מנסים להסתיר את חוסר היכולת או הרצון של ברנדס לבנות ולפתור קונפליקטים. "לבסוף" – כלומר מיד – "אני נכנעת", "דבריו חודרים את גדר הצינה שבניתי סביבי".

מעבר לכך שסודו הגדול של עקיבא מתגלה כהד שדוף לחרדה הישראלית האקטואלית, הארכנות, החזרה והניסוחים המסורבלים מבליטים בשני קצוות הרומן את הפער בין הקריאה הפיוטית של עקיבא במקורות לבין האדישות המוחלטת של ברנדס לעיצוב לשוני. "רבות ורעות הן שנות עגינותי", אם להסתפק בדוגמה אחת, "אך ניתן לסכם אותן בכמה משפטים: שמי רחל, אבל כולם קוראים לי העגונה".

יוכי ברנדס, הפרדס של עקיבא, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

מודעות פרסומת

  1. היי יוני, מילים כדורבנות. אני חברה בפייסבוק בקבוצת קוראי ספרים, ובימים האחרונים מתנהל שם דיון על ספר זה. האהדה הגורפת של אנשים לספר והתשבוחות ההזויות שהוא מקבל מטרידות אותי מאוד, איך זה יכול להיות? https://m.facebook.com/groups/366099626809655?view=permalink&id=1239093359510273

  2. שלום איריס, שמח שקראת. אין לי תשובה מקורית. אנשים מחפשים בספר דברים שונים. אם מתעלמים מעניינים כמו תדמיתה של ברנדס ככותבת והאופן שבו ספריה משווקים, אני מניח שהיא מציעה לקוראיה חוויה ייחודית. לי נדמה שהיא כותבת לקורא כאילו היו ילד, מספקת ומעבדת עבורו מידע מורכב (מבחינה היסטורית, מבחינה טקסטואלית) בצורת סיפור יחיד, כמעט פדגוגי, אבל בלי להתנשא (מעל הקורא).
    קוראים רבים כנראה צמאים ליחס כזה, ולספרות כזאת. הבעיה היחידה היא שגם במסגרת כזאת, ברנדס ועורכיה נוטים לחפף והספרים (האחרונים) שלה לא מספיק מלוטשים.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s