ניר רצ'קובסקי, בת, אהובה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 15.2.2013

כיף לקרוא את 'בת, אהובה'. קריאה חפה ממאמץ ולא עצלה, לקטנית ולא מפותלת. בראנץ' ספרותי. מקובל להתייחס לספרים שמציעים חוויה כזאת כאל ספרי טיסה, אבל היכולת לשעשע בצורה לא זולה היא איכות בלתי שכיחה בקרב סופרים ישראלים. זה אולי ההישג הראשי של ניר רצ'קובסקי – בן לדור חדש ומתבסס של מתרגמים. מול ההישג הזה מורגשת כאן גם איזו חדווה כמעט ריאקציונרית, של התחממות מוגנת בתחום הספרותי.

רצ'קובסקי בנה את רומן הביכורים שלו סביב דמותה של המרקיזה דה סוויניה, אצילה צרפתייה בת המאה ה־17, שהמכתבים הפרטיים שחיברה זיכו אותה בתהילה כסופרת, ושימשו פתח הצצה רענן ולא רשמי לחיי החצר בימי לואי ה־14. התבנית הבסיסית של הרומן משקפת את עצם המעבר מעמדת המתרגם לתפקיד המחבר, את התפר שבין איש המלאכה לאמן. רצ'קובסקי תירגם ממכתביה של המרקיזה וערך אותם – ברר מתוכם והציג אותם בסדר שנועד לתת קווי מתאר ברורים לסיפור היחסים הלא שגרתיים בין כותבת המכתבים לנמענת הראשית שלהם, בתה. כסופר, הוא מנתק את המכתבים מזמן כתיבתם וטווה סביבם סיפור מסגרת מאוחר.

הספר נפתח במותה של המרקיזה, ומתאר את העיון המחודש בהם, כאשר בנה, בתה וחתנה שבים לקרוא בהם. כמקובל ברומנים היסטוריים פופולריים מהעשורים האחרונים, הרומן מתנסח סביב חידה שהדמויות והקוראים ברומן מבקשים לפענח. במקרה הזה, הניסיון להסביר את קיבעון האהבה של המרקיזה; את ההתאהבות המוחלטת, החריגה, חסרת הספקות כביכול, של אם בבתה. אפשר להרגיע מראש, לא הדמות ההיסטורית ובוודאי לא גיבורת הרומן של רצ'קובסקי חורגות מהנורמה ומפרות את האיסור העתיק. לשם הרומן לא מתקרב אפילו. להפך, מוקד העניין הוא בדיוק המקום שבו רגשות עזים, כאילו לא רציונליים, מקבלים צורה – מתורבתים.

במילים אחרות, רצ'קובסקי כתב ספר שבמרכזו, ובמוצהר, עומדת התשוקה לכתיבה. על גבי הנושא הזה הוא מניח סיפור היסטורי מעניין, ודמויות לא מאוד מוכרות לקורא הישראלי. אבל מרכז הכובד הוא לא היסטורי. הדמויות הספרותיות – ובעיקר בנה, הבן הפחות אהוב, שזכה לאהבת אם נורמלית, רגילה – בוחנות את המרקיזה במונחים עכשוויים לחלוטין, פסיכולוגיים, פרוידיאניים. גם כאן העסקים קונבציונליים, ומקבלים חיים בזכות הגישה לעולם ההיסטורי והתפאורה התקופתית.

11111111111111111
מתוך 'אמא ליום אחד'

 

החיוניות של הרומן מורגשת קודם כל במכתבים המקוריים. שם אמור הקורא לנחש מה הפך את מאדאם דה סוויניה לשם קוד לכתיבה אלגנטית, לאמו של סגנון כתיבה מסוים. תחת העריכה וההכוונה של רצ'קובסקי לא קשה להבין: כנות לא נפוחה שמשקפת יחס רציני למה שנחשב שולי, רכילותי, אנקדוטלי; מין הבנה לכך שהמהלכים ההיסטוריים הגדולים ביותר מוכתבים בידי יצרים קטנוניים ואינטרסים צרים.

רצ'קובסקי מדגיש את הצד הרדיקלי, החריג, של המרקיזה: זו שידעה כביכול לתאר בצורה שנונה וחילונית את היומרה והגאווה האנושית, הגיעה לגדולה דווקא בזכות "טירוף" האהבה לבתה, שהיה הבסיס לקשר המכתבים החד צדדי שהוא מציג (האם ממוקמת בפריז, הבת הנשואה הרחק בפרובנס). במכתבים הללו היא מתנסחת במודע כמחזר, כאוהב שעולה על גדותיו, עיוור כביכול לפגמי האהובה ולמעשה, כמי שמשתמש בהם כפתח פרדוקסלי להתעלות וסגידה כמעט דתיים. במובן הזה, היא חורגת מקרון המסע ששמור לנשים סופרות – כתיבת יומנים ומכתבים, כתיבה פרטית־חתרנית – ומצטרפת דווקא לשורת כותבים גבריים, משייקספיר ועד חנוך לוין.

אבל האהבה הזאת מתפענחת ברומן ומנוסחת, אולי בקלות מדי, כאהבת הכתיבה. כדחף מאגי וארוטי להתגבר על פערי המציאות בעזרת המילה הכתובה. באופן הזה רצ'קובסקי רומז רמזים עבים לדימוי המתרגם דווקא – מי שמשתוקק אל מקור לא מושג במקום ובזמן, ונאלץ כביכול להקסים אותו בשלל תחבולות שמקטינות את המרחק ביניהם. העניין הזה לא רק מאציל איזה זוהר פילוסופי על המתרגם, על בעל המלאכה האפורה; הוא גם מחניף בצורה לא מזיקה לקורא באשר הוא: מי שהסופר כותב למענו, פורש מולו את נוצותיו הצבעוניות ביותר.

הרנסנס הקטן שחווה אצלנו בשנים האחרונות רומן המכתבים ראוי לדיון בפני עצמו. ובכל זאת, מה מלמד המבט לאחור על האופן שבו רצ'קובסקי מנסה לדבר על ההווה? מה מלמדת השיבה המדומיינת לעולם לבן של מלמלות וקרדינלים? בכמה נקודות בספר קורץ רצ'קובסקי קריצות עבות לקורא כשהוא מדבר על הפנטזיה לציפור קסמים שתאפשר לשלוח ולקבל מכתבים באופן מיידי וגלובלי, און־ליין. קל להגיד שההתכנסות במרחב המכתבים היא עדות לחדירה של תרבות הריאליטי והבלוגים לספרות. ביטוי לחרדה מעודף תקשורת, מרשתות חברתיות וטלפונים שכביכול מבטלים את המרחק הארוטי, המופשט, בין מוען ונמען.

כשמחברים את שני העניינים הללו – ההתרפקות על אצולה אירופית בשיא כוחה והשיבה למרחב האינטימי של האיגרת – נחשף אולי הצד המיושן והמתאבל של רצ'קובסקי וקהל היעד שלו. הספר הקליל הזה מבטא ערגה כמעט ריאקציונית למהות הומניסטית, לקשר אנושי אבוד, טרום־פייסבוקי. יש שמנבאים חזרה לעידן של קשתות וחיצים. יש שמבקשים להתחפר שוב בתוך מעטפה.

ניר רצ'קובסקי, בת, אהובה, הוצאת ידיעות ספרים

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s