ראיון עם אמיר גוטפרוינד, מזל עורב

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 1.3.2013

"יש בי רצון שכולם יאהבו אותי, לתמיד, ללא תנאי. אני רוצה הכל. זה ילדותי, אבל כל עוד אני יודע שיש אינדיאני אחד באמזונס שלא קרא את כל ספריי, אני ארגיש חוסר שלמות מסוים. אני אדאג שמסוק יצניח לו את הספרים שלי עם ערכת תרגום. כל סופר שלא מצהיר על זה חשוד בעיניי. כמו טיפת דיו בכוס מים, אני רוצה לכסות את העולם".

אמיר גוטפרוינד הוא איש חמוד באופן עקרוני. גם כשהוא מתייחס לתאוות הכיבוש שלו כסופר, ובעצם במיוחד. אם אצל אחרים מילים כאלה מגדירות מחדש מגלומניה, אצל גוטפרוינד הן נשמעות כמו תביעה לחיבוק. גוטפרוינד, עושה רושם, לא רק מזדהה עם אחרון התושבים של יערות הגשם. הוא־הוא אותו יליד, נחבא בין העצים, רגע לפני שחבילה עצומה של אמפתיה נוחתת עליו.

כסופר, הדימוי הזה משתקף אצלו בכמה חזיתות. מבחינת מכירות ותשומת לב, גוטפרוינד הוא אחד הסופרים הנמכרים ביותר כאן. מבחינת תכנים, נדמה שהסופר הגלילי פיצח איזה קוד של רכות והזדהות כשהוא ניצב מול הקורא הישראלי – משהו שכונתי באופן עקרוני (בשיחה הוא מזכיר לא פעם את ילדותו ב"סלאמס של חיפה"), לא פעם נדיב במחוות של נוסטלגיה ישראלית. בספרו החדש, 'מזל עורב', הגיבור לא מצליח אפילו לבעוט בקופה ישנה של קק"ל, שילדים פלסטינים משגרים לעברו במשחק.

גם הממסד הספרותי קיבל את ספריו בזרועות פתוחות. הוא זכה לרוב לביקורות אוהדות, וגם בפרס ספיר שהזניק אותו לתודעת הקהל. ההרמוניה הזאת התערערה כשפורסם ב־2008 ספרו הקודם, 'בשבילה גיבורים עפים'. הספר מכר אמנם עשרות אלפי עותקים, אבל מבקרים – גם אני – הסתייגו ממנו והתייחסו אליו כתוצר של כתיבה שמבקשת לרצות קוראים, ובצורה לא מעניינת. "אתה, לדעתי, לא הבנת את הספר", הוא אומר היום, "ובכל מקרה, לא זה מה שהפריע לי".

מה הפריע?
"הפריעו לי ביקורות ואמירות שבכלל לא התייחסו לספר עצמו, אלא אליי. גיליתי אז שאסור לך להגיד דברים מסוימים. הייתי סגן אלוף בחיל האוויר עד 2005, ובאופן כללי נמנעתי מלדבר על פוליטיקה. גם כי הייתי בצבא, וגם כי זה האופי שלי. ב־2006, על רקע מלחמת לבנון השנייה, העזתי לראשונה בחיי להגיד משהו כמעט פוליטי. הייתה עצומה נגד הלחימה בלבנון, פנו אליי, סירבתי, ואפילו העזתי קצת בציניות ללגלג על העצומה הזאת. אני בכלל שונא לחתום על עצומות.

"מאותו רגע, בלי שהייתי מודע, נפתחו שערי הגיהינום. אנשים מהשמאל הרדיקלי, שהם מעטים במספרים אבל יושבים במקומות הנכונים, רדפו אותי בעוצמות שנאה שלא האמנתי. הם זכו לממש חלק מזממם כשיצא אחרי שנתיים הרומן שלי. אפילו אנשים שחתמו על העצומה, בלי שום גילוי נאות, כתבו עליי ביקורת כזו, שבטח הייתה רכה יותר אם הם היו צריכים לכתוב על 'מיין קאמפף'. שנאה טהורה ומכוערת. אתה מגיש ספר לפרסים, ופתאום מתגלה שהם יושבים בוועדה. בלי להזכיר שמות, אצלכם התראיין מישהו שאמר: 'אמיר גוטפרוינד זאת ספרות גרועה'".

נעלבת?
"ביקורות רעות זה לא נעים, אבל לא זה העניין. יש כנראה אמת לא נכונה, ואני אמרתי אותה. הרגשתי שסימנו אותי באיקס. רציתי להשיק את הספר, ואנשים לא רצו לדבר. צחקתי פעם עם גרוסמן: 'אחריך רודפים אנשי ימין קיצוניים – אבל אין להם קלאסה. אני זוכה לרדיפה מצד אנשים מעודנים, אלגנטיים, שמגישים נקמה קרה'. אני לא אישיות פוליטית ביסודי. אין אפילו כיוון שאני יכול להגיד עליו – זה הכיוון שלי. מה שמגדיר אותי בחיים הם עקרונות מוסריים. יש לי אמפתיה בסיסית לזולת. אני יכול להבין רגשית גם את עמדתה של חנין זועבי וגם את עמדתו של אריה אלדד. שניהם צודקים, ולא הצבעתי לאף אחד מהם".

תגובות סוערות של קוראים, גם מתוך שנאה והתנגדות, הן לא השאיפה של סופר?
"לא בטוח. התגובות ל'שואה שלנו' הספר הראשון שלי, היו חיוביות ב־99.99 אחוז. היה איש אחד שכתב ל'יד ושם' מכתב והתלונן עליי, ניצול שואה שחשב שצחקתי בספר על הניצולים. היה לי נורא לא נעים. לא נחתי, ואחרי מסע צלב איתרתי אותו.

"יש אמנים וסופרים שנורא אוהבים את הרעש הזה, שנהנים מהפולמוס. אני ממש לא. אני אדם שרוצה להיות עם הילדים שלי בשקט, לא מעוניין להיות צודק או לא צודק. אין לי רצון לפרופיל ציבורי. הדרך שלי להגיע לציבור היא לכתוב את ספריי. החוזק שלי הוא חוזק אנושי, זה מה שיש לי להציע בגילי".

11111111111111111
אלן גינסברג מקריא את 'יללה'

 

אם יש מחנה מובהק שאליו שייך גיבור הרומן האחרון של גוטפרוינד הוא השנאה למחנות אידיאולוגיים, ליומרנות אינטלקטואלית ואמנותית. גוטפרוינד עצמו מעיד שהוא "נרדם ברגע שאומרים 'פילוסופיה'". העמדה העקרונית הזאת מורגשת גם ברומן החדש, בצורה כמעט פתולוגית. גיבור הרומן הוא בחור ישראלי טוב מהזן הישן, הניינטיזי, שהקוראים פוגשים אחרי שחטף שתי מכות הגונות. האישה הראשונה שהצליח לאהוב לעומק נפרדת ממנו ונעלמת מחייו. חברת ההיי־טק שהקים לא מצליחה להתרומם, והוא מסולק ממנה אחרי שורת תככים. האנשים האוהבים, הנורמלים, סביב הגיבור דורשים ממנו לחזור לחיים רגילים, להתאושש – אבל הוא מתחפר בעצמו בתוקף. בהקבלה למצבו, הספר מתאר את הניסיון של הגיבור להתנדב לחיפושים משטרתיים אחרי נערה נעדרת.

אפשר להרגיש כאן שינוי ביחס לספרים האחרונים של גוטפרוינד. התכנסות בסיפור מצומצם מבחינת היקף, התרכזות בתהליך הנפשי שעוברת דמות אחת. כדי לאזן את התכנים הקודרים, הספר משתמש בהומור הקיפודי של הגיבור ובמחוות הקומיות של הדמויות סביבו. בקריצה ברורה לקורא, ההישאבות של הגיבור לחיפושים אחרי הנעדרת מקושרת למכנה משותף שהחברה הישראלית איבדה ומנסה להשיב אליה.

את הבחירה במסגרת אינטימית וממוקדת יותר של סיפור גוטפרוינד מייחס לאשתו, שנפטרה לפני כשנתיים מסרטן והרומן מוקדש לה. למרות תחושת האבל שעולה מהספר, ולמרות השימוש בדמויות מיותמות או מתאוששות מאובדן – מפתיע לגלות שרוב הרומן נכתב לפני שאשתו חלתה, אחרי זוגיות של 11 שנים.

גוטפרוינד, אב לשלושה, מבקש מראש שלא לגעת בנושא הזה, אבל לאורך השיחה אשתו חוזרת ועולה. הוא מספר שאינו נוהג להראות את טיוטות הספרים שלו במשך הכתיבה, אבל הפעם חרג מההרגל. "לפני נסיעה למרפא אלטרנטיבי, הראיתי לה את מה שכתבתי עד אז, והיא פסלה את שלושת הפרקים האחרונים. באופן כללי, דיוק עובדתי לא עניין אותה. מבחינתה שאקדח יירה אחורה, אבל היא הייתה קוראת הרבה יותר ערה ממני לכל זיוף רגשי. ובכלל, ברגע שהיא הלכה לעולמה, כל דבר שהיא אמרה נהיה קדוש. לא נגעתי בספר שנה שלמה מאז שהיא חלתה. למרות שהספר לא נכתב עליה, היא הייתה קשורה לכל שורה. בסופו של דבר, ביום כיפור החלטתי כן לסיים אותו. יש לי קוראת אחת ויחידה שאכפת לי מדעתה, ודווקא היא לא תקרא אותו.

"היא נפטרה בגיל 37, בשיא פריחתה מכל בחינה אנושית, ברגע מדהים בחיים. היא הייתה פסיכולוגית ובדיוק החלה לשגשג והייתה מאוד מבוקשת. הכל קרה בבת אחת, ונמשך חמישים יום. שלוש שנים לפני שפרצה המחלה, היא עברה טיפול והיינו בטוחים שהכל מאחורינו. הרופא הכי טוב טיפל בה, וכל האינדיקציות היו חיוביות ומרגיעות. הייתי רחוק מלדמיין בזמן הכתיבה שיקרה לה משהו, מעבר לחרדה התמידית והנורמלית. היא הייתה האישה הראשונה ששבתה את ליבי בצורה עמוקה ועוצמתית. בפגישה השנייה כבר הבנו שאנחנו הולכים להתחתן. זה היה מפחיד. לא היינו בכלל הטיפוס זה של זה. אני לא באבל עכשיו, אלא במצב של ייסורים קונקרטיים. אבל מצד שני, יש לי את החיים שלי ויש בהם דברים טובים וחיוניים".

השינוי בחיים שלך משפיע על הכתיבה?
"אני תמיד כותב בטורבו, אבל עכשיו יותר מתמיד. יש לי טיוטה שלמה מוכנה לרומן, ותוכניות גם לספר שאחרי. אני כותב סיפורים קצרים, פרויקט תנ"כי, שירים גרועים. התחלתי לכתוב גם לטלוויזיה. העצב קשור לנוירוטיות שעוזרת לי מבחינה יצירתית. אמרתי לסוכנת הספרותית שלי שזה עדיף על אלכוהול, סמים והרס עצמי. תמיד הייתי חרוץ. אבל אין ספק שמאז שאשתי נפטרה, ועם ההכרה שהעסק הזה יכול להיגמר ברגע, האצתי את הקצב. יש כל כך הרבה ספרים שאני רוצה לכתוב, אבל אני מנסה להילחם במהירות הזאת, נותן לספרים לנוח בצד. מתאפק לפני שאני מציג את זה לקוראים המסכנים".

לא נתת שם לגיבור. קשה שלא לקרוא אותו כגלגול שלך.
"גם אם אני אכתוב על נזירה באלפים, בעצם אכתוב על עצמי. זה לא אני שם, אבל הספר הזה הוא פרידה מהאיש שהייתי יכול או אמור להיות, אלמלא פגשתי את אשתי והולדתי ילדים. לא שהייתי כמוהו מועמד להיות מיליונר. אמנם יצאו מהיחידה הצבאית שלי אנשים שהגיעו להיי־טק, אבל אני מעולם לא הייתי מספיק מוכשר בתחום או בעסקים. בקיץ אני אהיה בן 50. מי שהכיר אותי לפני 28 שנים, מתפוצץ מצחוק כשהוא רואה איך הפכתי לאמא אווזה".

איזה בנאדם היית אז?
"היום, בכל פעם שאני שומע שסופר אומר שלהוציא ספר זה כמו להוליד ילד, אני חושב שהוא שתה יותר מדי. אבל אז ילדים לא עניינו אותי. לא הייתי קשור לאישה. עניין אותי לקרוא ספרים, לשחק כדורגל. הייתי מאוד חסום מבחינה רגשית, במין מבצר איתן שלי, שמתוכו השקפתי לעולם. אבא שלי עדיין צוחק כשהוא רואה אותי מאווזז בין ילדיי".

"חננה" הוא ביטוי חוזר כשגוטפרוינד מדבר על עצמו. לחלופין: "בורגני שבע" או "בורז'ואה". למה הוא מתכוון? "נו, חננה. לא עושה מה שהקולים עושים. לא מעשן, לא שותה, לא ספורט אקסטרים". המהות החננית, השמרנית, מתגלגלת בצורות שונות בחייו. "אני כותב מגיל 17, אבל בצבא לא ידעו שאני כותב עד שהתחלתי לפרסם בגיל 37. אני עוד זוכר את עצמי יושב ליד ניבה החמודה בקורס פו"ם ופשוט כותב סיפור על השולחן, כשכולם בטוחים שאני מסכם את השיעור. אני גם זוכר היטב איך הייתי יושב וכותב בקפה בשינקין, עם מדי חיל האוויר, דרגת סגן אלוף. שם היו מופיעים בעלי השיער הוורוד. האנשים היצירתיים, הנכונים – בניגוד לי, האיש השגוי. והייתי רואה אותם, עם השמונים פירסינגים והבגדים השחורים, מביטים בבוז בצורת הקיום הנחותה הזאת, הקרויה קצין בצה"ל, ואינם משערים שאולי גם בי יש משהו בכל זאת, שאני כותב נגיד את 'שואה שלנו'. מדי הקצין היו קליפה טובה למי שרוצה לחיות בתוך עולמו".

1
ליידי גאגא

 

ביישוב הקהילתי יובלים, שם הוא חי בשש השנים האחרונות, הקים גוטפרוינד פינת הנצחה לאשתו. "עובד כמו נמלה, סוחב לשם קרטונים של אדמה לשתול רקפות".

החיים בגליל הפכו אותו, כדבריו, "יותר פסימי ויותר אופטימי לגבי מצבנו בישראל. אני פטריוט קיצוני. אני ציוני ברמת הדי־אן־איי. וכמי שבחלומותיו מתנופפים דגלים כחול־לבן, היחס שלי לערביי ישראל הוא חלק מזה. אני לא מאותם הוזים שמאמינים יש רק מלאכים במגזר זה או אחר, אבל נורא לא נעים כשמספרים לי חבר'ה ערבים מה הם עוברים בנתב"ג. מצד שני, אז לא נבדוק? יש בעיה. המצב לא קל".

בספר נדמה שככל שהגיבור מבקש להיאטם, המציאות האלימה רודפת אחריו. ויותר נכון, הוא עצמו נמשך אליה.
"נכון שיש כאן צד חדש של אלימות שלא הופיע אצלי. אני לא בדיוק טרנטינו. היופי שבאלימות לא מעניין אותי. להפך, אני סולד ממנה בכל צורה. אבל גם בחיים, המציאות יותר ערמומית מכל כוונה שלך. אתה לא יכול להיות במדינה בלי להיתקל בזה. לפני עשר שנים יכולת לעשות פה בגליל יוגה על מזרון לבן, אבל אז התעוררו ההפגנות בתחילת  האינתיפאדה".

גוטפרוינד אמנם מתרעם על ההתעלמות הממוסדת מערבים בחיי היומיום ("אין ברכבת הודעות כריזה בערבית, אין שלטים בערבית"), אבל מהסס לרגע אם לדבר על השאיפה שלו ליצירת שוויון בין אזרחים ערבים ויהודים. "אחרי הכווייה שחוויתי עם הספר האחרון, לא בא לי להרחיק מעליי קוראים שדעותיהם שונות משלי. זה משהו אינטרסנטי – אני לא רוצה שישנאו אותי שמאלנים או ימנים. אני יודע שארגון לה פמיליה לא יסכים עם דעותיי. בכל זאת, הייתי רוצה שעוד חמישים שנה יהיו פה ערבים ישראלים שיזדהו עם המדינה – עם כל המורשת שלהם, לא מזיז לי נכבה, נקסה, דמקה. תמיד יהיו מתחים וצרות, בשני צידי המתרס. אבל מריבות בין שכנים, ולא בין אויבים. אני רוצה שהבחור הערבי בן דמותי – בחור נוח, לא נוטה לאלימות, שרק רוצה משפחה ולגדל את ילדיו בכבוד – אני רוצה שהוא ירגיש פה טוב".

ואתה, באמצע?
"אני לא בדיוק באמצע, אבל אני מבין יותר מתמיד את הקושי של הצדדים להגיע בכלל לדו־שיח. פעם אמרתי בצבא לקצין צעיר משפט חריף: לפעמים צריך ללמוד את האויב שלך, להבין אותו ובמידת הצורך לירות לו בין העיניים. מי שמזדהה רק עם אחד מצידי המשוואה, יש לו בעיה. מי שלא מקשיב לאויב, או מי שלא מוכן להתגונן מולו – שניהם לקויים. לדעתי, זה היתרון שלי. הניסיון להבין את כולם עוזר לי להרגיש את מי שאני. אנשים עם עקרונות מוצקים, מעבר ל'ואהבת לרעך כמוך', הם אלה שהכי מפחידים אותי".

זה נראה כמעט כמו מצב עקרוני אצלך, להתמקם בין לבין, לשמור על איזון.
"אני הרי אוהב מתמטיקה, שלמדתי גם לתואר שני. אהבתי פעם לקרוא סיפורי פנטזיה – אהבתי שלכל דמות יש כוחות ומגרעות שמשתלבים במאזן כולל, כמו ב'שר הטבעות'. כבר הבנתי שהניסיון לעשות סדר קשור למה שאבא שלי עבר כילד בשואה. הפחד האיום מפני התפרקות החוקים כנראה חדר לנשמתי והוא קשור לחיבה שלי לאיזונים וסדר".

לא מטריד אותך שעם הזמן אתה הולך ונתפס כסופר של המיינסטרים?
"היום, כשיש לך את ליידי גאגא, כל דבר קיצוני הופך למיינסטרים אחרי חמש דקות. אבל אני לא אוהב לשמוע שאני נהיה מיינסטרים. כשפירסמתי ספר על השואה ממבט הומוריסטי זאת לא הייתה בחירה מיינסטרימית. ב'אחוזות החוף' יש סיפורים מרחפים לחלוטין שעד היום לא ברורים לי. כשכתבתי על הציונות, זה לא היה בדיוק חומר לוהט. אולי אני נהיה לאט־לאט מיינסטרים, ויכול להיות שיום אחד גם ימאסו בי. זאת הקללה בהיותך פופולרי – אתה אוטומטית נתפס כסופר פחות טוב. יש מי שמעקם את האף מול שימבורסקה ומול מארקס. אני רוצה להצטופף בצילם של הכותבים הבודדים האלה. להיות סופר שגם קוראים אותו המיליונים, והוא גם איכותי ודובר אמת. ובסעיף חוסר הצניעות, אני חושב שאני גם מסוגל. אשתי פעם נבהלה כשהיא הבינה כמה אני רוצה לזכות בפרס נובל. אבל מי ייתן לי פרס נובל אחרי עשרים שנה בצבא הישראלי?"

אמיר גוטפורינד, מזל עורב, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s