אדם קומן, קולות של עשרות רגליים זעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 24.5.2013

קודם כל, צריך לשבח את הוצאת 'עם עובד' על הנכונות לפרסם ספר כמו 'קולות של עשרות רגליים זעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ'. בשנים האחרונות נדמה שגבולות הגזרה של הספרות הישראלית בהוצאות המרכזיות כבר כמעט נושקים זה לזה. אם לא מבחינת תכנים, אז לרוב מבחינת סגנון ואווירה. יותר מזה, באווירה של חרחורים כלכליים וסימני שאלה, ההוצאות פחות ופחות ששות לפרסם כותבים צעירים ולא מוכרים. המרחב המצומצם הזה הופך דווקא ליתרון לספרי ביכורים, אלה שכבר הצליחו לחצות את הנהר שהוא ההתקבלות להוצאה. כל סטייה קטנה מהתלם שהם מבצעים בוחנת את העירנות של הקורא, גורמת לו לזקוף אוזניים וגבות. במובן הראשוני הזה, ספר הביכורים של אדם קומן, יליד ‭,'87‬ עושה עבודה מעולה ונלהבת. כבר בשם הארוך, היפה והמשונה שלו.

ספרו של קומן מנצל את הבמה שהעמידו לרשותו כדי להכריז במלוא הכוח על נוכחותו ועל הרצון שלו לתפוס את תשומת הלב של הקורא. הרצון הזה להתבטא וגם להתפרסם הוא עניין מרכזי בספר. 'עשרות רגליים זעירות' מתמקד רוב הזמן בזירה חברתית מסוימת מאוד – תל־אביבים צעירים וחילונים, בעיקר, בתחילת דרכם האמנותית, עם קפיצות לברלין, לקרקוב ולניו־יורק. קומן עוזר לקורא, בבעיטות קלות, למקם את הספר כצאצא במסורת ספרותית תל־אביבית על צעירים בני טובים חילונים מיואשים, אובדניים וחרמנים. באותה תנופה, הוא מצחקק מול ההשפעות של ספרות דור הביט – כתיבה כאילו משולחת רסן, לפעמים אינפנטילית, לפעמים מזנקת למעמקים בפאתוס נבואי, מתענגת עונג טינאייג'רי משילוב של ניבולי פה, חיקויים לגלגניים של סגנונות דיבור וכתיבה, והגות שיכורה.
נדמה שהייחוד של קומן ככותב הוא הנכונות להתמקד בגיבור ומספר בלתי נסבל בשם אדם קומן. בתיאור של המפגש הצורם שלו עם דמויות אחרות, כלומר עם הזולת, ככישלון נרקיסי שחוזר על עצמו שוב ושוב, כהוכחה הולכת ומתנפחת של מבוכה ובוז מול העולם. במובן הזה, הספר מכיל בתוכו, ובפירוט רב, כל ביקורת שאפשר להפנות כלפיו: הנטייה לנודניקיות, האהבה העצמית העולצת מתוך מחילות הדיכאון, החיקוי של מרד קלולסי ללא מושא אמיתי למרד ולהתנגדות. "לא‭…‬ בכלל! נראה שעדיף לוותר על כל זה‭,"‬ נפתח הספר, "תעזבו את כל הסיפור. הוא לא בשבילכם‭."‬
עטיפת הספר, וציטוטי הביקורת הפיקטיביים, מרמזים שגם ההוצאה נהנתה לשחק במשחק הזה, להתגנדר בבגדי הכופר הספרותי. העמדה הקצת פאנקיסטית הזאת היא גם כלי רב עוצמה להשיג אהבה והזדהות. והכלי הזה עובד היטב לאורך הקריאה בספר, גם בחלקים החלשים שבו, ובעצם קצת מייתר את הניסיון לדבר על חלקים טובים וחלשים בו. קומן כותב מתוך קדחתנות אדירה. אפשר כמעט לשמוע את הלסתות שלו חורקות, לועסות בטירוף איזה מסטיק בזמן הכתיבה.

11111111111111111
מתוך 'בחורה טובה'

 

לדמות של קרצייה עזה ופיוטית שקומן יוצר מצטרפת גם ההצהרה של הכותרת על כתיבה מתוך "כעס" – רגש נדיר בספרות הישראלית של העשור האחרון, שעסוקה באבל והחלמה. כל חומר שנכנס לספר הוא מושא להתקפה ולפירוק. מושא ההתקפה הראשי הוא כמובן הניסיון להגביה ולייפות – הניסיון לדבר דיבור פילוסופי, אמנותי, מוסרי. הסיפור של חיפושי זהות ומשבר. כל מה שהדמויות מסביב לגיבור עושות. בעצם, לא ממש מדובר בדמויות, אלא במשטחי קרטון מצופים אלומיניום, שמשקפים את הגיבור והמספר: ששון לקרב (זכרים) או רגשי נחיתות (נשים).‬ חלקו הראשון של הספר מתאר בקווים שבורים ניסיון לכתוב טקסט כלשהו, שלפעמים מכונה (ברסקולניקובית?) "הפרויקט" ומתואר כמין ניסוי של ריאליטי ספרותי. החלק השני מתאר מין דו־תלת קרב בין שלושה כותבים שמסה גדפנית של קומן כאילו מעוררת, על המשיכה התל־אביבית לברלין. החלק הזה הוא כבר התקפה עצמית גלויה, שבה הפרודיה של קומן עוברת בעצמה חיקוי מעוות מצד שני הכפילים של המספר.
בניגוד לסופרים של ראשית המאה ה־20 שבעטו בניסיון האנושי להדביק לדברים משמעות – ובאופן טבעי, הדביקו את הבעיטה הזאת למבט צעיר, תלוש, ונון־קונפורמיסטי – נדמה שאצל קומן מורגש בסופו של דבר דווקא רצון להחזיר לספרות, להתבטאות מעוצבת, את כובד המשקל שלה. להחזיר לעמדת המספר תפקיד של לוליין מותש ומתפתל שאי־אפשר להסיר ממנו את העיניים. באופן הזה הוא משתלב בנסיונות של כותבים שונים מהשנים האחרונות, להשיג מחדש עמדה של מספר סמכותי ואפקטיבי, דווקא בעזרת דמויות כאילו לא מתפקדות, ליצניות וקלולסיות, במשחק אוטוביוגרפי גלוי; סופרים צעירים כמו רוני ידור, קובי עובדיה, חגית גרוסמן, ליאור דיין (ואחרים, בשירה) – שלא רק מנסים ליצוק תוכן לצורך העכשווי להתפרסם, אלא בודקים איך חומרים זולים ומשומשים כמו מלודרמה, טלנובלות, יומני נוער או זרם תודעה שטוף פרסומות ופילוסופיה בגרוש הם מקפצה לספרות יומרנית, טוטלית ולופתת.

אדם קומן, קולות של עשרות רגליים זעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ, הוצאת עם עובד

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s