יהודית קציר, צילה

11111111111111111
פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 12.4.2013

'צילה' לא זקוק למחמאות. רשימות רבי־המכר מודדות את האהבה הזריזה והחד־משמעית שהוא מקבל מקוראים. עוד לפני הנתונים המספריים, ספר הפרוזה החמישי של יהודית קציר מתפרש כהצהרה של ביטחון עצמי ויצירתי. ההיקף הרחב. השילוב של כמה סגנונות או צינורות כתיבה (אוטוביוגרפיה, רומן דורות משפחתי, מלודרמה היסטורית ותיעוד היסטורי). הזגזוג בין כתיבה מדמיינת לעריכה ופרשנות של טקסטים עצמאיים (ספר זיכרון, יומן, מכתבים, ראיון). יותר מכל, עצם ההתמקמות של קציר כמספרת מול האם הגדולה, מייסדת השושלת, היא הצהרה של כוח, אחריות והיענות לאתגר.

הכתיבה על שושלות היא כביכול תפקיד גברי מאוד. הייחוד של קציר הוא נטרול או החלשה מודעת של ההיבט הכוחני והאלים בתפקיד הזה. 'צילה' הוא קודם כל ספר נעים מאוד לקריאה. העבודה המורכבת והמאומצת שקציר השקיעה ברומן אמנם מובנת ומוזכרת לאורך הספר, אבל חוויית הקריאה עצמה חלקה ונטולת מהמורות. הנועם הזה, הוויתור על עמדה מורדת או מסוכסכת, נראה כמו עמדה עקרונית כאן. אלמלא היה בו משהו מעט מנומנם ונעים מדי – היה אפשר לדבר על תעוזה אמיתית. עמודי הפתיחה של 'צילה', למשל, שמתרכזים בתיאור של גינה ענקית, מדווחים על עניין נדיר למדי: ילדות מאושרת. זיכרון של אושר חד־משמעי. ביטחון. השתייכות משפחתית.

יש משהו לא שגרתי ביכולת של קציר להתבונן במסורות של כתיבה שנחשבות גבוהות או אמנותיות יותר – ללחוץ את ידן לשלום, ולהמשיך בהפלגה השקטה שלה הלאה. כבר בפתיחה הפסטורלית של הרומן היא שותלת רמזים מלודרמטיים לחידה הראשית של הספר – יחסים אסורים, לא מקובלים, בין הסבתא הגדולה לשני בני זוג מקבילים – ומבהירה לקורא שלא תוותר על כיוונים של בידור ושל סנסציה. באופן עמוק יותר, הפתיחה מבהירה לקורא החשדן והספקני שקציר מודעת למניפולציות של הזיכרון, לכך שתיאור הגן וההתרוצצות הילדותית בו שייכים לאזור דמיוני, נפשי, חלומי. הם השאיפה לסוג מסוים של ספרות: מדרגות "מפותלות" שמובילות "לעליית גג גדולה, מרופדת שטיחים".

11111111111111111
מתוך 'בית ברנרדה אלבה'

 

הריפוד הזה מורגש לאורך כל הדרך. מעיצוב המשפטים של קציר כדמות מתבוננת־משחזרת־מספרת: נינוח מאוד, כמעט סימטרי, משומן בהרבה פסיקים ונשימות. תחושת הריפוד עובדת היטב גם באמון שהיא משיגה כמתווכת מול הקורא. בתחילת הרומן מודגשים יותר הספקות, סימני השאלה, ההצהרה על מילוי חורים של שכחה, אי־ידיעה, הסתרה ומגבלות היכולת לחדור לנפש הדמויות. העמדה הסקרנית, האוהבת, הלא סמכותית הזאת מתגלגלת במהירות לסמכות כמו קולנועית. קציר נוכחת במצבים ובאירועים כמו מעלה באוב. היא מתבוננת בפרקי יומן, בתמונות, בזיכרונות מקוטעים שלה ושל בני משפחתה – נכנסת דרכם כמו דרך שער לסיפור המדומיין.

מעבר להתמקדות הגלויה בבחירות שמבצעות דמויות נשיות, ובהשלכות שלהן; ומעבר למודעות שמביעות הדמויות עצמן ביחס למגבלות של אישה יהודייה במאה ה־20 – ההיבט הפמיניסטי ב'צילה' מורגש גם במין עמדה של חסות מול הקורא. הספר הזה אולי מזמן דיונים מורכבים מבחינה אידיאולוגית, סגנונית, מגדרית, אבל בעיניי הוא משלם מחיר על הברית החד־משמעית הזו שהוא כורת עם הקורא. 'צילה' רואה אור באחד העידנים המשפחתיים־אוטוביוגרפיים ביותר שידעה הספרות הישראלית. הוא נכנס לביצה של רומנים חשובים ואהובים שבהם בנים ונכדים מתארים הורים וסבים מתוך מאבק והאשמה; רומנים שאפשר להרגיש בהם לא רק את הכעס והמרחק שהופכים לפיוס והזדהות, אלא גם את המשיכה לסיפור המלודרמטי, הטלנובלי של ההורים: הגירה טראומטית, התייתמות, חיי אהבה חלוציים שעדיין כפופים לחוקים של מסורת ושמרנות. בשונה מהם, קציר, כמעט במפורש, לא נזקקת למעטפת של חדשנות או אוונגרד. בניגוד לרונית מטלון, למשל, היא מוותרת על מעטפת פילוסופית או דיון מופשט־מסאי קשיח. גם המשחקים שהיא משחקת בסדר הזמנים של הסיפור נינוחים יותר. יותר מזה, קציר לא רק מארחת כתבים היסטוריים־אישיים של בני משפחתה – היא מציבה מול הפרוזה שלה, כמקור השראה, כתיבה כאילו לא מקצועית, פרטית, לפעמים נאיבית, ומעצימה עוד יותר את הפוטנציאל התיאטרלי, הרומן־רומנטי שלהם, כשהיא מדובבת־מפנטזת־מחיה את ההתרחשות: "'אני אשמה', סיננה, 'בפעם הראשונה, באודסה, התפללתי לאלוהים והוא שמע והציל אותי, ואז חטאתי לו ועברתי על אחד מעשרת הדיברות […] אם יקרה לי אסון, לא תהיה לי נחמה'".

יש משהו מגניב בבחירה הזאת, אבל היא לא מובילה לרוב לשיאים משכנעים או להיסחפות אמיתית. אולי בגלל מנת יתר של פיוס או של ריפוד שטיחים. מדי פעם נכנסים לפני השטח ביטויים של ריחוק, ביקורת וניתוץ אלילים – בעיקר כלפי צילה – אבל מורגש שאין בהם עניין מהותי מבחינת קציר, או מבחינת היכולת שלהם לערער את הקוראים. המוקד כאן אחר. "התענגתי", כותבת קציר, "על הידיעה שסבתי ואחיה ישבו עליהם". "עליהם" – על הכיסאות המשומרים, ההיסטוריים, שכעת היא יושבת עליהם.

המשיכה להושיב את הגוף על כורסה שחיממו דורות קודם היא עניין מסקרן, אבל נדמה שקציר מעוניינת לעמעם את השאלה הזאת. קל להשביע באופן הזה את הדחף לסיפור נוסטלגי, מרכין־ראש, על ירידת הדורות: אם האבות הגדולים, העזים, לפי קציר, מטווים לעצמם דרך עצמאית, חד־פעמית, כמעט כופרת – וכהוכחה, הנה הכיסא החזק שעדיין נושא את זכר גופם – מה היא רוצה לומר על האחוריים העייפים והמשוכפלים בני זמננו, שמבקשים לרשת את מקומם?

יהודית קציר, צילה, הוצאת הספרייה החדשה

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s