דליה ביטאולין־שרמן, איך שהעולם נהיה לבן

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 21.6.2013

'איך שהעולם נהיה לבן' הוא קודם כל הדגמה מוצלחת: ככה מוציאים ספר ראשון, ככה מציגים סופרת לא מוכרת לקהל. מבחר מצומצם אבל קולע של שבעה סיפורים, שמרחפים סביב כמה נקודות מתוחות ובולטות, ועוזרים לקורא לדמיין דמות מסקרנת, מצטברת, שעומדת מאחוריהם. אפשר לשבח את העורך ואת ההוצאה על האריזה המוצלחת הזאת – שרק הניסוח הפומפוזי בגב הכריכה מעט פוגם בה – אבל עוד בפני עצמם, הסיפורים של דליה ביטאולין־שרמן מנצלים בצורה חכמה ולא מתבקשת את הרגע הדרמטי הזה: כותב יוצא לאוויר העולם, מבקש לקבל הכרה, ובאופן ספציפי, כותב ששייך לקבוצת מיעוט מבקש לעלות על הבמה המרכזית.

ביטאולין־שרמן, ילידת 79', היא בת למשפחה אתיופית. 'איך שהעולם נהיה לבן' – שם הספר וסיפור הנושא, וגם הצילום הלא מעודן של פרופיל נשי כהה על הכריכה – משחקים בתעודת הזהות שלה ומניחים את הקלפים על השולחן: קול שחור מול עולם לבן. מילים שחורות מול קוראים לבנים. העשורים האחרונים בישראל עמוסים בסיפורת בגוף ראשון מפיהם של מהגרים ובני מהגרים, אבל השאלה הראשית והחכמה שהסיפורים של ביטאולין־שרמן שואלים היא מהי המשמעות של ספרים ושל קריאה. השאלה הזאת נבנית לא כתרגיל מופשט, מאוהב בעצמו, אלא באופן הולך ומתחדד: מה הסיפורים האלה נותנים למי שכתב אותם? איך הם אמורים להשפיע על מי שקורא אותם?

המשימה הראשונית היא תיאור של זמן, מקום וסביבה חברתית שעדיין לא מוכרים לצרכני תרבות ישראלים – התחנות הראשונות של עולים מאתיופיה לישראל. אפשר לקרוא את הספר כגלגול עדכני של תיאורי מעברות, עיירות פיתוח ושכונות בתרבות הישראלית: המאמץ הכביר להשיג הכנסה, להתאקלם לעולם חדש, לשמור על עמוד שדרה זקוף בשמיים נמוכים של חוסר ידע וחוסר כבוד, להשלים תוך דור אחד את כל הפערים הללו, להתקדם למעמד חדש.

33333
אדגר דגה, 'רקדנית קטנה בת 14'

 

ביטאולין־שרמן מסגננת את המאמץ הזה בתחבולות שונות. אולי העיקרית שבהן היא ההתמקדות במספרות ובגיבורות שממוקמות על קו תפר קלאסי. ילדות שכאילו כבר קלטו את הקודים הקשוחים של הפירמידה העדתית בישראל, ומתחילות להבין את התפקיד הבלתי אפשרי שמוטל עליהן. להיות ילדות טובות, צנועות ומשתפות פעולה של המקום החדש וגם של המשפחה. של המורים, של ההורים, של הילדים הלבנים, של רשויות הרווחה. לציית לכולם, אבל גם לפרוץ דרך. לנטוש כביכול שרידים לעולם ישן, אתיופי, מסורתי – ולהשתחל מיד לתפקיד שהוכן להן מראש על ידי המערכת.

"אנחנו אף פעם לא אומרות לא", מעידה אחת הגיבורות, ובאותה הזדמנות שולחת את הקוראים לחפש סימנים של 'לא' בספר – שבעצמו משתלב בכמה אופנות ומסורות בספרות הישראלית. ביטאולין־שרמן קרובה לשימוש השכיח אצלנו בדמויות של מספרים־ילדים, ככלי ליצירת הזדהות וכדרך להשיג הצגה חדשה, מפתיעה כביכול, של ההתרחשות. אבל הסיפורים עושים משהו נוסף כשהם מסתמכים על נקודת המבט של ילדות. לתוך הכתיבה המבוגרת, המסודרת, הבטוחה, הם יוצקים בוז בריא של ילדים ואאוטסיידרים, מין לעג ראשוני שרגיש לשקרים ולטקסים בבית הספר, מול רשויות הקליטה; לפער בין מה שהולך בבית לאופן שצריך להתנהג בחוץ.

בניגוד למה שאולי משתמע, סיפורי הקובץ מאורגנים וחדים מאוד. המשחק בסימני פיסוק והיעדרם, השבירה של מבנים תחביריים, החיקוי של מין דיבור ילדי שוטף, הערבול של מקומות וזמנים – מרגישים לרוב מסודרים, תכליתיים ובטוחים מאוד.

הסיפור האחרון, 'ימי תשובה' (שם כמו־ביאליקי, אפרורי), הוא בעיניי ההצלחה הראשית בספר, בטח מבחינת איזון בין מקוריות והשפעה. הבת יושבת בבית, מבקשת להתעמק בספר או למחוק את המועקות סביבה, כנראה לפני עזיבת הבית ותחילת לימודים באוניברסיטה. האמא המובטלת מפריעה לה, מתריסה נגדה, קוראת במקומון ומחפשת עבודה במודעות דרושים. הבת מחזיקה כאילו את הכרטיס לעתיד, לחיים אחרים, למעמד והשכלה חדשים. האמא לא מצליחה להשיג אחיזה קבועה בהווה. המתיחות ביניהן מתלבשת יפה על ניגוד סימטרי בין ספר לעיתון, בין הורה לילד, בין מותרות ודמיון לבין הצורך וההכרח. היא מבטאת סקאלה של מחוות מפורטות, סותרות ודו־משמעיות, שמחליפות שתי הדמויות. בין ביטויי נאמנות ואהבה – למשהו חרד, אלים ומכשיל.

העניין הזה הופך לשאלה לגבי קריאה בכלל. 'ימי תשובה' מעורר התפעלות גם מפני שהוא מכריח את הקורא להיפטר מהעונג המשומש של סיפורי סינדרלה, מהטפיחה העצמית על השכם שהיא לפעמים התוצר של הזדהות עם דמויות או יוצרים מאזורים לא־לבנים, מוצלים. אותו עונג שתוכניות ריאליטי חוגגות בעזרת מתמודדים קלים לאהבה מקבוצות שוליים ומיעוט (עיוורים, ערבים, הומואים, שמנים וזקנות עליזות). בעזרת הדמויות הלא־קלות שלה, והרגעים המכוערים שלהן, ביטאולין־שרמן מונעת מהקורא להתמוגג מהנאורות (הלבנה) שלו. על הדרך, ובלי להטיף, היא מורישה לקורא חוסר ביטחון מאתגר, ואולי מכוונת אותו לשאול איזו עבודה עשו הסיפורים בקובץ. האם הם חלק ממערכת שמלבינה אנשים, ששמה להם מילים נכונות בפה, שמצטרפת לדיון תרבותי מנומס ומנומנם – או שהם מציקים לעין, מלמדים אותה להיות ערנית ומרדנית? היכולת של הסיפור האחרון, לנסח קשר בין אהבה והתבגרות למחוות של אלימות וחוסר נחת, היא מתנה לא שגרתית.

דליה ביטאולין־שרמן, איך שהעולם נהיה לבן, הוצאת זמורה־ביתן

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s