ניר ברעם, צל עולם

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 16.8.2013

כשקוראים ביקורות על הרומנים הקודמים של ניר ברעם, עושה רושם שהדיון האמיתי עוסק באמביציה, במאזן שבין שאפתנות לפריעת חוב. מתחילת הדרך, מבקרים מתייחסים ליומרה של ברעם ככותב, לניסיון שלו לגעת בנושאים פוליטיים או הגותיים. מרומן לרומן החשדנות פוחתת וגם מתחדדת. 'אנשים טובים', ספרו הקודם, עורר אמנם גילויי הערכה כלפי הניסיון שלו לכתוב רומן רציני, במתכונת גדולה, היסטורית – אבל לצדם אפשר היה לשמוע הסתייגות ישירה או מרומזת. ברעם עדיין חשוד בקפיצה מעל הפופיק.

השאלה החוזרת הזאת מקבלת נפח ומורכבות בספרו החמישי, 'צל עולם'. תלונות חוזרות של טוקבקיסטים לגבי ברעם – שאפתנות חסרת כיסוי, מעמד לא מוצדק, הצטחצחות כאילו תיאורטית – הופכות כאן מדיבור חוץ־ספרותי לליבת הספר. בשונה מסופרים כמו אמיר גוטפרוינד או אשכול נבו, שגם מואשמים לפעמים בקרייריזם ספרותי, אבל נקראים באופן קהילתי, ישראליסטי, מחבק – נראה שברעם מבליט את הפנייה שלו החוצה לספרות מערבית, עכשווית. מצד שני, השאפתנות של רומן החדש לא חורגת מהמאמץ לכתוב ספרות קומוניקטיבית, קליטה, שנוגעת בסוגיות פוליטיות עדכניות ונעזרת בשפה ובדימויים של קולנוע, טלוויזיה וספרות אופנתיים.

'צל עולם' מתפרש על פני שלוש או ארבע זירות התרחשות, שהקשר ביניהן מתהדק עם התקדמות הרומן. כמין המשך לספרו הקודם, 'צל עולם' מתמקד בממלכה של קמפיינים פוליטיים, של יועצי צללים וספּינולוגים. הוא משתלב בזרם של מותחנים על אחורי הקלעים המלוכלכים של הגלובליזציה, של תעשיות חובקות עולם שמתבססות על יחסי ציבור וכוח עבודה זול וחסר זכויות. במקביל לזיקה שלו לדרמות פוליטיות ושלטוניות, הספר משתלב גם בזרם של סרטים שחוקרים את הצד השני של המפה: את עולמם של מהפכנים, אקטיביסטים ודוחקי קץ. בדומה לסרטים כמו 'מועדון קרב' או 'ונדטה', אבל באופן מעודן או מרוחק יותר, ברעם מתאר את הדחף למרוד בסדר הקיים ולמוטט את השיטה דווקא בעטיפה פופית ולא נסיונית. את הנושאים האלה הוא קושר גם לסיפור על שאפתן ישראלי צעיר – אדם שמהותו היא טוויית קשרים ותיווך בין קבוצות השפעה, וגם המקורבים אליו מפקפקים בכישרונותיו וביכולת שלו להצליח בכוחות עצמו.

V-FX-0009
מתוך 'ונדטה'

 

כל אחת מזירות ההתרחשות מקבלת מבנה וסגנון משלה. ההתרחשות הישראלית נמתחת מסיפור חניכה למין מלודרמה על עלייתו ונפילתו של. אבות רוחניים: השאפתנים הפרובינציאליים, בנוסח סיפורי בלזק, שמאבדים בחדווה את תמימותם, ומוכרים את נשמתם לדמות שטנית כדי לטפס לצמרת. גם משהו מהמסורת של 'האזרח קיין' וצאצאיו מורגש בהקשר הזה. מול המעקב בגוף שלישי אחרי גיבור הסיפור הישראלי, ברעם עובר לדיווח כאילו תיעודי, בלשון "אנחנו", על תולדות קבוצה של צעירים אנרכיסטים מלונדון, שהולידה גל של שביתות אלימות ברחבי העולם.

החלק הסוחף ברומן הוא בעיניי מין רומן מכתבים דחוס, שמתאר את חיי החצר במשרד אמריקאי של קמפיינרים פוליטיים. ברעם מתאר כאן בצורה משכנעת את עולמם המקצועי והרגשי של מעצבי דעת קהל, שעומדים מאחורי מסעי בחירות ושיפוצי תדמית ברחבי העולם. בעזרת ליקוט כאילו ארכיוני של תכתובות אי־מייל ודיווחים עיתונאיים, מוצגת כאן אפיזודה שמאיימת למוטט את המשרד וסודקת את היומרה שלו לקדם כוחות של דמוקרטיה וליברליות.

ברעם מצליח ליצור סיפור מתהליך היסטורי וכלכלי מורכב: הסכיזופרניה של הגלובליזציה לאורך שלושים שנה; היומרה שלה להיטיב עם האנושות, להעלות את רמת החיים של כו־לם, לקדם את הפרט ואת חלומותיו – והפנים הנצלניות וההרסניות שלה, שהולכות ומתגלות בעשור האחרון. הוא לא מתעניין בניסויים לשוניים או בעיצוב מיוחד של מבנה משפט או דימויים. אפשר כמעט לדבר כאן על עבודה עיתונאית – אלמלא העובדה שניסיון להציג מבט פנורמי כזה של קידום אינטרסים ומאבקים פוליטיים הוא חיה נדירה מאוד בעיתונות הישראלית. גם ההיענות של סופרים ישראלים לאתגר בסדר גודל כזה נמצאת בשלבים ראשונים של התעוררות. רבים מהם מעדיפים עדיין להתייחס לנפש האנושית ונפתוליה במנותק משאלות כלכליות ומעמדיות. הרווח הוא כולו של ברעם.

למרות הפגנת השרירים והאמביציה הזאת מצד הסופר – לא מורגש כאן בדיוק דחף כפוי להרשים או להשיג סמכות. להפך, הרצון לכבוש את הסלונים, את מצלמות התקשורת או את המועדונים הפרטיים של יזמים ואילי הון הופך לכלי עזר, לנושא לחקירה נפשית ועקרונית. כל דמות ברומן נמצאת על קו התפר שבין השאיפה להגיע לגדולה ובין מפולת מוסרית. הטלטול הזה והתאווה למשוך בחוטים מתלבשים על עמדות שונות: המהפכן, היזם העסקי, איש הפרסום. במקביל, הדחף של ברעם להתפרש במרחב ככותב הופך לאתגר מבחינת הקורא: קריאה להשתלט על העלילות המקוטעות, לאמץ נקודות מבט מנוגדות, לקרוא את מפת הכוחות של הרומן.

אבל יש משהו שמונע היסחפות אמיתית ב'צל עולם'. למרות ההנאה שהוא מעורר ולמרות היכולת שלו לדבר לקוראים צעירים, לחרוג ממסגרת של חוויה ספרותית. בהתחלה נדמה שזאת הנטייה להאריך בסיכומים, בתמצות ובאפיון של דמויות והתרחשות, שאופייניים למסגרת של וידוי, חשיפה במבט לאחור וסגנון תיעודי או ביוגרפי שברעם מאמץ כאן. אבל העניין הזה הולך ומשתחרר, והספר הולך וצולל לתוך התרחשות חיה, לאקשן בזמן הווה. נדמה לי שהסיבה האמיתית קשורה להצהרה של אחת ממנהיגות הקבוצה המהפכנית: "אנחנו רוצים שהם יראו את התהום בדיוק כמו שאנחנו רואים אותה […] הם יסתכלו למטה והעיניים שלהם יצללו לתוך אין", היא אומרת, ומתייחסת ליוצרים ואנשי תרבות שמתיימרים לטפל במאבקים אידיאולוגיים ופוליטיים, אבל רגילים בעצם לקטוף מהם פירות: מעמד, הכרה, כסף. 'צל עולם' לא מבקש להיות יצירה רדיקלית, ואין בו משיכה לסגנון אוונגרדי. ובכל זאת, רק בנקודות ספורות, ורק לקראת סוף הרומן, הוא פורץ מתחום המלאכה והתסריטאות המורכבת – ומתקרב לביטוי רגשי ומילולי משכנע של התהום הזאת.

ניר ברעם, צל עולם, עם עובד

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s