פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.10.2013
סיפורי אימה בולטים בשנים האחרונות בקולנוע הישראלי הצעיר. האלימות הישירה וההומור השחור שלהם מתבלטים מול המסורת המוכרת בקולנוע ובספרות שלנו, לתאר קונפליקטים דרמטיים ומתיחות עלילתית בצבעים חמימים, מזדהים, מלנכוליים. לדבר מתוך הקהילה. גם בספרות הישראלית אפשר להיתקל יותר ויותר בספרים שנוגעים במשברים פוליטיים, כלכליים וחברתיים בישראל בצורה לא מרוככת ולא סמלית. להפך, אלה ספרים שמוכנים להקצין את התחושה של מבוי סתום, של פחד, של מיאוס וגיחוך.
'העיר המזרחית' ספרה החדש של אילנה ברנשטיין, הוא צעד חזיתי במה שנראה כמו התחלה של זרם. הוא מצטרף לספרים אחרים שמשתמשים בדגם של סיפור דיסטופי כמו '1984' של אורוול – ספרים שמתארים חיים תחת שלטון טוטאליטרי המבוסס על מעקב אלקטרוני צמוד ומשוכלל. הספר הזה מדגיש את הדימוי של ברנשטיין כסופרת ניסיונית, שבכל זאת מפרסמת בהוצאות גדולות ומשתייכת למרכז הספרותי בישראל. ברנשטיין, שהחלה לפרסם בראשית שנות ה־,90 אמנם ביססה לעצמה שם של סופרת מוערכת ולא שגרתית, אבל לאורך הדרך התקבלה לעיתים בביטול מוחלט או בתימהון וחוסר הבנה. הפמיניזם הנוקב שלה, האצבע המאשימה שהיא מפנה כלפי ההיסטוריה הלאומית, נתפסו לא פעם כבלוף. הפעם, המסגרת העלילתית והסגנונית יושבת בול על סימני ההיכר שלה ככותבת. סגנון ישיר ומנוכר מבחינה לשונית, אלים וטראומטי מבחינת עיצוב ההתרחשות והדמויות. במילים אחרות, ברנשטיין ומצב הרוח התקופתי די חופפים.
'העיר המזרחית' מסופר בגוף ראשון, מפי אישה שחולקת עם ברנשטיין כמה סימני דמיון מוצהרים. באותה רוח, מהמקום שהיא מתארת אפשר למתוח קווי דמיון ברורים לישראל העכשווית – הקצנה של כל נקודות התורפה של החיים בישראל, מנקודת מבט חילונית, הומניסטית, פמיניסטית. מנקודת מבטם המדומיינת של אלו שמתייחסים לאמנות ולחופש ביטוי כמרכז של חיים ראויים לשמם.
מתוך 'מראה שחורה'
ככל שמתקדמת הקריאה, נחשפת הטקטיקה של מראה שחורה: ברנשטיין לוקחת דימויים עכשוויים מהדיבור הפוליטי והחברתי בישראל והופכת אותם מסימן שאלה וסימן אזהרה לעובדה מוגמרת. במקום שהיא מתארת שולטות כמה קבוצות: עשר משפחות ששולטות בכלכלה, פונדמנטליסטים דתיים, ממסד ביטחוני שמדכא את האזרחים, את הפליטים שמהגרים למדינה ואת "הילידים המקוריים." אם ספר כמו 'מסעי גוליבר' מבקש לחשוף לקורא את האבסורד והעיוות בחברה בעזרת דימויים מגוחכים־בעוניים (ממלכות יוצאות למלחמה בעקבות ויכוח על האופן שבו צריך לשבור ביצים קשות) – ברנשטיין פשוט מסלקת מהמציאות המוכרת את הסימנים של נורמליות וריסון. הטריק העיקרי כאן הוא פנייה לקורא כמין דיווח או יומן שמופנים למי שלא מכיר את המקום, למי שלא יעלה על הדעת שחברה כזאת יכולה עדיין להתקיים במאה ה־.21 התחבולה הזאת אמורה להפנות את המבט של הקוראים למה שנחשב עדיין לחיים תרבותיים, לגרום להם לחשוד דווקא במה שנדמה שהוא נקי מאלימות ודיכוי. בהתאם, העיר הכאילו תל־אביבית בספר היא המקום האחרון של שריד לחברה אזרחית, אי שמוקף בחומות ומחנות ריכוז. מקום שהפך בעצמו לכלא האחרון, הלבן, אחרי התקוממות אזרחית. האזרחים המובסים שבו ניזונים באופן קבוע מסמים חוקיים ומוצפים בפורנוגרפיה כפויה (תמצית הבידור והפרסומות של ימינו). הם התגלמות אחרת לזומבים, המתים המהלכים, שנעשו כל כך פופולריים בטלוויזיה האמריקאית.
אם יהיה לספר מזל, הוא ייתקל בקוראים שמוכנים להתעצבן ולזעום. בזמן שחרמות וגינויים הפכו לכלי פופולרי, ולינצ'ים מתלקחים בפייסבוק, 'העיר המזרחית' כאילו מתנדב לעלות על המוקד – כמו הגיבורה שלו שמקרבת את עצמה לעימות הבלתי נמנע עם השלטונות, למרות ההזדמנות שלה לחיים יחסית שקטים ומוגנים, מחוץ לרדאר של כוחות הביטחון. רוב הזמן, הספר מצליח להלך יפה על כמה חבלים בלי ליפול. גם החלקים הפמפלטיים, הכאילו פובליציסטיים שבו, מקבלים בדרך כלל אמינות בזכות המקצוע של הגיבורה, בזכות המסגרת של מין יומן אישי־אנתרופולוגי. וגם בזכות הנכונות של ברנשטיין עצמה לקבל את תפקיד המכשפה, לומר בגלוי ובלי עידון את מה שאסור לומר.
האמון הזה מתבסס גם על התהליך המקביל בספר – החורבן האישי של הגיבורה, האובססיה שלה ביחס לאהוב שבגד בה ועזב אותה. נוצרת כאן משוואה בין האסון החברתי לאישי. באותה מידה של ארס כלפי החברה סביבה, המספרת תוקפת גם את עצמה. מול היומרה הגבוהה של הספר – לבטא ביקורת פוליטית נוקבת, להוקיע מנגנון שלם, לצאת נגד הקבוצה שאליה ברנשטיין משתייכת – הוא משתמש גם בכלים ברורים של רומן רומנטי ושל מלודרמה כאילו זולה. מהסיבה הזאת, אין טעם להיטפל למקומות שבהם העלילה נראית קצת רשלנית או חסרת סבלנות, או שבהם הפסיכולוגיה של הגיבורה נוטה למלאכותיות. גם לא להרגשה של מיצוי וחזרה על עצמו שסיום הספר יכול ליצור. לא רק שאלה קשורים לעולם שמתואר כאן ולתודעה הרובוטית והצמוקה של הגיבורה. הסיכונים שהסופרת והגיבורה מוכנות לקחת מאפילים על כל אלה. הם מאפשרים, למי שמוכן, להתנסות כאן במנה לא מרוככת של ייאוש וקפאין.
אילנה ברנשטיין, העיר המזרחית, הוצאת ידיעות ספרים
מיטת סדום - יוני ליבנה 