אשכול נבו, המקווה האחרון בסיביר ‭

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 1.11.2013

איך אפשר לעקם את האף מול שמיכת פוך? רך ונעים מבפנים, נעים ורך מבחוץ – הספר החדש של אשכול נבו לא מטעה את הציבור. על הכריכה שלו מודפס צילום של שמיכה צחורה ומקושטת ועליה שתי כריות תפוחות, מזמינות להניח עליהן שני ראשים חמודים ועייפים. העטיפה הזאת לא רק לוכדת את תמצית ההתרחשות של 'המקווה האחרון בסיביר'. היא גם משל מושלם לתפקיד שנבו לוקח על עצמו כסופר: הכרבולית. הצרה היחידה היא שהמיטה שהוא מציע לקורא אף פעם לא מתבלגנת באמת.

'המקווה האחרון בסיביר' משתמש במבנה של פרקים קצרים, שנעים בין התודעות של כמה דמויות – אנשים רכים ועצובים בבסיסם, אאוטסיידרים מלאי חרטה שמשתוקקים לאהבת אמת. למישהו שיראה אותם כפי שהם רוצים להיראות. הדמיון העקרוני בין הדמויות מתבלט בזכות הקשר העלילתי של כל אחד מהם למבנה של מקווה טהרה שהולך ומוקם לאורך הספר.

בפרוור מוזנח ופלאי, בעיר שמכונה כאן "עיר הצדיקים" – כנראה סימון רך ועוקצני לעיר צפת – מתקבץ מעגל בסגנון דן שילון. כמעט כל קבוצה חמודה בארץ מקבלת ייצוג במערך הדמויות: עולה מבוגר מרוסיה, צעיר ערבי, ראש עיר יהודי, חוזרת בתשובה, נדבן אמריקאי ונספחיהם. יד ימינו של ראש העיר, קיבוצניק לשעבר וחוזר בתשובה, נדרש להוציא לפועל את הקמת המקווה, בשכונה של עולים פנסיונרים מברית המועצות. אלה, לפי הספר, אנשים תמימים ואדישים ליהדות, שהגיעו לארץ בשלהי חייהם ונזרקו כמו שאריות לשטח בשולי העיר. הריחוק והניכור כלפיהם מצד אנשי העיר נקטעים כשאותו נדבן מבקש להקים שם מקווה לזכר אשתו. בלי להודיע לתושבי "סיביר" – הכינוי שהודבק לשכונת העולים המרוחקת – ראש העיר מחליט להקים את המקווה דווקא אצלם. העניינים מסתבכים, או אמורים להסתבך, כשהנדבן מבקש לקפוץ לארץ ולבקר במקווה.

נבו מזגזג בין שתי מסגרות, בין משיכה לסדר ואי־סדר. מצד אחד, הוא מבקש לשרטט סיפור של תיקון, של פיוס והחזרת עטרה ליושנה. מצד שני, הוא נעזר בתבנית של סאטירה חברתית או פארסה פוליטית על הזר שמגיע לעיר קטנה ומשבש בה סדרי עולם. מצד אחד הוא משתמש, בקלילות יבשה ולא מחייבת, בעולם הדימויים הארוטי של הקבלה, בהקבלה סמלית בין חיי מין אנושיים לסדר בעולם האלוהי. מצד שני, הוא מבקש להסתמך על הקרנבל העוקצני של מחזות כמו 'רביזור' של גוגול, או בקומדיות הבירוקרטיות של אפרים קישון, כדי להציב מול הקהל מראה ביקורתית. להבהיר לו שאוסף הקריקטורות שעליהן הוא מגחך הן למעשה הכפילות שלו, על חולשתן, טמטומן ושחיתותן.

11111111111111111
מתוך 'תעלת בלאומילך'

 

כמו קוגל ירושלמי, השילוב הזה אמור ליצור איזון בין מתיקות לחריפות. בפועל, נבו לא באמת חוצה את קו הנעימי. אפשר לומר שזאת טקטיקה בפני עצמה, שזאת בחירה אמנותית לגיטימית. הכלי העיקרי של נבו כסופר הוא בעיניי הסימפטיה שהוא מפיץ וסופג. זה מורגש בעיקר בעיצוב הלשוני של המשפטים – נקי, נעים מאוד, לא מתפתל אבל מדושן בהרבה סימני נשימה ופיסוק. הדמויות עצמן מוכרות מיצירות אחרות, אבל האינטימיות איתן מחודשת. מושא התשוקה של הגיבור, למשל, היא האהובה הישראלית הפופולרית מסרטים ומשירים ברדיו: שייכת־לא שייכת, ישירה ולא מובנת, מצחיקולית עם פצע מדמם בעברה. בטי בם. גם המשחקים האמנותיים לא מבקשים להמציא את הגלגל. הסמליות, האנלוגיות והדימויים ישירים ומאירי פנים כמו מסעדה איטלקית (בעיר ישראלית, בשנות ה־90). גם עצם החיבור ברומן בין סיפורים אישיים למשמעויות חברתיות גבוהות יותר, בין משל לנמשל, חשוף ולא מתאמץ: נבו מזמין את הקוראים להתייחס לשורה של עוולות ומשברים לאומיים – חשדנות כלפי לא־יהודים, שילוב בין עסקנות פוליטית ודתית – במונחים של זוגיות שצריכה לעבור שימון וטיהור.

למה בכל זאת המאמץ הנינוח הזה לא ממש עובד? למה הוא מרדים ומטשטש במקום לגרות? הסיבה היא התנחמדות מוגזמת שמשטיחה את הסיפור. אפשר לדבר על כל הנקודות שבהן נבו מפגין את היכולת שלו להתל בקורא ולקנטר אותו, אפשר לדבר על השובבות היחסית שהוא מפגין כאן (כשהמקווה מתגלה כמין מגנט ארוטי), אפשר להתמקד בנקודות הבודדות שבהן הוא מוכן להתייחס לפצעונים בירכיים של גוף אהוב, בלי ריטוש פוטו־שופ אוהב. אבל אלה הם איים זניחים בזרם. אפילו הפיצוץ הדרמטי הגדול, הרגע שבו קומדיית הטעויות תיחשף ותתגלה, כאילו מטואטא מתחת לשטיח.

נבו מתאר כאן חברה שמשתוקקת להיטהר, להשתחרר מנגע של שנאה וניכור, לשוב ליצר חיים תמים וחף מאשמה. הבעיה היא שאין לספר הזה כמעט יכולת לגעת בלכלוך, באלימות, בפחד – לפני שהוא פוסע לתוך המקווה. הצעיר הערבי, למשל, נעצר ונחקר בידי הצבא שטועה לראות בו מחבל בפוטנציה. אבל המצב המחריד, הקונקרטי, של מעצר שרירותי – שנעשה שכיח יותר בחדשות ובחיי היומיום – בקושי מפותח כאן ונפתר כמעט מעצמו. לעומת זאת, הספר מתאר באריכות, שוב ושוב, דווקא את הדיבור הפנימי, הרגעים שבהם כל הדמויות – ואיתן הקוראים – מתגלות כילדים עצובים, לא אהובים, שמשתוקקים לליטוף.

נבו מספק את הליטוף הזה בריבית דריבית, כמו מסז'יסט שלוחץ על אותן נקודות שוב ושוב. הספר הזה יכול לעורר שאלות ומחשבות, גם הסיום המפתיע־צפוי שלו. אי־אפשר לטעון שאין בו עומק אמנותי. אבל השאלה המרכזית היא עד מתי קוראים ימשיכו לתת אמון בסוג כזה של ספרות: מקצוענית, נבונה, תפלה ולטפנית. עד מתי ימשיכו להתייחס אליהם כילדים מפוחדים שרק צריכים חיבוק.

אשכול נבו, המקווה האחרון בסיביר, הוצאת זמורה־ביתן

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s