רועי "צ'יקי" ארד, השקנאי

 11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 11.10.2013

ברגעיו הטובים והפחות טובים, גיבור 'השקנאי' מזכיר את באגס באני. כדורים שורקים סביבו, מדינה שלמה זוללת את עצמה, והוא נשאר שווה נפש ושנון. הבדל חשוב: באגס באני מעדיף גזרים, הגיבור של רועי ארד הוא סאקר של נקניקיות. אפשר להסתכל על 'השקנאי' כתשובה משועשעת וצעצועית ל'צל עולם', הרומן האחרון של ניר ברעם. שני הספרים מגיבים להתעוררות הפוליטית שצמחה במזרח התיכון, ולמעמד המצומצם של עשירים כקורח שהגלובליזציה הצמיחה. ברעם התייחס בשיא הרצינות לדרמה הפוליטית הזאת, שאצלנו הופיעה כמחאת האוהלים, והתייצב ברומן שלו כמין היסטוריון שחודר לקבוצות שמעורבות בה. ארד מתלבש על זירה דומה, אבל בוחר בדרך הפוכה. בנקודה שברעם מנפח, הוא מוציא את האוויר. במקום חיקוי ריאליסטי והצצה לאחורי הקלעים – הוא הולך על חשיפת הידוע, המובן מאליו, בשיא העליבות והגיחוך שלו. אם ברעם ביקש לבנות לונה פארק בקנה מידה גלובלי, ארד הלך על גרסה מתפוררת של מדורודם, העיר הננסית בהולנד.

יכול להיות שזה ספר הפרוזה המוצלח ביותר של ארד. נקודת המוצא שלו די מבריקה ומשלבת בין הפרסונה של ארד – הליצן החכם של הספרות והעיתונות בישראל – להתבוננות פוליטית וסאטירית בצו השעה של החברה הישראלי. למרות ש'השקנאי' הוא תוצר מוצהר של ספרות נונשלנטית, כאילו אנטי־ספרותית, הוא מתבסס על מסורות ספרותיות וקולנועיות גדולות של המאה ה־20. הראשונה היא מסורת הסיפורים הדיסטופיים, שמתארים עולם שבו העריצות האנושית מגיעה לשלמות מסויטת; המחשבה החופשית מוכנעת והשלטון משיג שליטה ברוחו ובגופו של האדם ('1984', 'עולם חדש מופלא'). בשנים האחרונות הסיפור הדיסטופי הפך שוב לפופולרי, בזכות הפחד ממעקב אלקטרוני, מעולם מצולם ונטול פרטיות.

'השקנאי' ניזון מרוחות הפרנויה המוצדקות האלה וכאילו נענה לאתגר שלהן. אבל במקום לתאר עולם היי־טקיסטי, פוטושופי, נטול רחמים, הוא מצייר דיקטטורה שלומאלית, ענייה ומצחיקה, שעומדת אוטוטו להשמיד את עצמה. הרומן מתרחש במדינה אפריקאית, מושבה רומנית לשעבר. ארד נותן כאן דרור לנבואות החורבן של השמאל הישראלי ואבירי זכויות האדם. מלגלג קצת עליהם ועל עצמו, ובאותה נשימה, מזכיר שיש סיבה להיסטריה. זאת מדינה ללא תיאטראות, עם שני עיתונים ממשלתיים, אופוזיציה של משת"פים מטעם ושירותי כבאות שפשטו את הרגל. שכבה צרה של יאפים מתגוררים בשכונת יוקרה מבוצרת.

פחות משנה אחרי ששרית חדד הקדישה לראש הממשלה את 'אתה תותח', וקצת פחות אחרי מופע הקיטש הסגדני שהוקדש לנשיא – אפשר לראות את 'השקנאי' כתרגיל בדמיון מודרך: איך תיראה ישראל אם הישראלים והעולם ייתנו לה ללכת כמה צעדים קדימה ביריד ההבלים שהיא מנהלת בעשור האחרון. המסורת השנייה ש'השקנאי' נשען עליה היא הסאטירה על האדם הקטן, הקלולס־הנבון, שגלי אלימות היסטוריים שולפים מחייו בשוליים, ומציבים בלב הקרב. יצירות שמנסות לפרק את הרובוטים הגדולים והמרושעים של המודרנה – התעשייה והשלטון שנחושים להפוך את האדם לבורג קטן במכונה. לא גיבורים גדולים ומרשימים. דווקא דמות החושם, התמהוני, חסר האמביציה והמודעות היא שחושפת את המכונה בחולשתה ומאיימת לשבש אותה. ביצירות כמו 'החייל האמיץ שווייק' או 'זמנים מודרניים' מציגים את הצחוק ככלי הנשק המוחלט נגד העריצות המודרנית. ההומור הוא מפלטו של האנושי.

33333
מתוך 'הדיקטטור הגדול'

'השקנאי' צועד בעקבותיהם, אבל מנקודה מסוימת הולך לאיבוד. הגיבור והמספר של ארד הוא מי שהפך במקרה לראש המחתרת, כשפירש לא נכון הזמנה למסיבת יום הולדת. אין צעד אחד שהוא מבצע לטובת המהפכה או נגד השלטון. להפך, רוב ההתרחשות בספר מציגה אותו משתומם: מול חבריו המהפכנים, מול אזרחים עניים ומוטרפים, מול אנשי ביטחון ומאסר. כולם ללא יוצא מן הכלל הם קריקטורות מתנשפות, היסטריות, שמנסות לגרור את הגיבור לתוך ההזיה שלהן. הוא, מצידו, מתאמץ בעיקר להישאר בחיים, להשיג קצת אוכל ואולי להתקרב לנשים יפות.

בתחילת הספר, הפרודיה הזאת על מותחן פוליטי עובדת ואפילו מעוררת מתח. מתחת לבדחנות הכפייתית לפעמים של ארד, ועומס ההתחכמויות הלשוניות, מבצבצת תחושה אמיתית של ייאוש, שיממון ופחד. אבל מנקודה מסוימת הקריאה נרגעת, והמתח הקפקאי מתנדף לטובת שעשוע חלק ולא מחייב.

סרטים מצוירים, תיאטרון בובות ואפילו קומדיות אימה על זומבים יכולים לגעת בנקודות רגישות. 'השקנאי' לעומת זאת, מכור וכנוע לנונשלנטיות, לחוסר מעורבות או רגש מול המתרחש – בסיפור ובמציאות. אפשר להגיד שהוא מציע את שוויון הנפש ואת השכל הישר ככלי של הישרדות מול הצעקנות החנפנית שמסביב – הרגשנות הדוחה בפרסומות, המניפולציות בתוכניות מציאות, ספינים של פוליטיקאים, רומנים ישראליים עגמומיים; כולם מייצרים מין עיסת קיטש לאומני שסוחטת את המוח והאוזניים, בדרישה להתרגש ולציית. אבל 'השקנאי' מגיע למבוי סתום. לפעמים מצחיק ממש, לרוב מעורר מחשבה, הוא לא מנצל את הבמה והמומנטום היצירתי כדי להתעלות מעל שיחת סלון. יש לו יכולת לשתול דמות קומית מובהקת, בדומה אולי ליוצרים כמו צ'פלין או וודי אלן, בסיטואציה מצחיקה־מתוחה. אבל את החוכמה האמיתית שלהם הוא לא בודק: לרגשני ולסנטימנטלי יש גם תפקיד וחשיבות, והם שמונעים מהצחוק להפוך לריחוק ואדישות.

רועי ארד, השקנאי, הוצאת חרגול

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s