שרה בן־ראובן, כעץ באפלת היער: על אהבותיה של לאה גולדברג

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 27.9.2013

לאה גולדברג אהבה לנשוך כתפיים. איך יודעים? קושרים בין דימוי שחוזר בשיריה (צעקה עצורה־נשוכה), מגלים מכתבים ישנים ששלחה לידיד, מראיינים את ילדיו, מצליבים עדויות ביומניה ומגישים על צלחת. בניו של אחד מידידיה – כך מתגלה בספר חדש על המשוררת – "סבורים שנשיכת הכתף הנזכרת בשירים […] מתייחסת להבדלי הגובה בין גולדברג" לאביהם. "כשהלכה לצידו הגיעה רק עד כתפו, שנהנתה כנראה לנשוך".

הגילוי הנשכני הזה הוא משיאי הספר היבשושי שכתבה שרה בן־ראובן על חיי האהבה של גולדברג. ביוגרפיה פולשנית, חטטנית, חסרת מורא, היא עניין נדיר בשוק הספרים הישראלי, ובתרבות שמעדיפה לחבק, להתגעגע, להספיד. אבל לבן־ראובן אין מספיק אומץ (וגם, אם להאשים את גולדברג, מספיק חומר) ללכת בראש מורם בדרך הזו: לתת דרור לדחף של קוראים וכותבים להידחק לחדרי השינה של אנשים מתים ולברוא מתוכם סיפור סנסציוני, מסמר שיער.

'כעץ באפלת היער', למרות הרמז הקודר־מפתה של הכותרת שלו (ציטוט משירי גולדברג), מעדיף להציג את עצמו כמוצר תרבותי, פיוטי, מהוגן, בתוך סיפור על מיניות נשית לא ממומשת, שוגה באשליות. ייסורים של אישה פרטית אחת הופכים כאן מבליל נפשי לנכסי תרבות: "המשוררת לא זכתה בחייה לאהבת אמת, לא זכתה להרות וללדת, אך שירי הזהב שלה מעשירים את חיי קוראיהם עד היום".

33 שנים אחרי פרסום המונוגרפיה המרתקת, החלוצית, של טוביה ריבנר על גולדברג, ואחרי שנחשפה בשנים האחרונות כמעט כל פיסת טקסט שגולדברג כתבה, בן־ראובן מבקשת להציג לקוראים את תולדות חיי האהבה של המשוררת – ועל פניו, לתאר את ההשפעה שלהם על יצירות הספרות שלה. לחשוף את ההתרחשות והאנשים המציאותיים מאחורי מה שנחשב למרכז היצירה של גולדברג: שירי אהבה. הספר הזה הוא תוצר של עידן שלא מאמין בהפרדה בין חיים ציבוריים לחיים פרטיים, בין תקשורת אישית לבין ביטוי ציבורי או אמנותי. באופן דומה, הספר מזגזג בין מסגרות שונות של כתיבה: תחקיר ביוגרפי, ניתוח פסיכולוגי, פרשנות ספרותית. אם להוסיף לאלה את סיפור החיים המסקרן של גולדברג, שהקרובים אליה שמרו אמונים להגנה על פרטיותה גם אחרי מותה, הספר נשמע כמו הרפתקה מובטחת.

11111111111111111
מתוך 'טרטיף'

הצרה היא שבן־ראובן היא כותבת חסרת מעוף. מעבר לכך שהמפגש בין הכתיבה שלה לכתיבה של גולדברג מזכיר מפגש בין רקדן טבעי למגפיים צבאיות, הוא מקשה גם להתייחס ברצינות לקביעות בספר, גם אם הן מתבססות על תחקיר ועל אינטואיציה בריאה ("מקריאה ביומנה של גולדברג מתגלה כי מעולם לא זכתה בנשיקה מנחום לוין, אך הדבר לא הפריע לה להוסיף נשיקה לשיר"). היא אמנם לא הראשונה שמציגה דיוקן סכמטי, פסיכולוגיסטי, של גולדברג, שנכנע בקלות מדי לסיפור הבנאלי על אישה שבורת לב, מנוכרת לאביה, שכותבת שירים  – אבל ניסיונות קודמים כאלה, בספרות ובטלוויזיה, יצרו לפחות רושם של מוצר קצת יותר מקצועי.

רשימת הפניות למאמרים ולספר של בן־ראובן על המשוררת אמנם כבר חקוקה בוויקיפדיה, אבל סיפור חייה של גולדברג עוד מחכה לפרשנות יצירתית, מלאה, אמנותית. עצם העיסוק של גולדברג באהבה רומנטית כדימוי – מחכה עדיין להשתחרר משכבות של קיטש, של המובן מאליו. גולדברג ידעה מראשית דרכה ששירים שכתבו נשים נקראים כווידוי, כיומן, ופחות כמעשה אמנות. השירים שלה לא רק משחקים עם הציפייה הזאת, הם פורצים מתוכה כדי לדבר על הניסיון לאהבה במאה ה־20 – כשאלה רוחנית, דתית, היסטורית. הם שואלים אם האדם המודרני, המפורק, החשדן, יכול לבצע קפיצה מתוך אותה תודעה זרה לעצמה – ולהיפגש עם תודעה אנושית אחרת, מבותרת גם היא.

חלק מהגילויים והסיכומים של בן־ראובן אולי יכולים לעזור לדיון כזה. כרגע, הם מוכיחים בעיקר את כושר השכנוע של גולדברג ככותבת, את כוח הרטוריקה ועולם הדימויים שיצרה. הספר מנסח בצורה נאיבית ושמרנית את הסיפור שגולדברג עיצבה כיוצרת והוגה: את הניסיון להאמין בתפקידן של שירה ושל אהבה ככלי של התעלות, ושל מפגש עם העולם – גם בעידן שאיבד את האמון במושגים המקובלים של שירה ושל אהבה.

אם לרגע מרפים מהסיפור הזה – היומנים של גולדברג, המכתבים שלה ועדויות המקורבים אליה יכולים לצייר גם דמות חיה ונועזת בהרבה מהדיוקן המבאס שבן־ראובן ואחרים ממשיכים לשכפל. הם מגלים אישה שמוכנה להיקשר לאורך חייה לגברים שונים, שלא נבהלת משיברון לב או מאכזבה, שקושרת בין התאהבות לכתיבה ככלי לחשבון נפש, לגילוי עצמי. הם מגלים אדם שמצליח לנסח בצורה שירית וקולעת את העוצמה של משיכה מינית, את הקשר בין מיניות להכרת העולם.

לא צריך להתאמץ כדי לראות את מכלול הדעות הקדומות שמנחה את הספר הזה ("כשאהבה, הייתה נשית יותר וידעה מהם צרכיו של האהוב החולה"). משוררת, לפי הספר, אמורה לחבר הספדים ולסעוד חברים במחלתם. חיי היצר שלה, הנשיות שלה, הכתיבה שלה, אמורים לזרום לכיוון מסוים. הם לא בדיוק שייכים לה. מילא. אבל מה אפשר ללמוד על הבחירה לפתוח ספר שעוסק באהבותיה הנכזבות של אישה אחת, מיוסרת, רדופה – דווקא בהקדשה והודיה לשבט פרטי של צאצאים (בן זוגה של המחברת, ילדים, נכדים ו־14 שמותיהם) "על החיים המאושרים שהענקתם לי"? ברוך שלא עשני משוררת.

שרה בן־ראובן, כעץ באפלת היער: על אהבותיה של לאה גולדברג, הוצאת שוקן

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s