נעה ידלין, בעלת הבית, בעקבות הזכייה בפרס ספיר

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 14.2.2014

פרס ספיר של מפעל הפיס כבר חצה את קו ה"לא מועיל אבל לא מזיק". איך יודעים? כשמתחילים לקרוא ספר ומופתעים לגלות שהוא הרבה פחות תפל וזניח ממה שהיה אפשר לצפות מהזוכה בפרס. במיוחד השנה, אולי יותר מכל שנה – שום דיון ערני, התנגדות או התלהבות מינימלית לא נוצרו סביב ההכרזה על המועמדים. אם לפני כמה שנים הזכייה עוד גרמה לאוזניים להזדקף, שלחה אותך לבדוק בחנות הספרים את העמודים הראשונים בטקסט ששווה 150 אלף שקל – השנה היה נדמה שלפרס כבר יש תפקיד הפוך: לסמן את הרע במיעוטו, את המקצועי אבל לא מלהיב, את מה שאפשר לחיות גם בלעדיו.

'בעלת הבית' של נעה ידלין מצליח, במידה רבה, לערער את הדעה הקדומה הזאת. הוא מתמצת לסיפור אחד תופעה תרבותית עכשווית שיש לה שלוחות וביטויים שונים. אם אחד הקווים המרכזיים בספרות הישראלית של העשורים האחרונים היה התבוננות במשפחה של מהגרים ובני מהגרים, בפתיחות יחסית כלפי הסיפור וההיסטוריה הפחות לבנים ומיינסטרימיים – בשנים האחרונות מתגבש הסיפור המשלים: התבוננות במשפחה הצברית, האשכנזית, ה"ישראלית". וכן הלאה. תיאור המבוכה וההתפוררות שלה בזמן שכוחות אחרים כובשים את הבמה. פרידה מצחיקה ונוגה ממעמד האליטה; פרידה של בעלי הבית, או פרידה כביכול, מהירושה ומהפריבילגיות שהיו מבחינתם טבעיות ומובטחות.

ידלין היא לא הראשונה לתאר באופן קומי את התפוררות המעמד הזה ומאבקי הדורות הפנימיים שלו. מאיה ערד כבר הייתה שם בפרוזה. 'הערת שוליים' של יוסף סידר בקולנוע. 'בעלת הבית' אפילו מזכיר במפורש ובבדיחוּת את אבי הזרם המתאבל הזה – 'זכרון דברים' של יעקב שבתאי מסוף שנות ה־70. במובנים רבים, הוא הופך את הטרגדיה הלבנה לסיטקום. לרושם הזה אחראית, למשל, כבר הרשימה בפתח הספר שמציגה את הדמויות, חברי משפחת פוגל, כמו פתיח טלוויזיוני של קומדיות או אופרות סבון משפחתיות.

מעבר לטכניקות שמזכירות את הז'אנר – למשל, שימוש נרחב בדיאלוגים עוקצניים, בין דמויות שכאילו מודעות לקהל שצופה בהן, ולמעשה רגילות להציג, להמחיז, לשחק בתיאטרון המשפחתי – הספר עצמו ממחיש מאבק מעמדי בין אליטה ישנה וחדשה: בין עולם הספר לעולם התקשורת, בין האמנות לבידור. מבחינת הסגנון, זה ספר שמדבר בחלקו בשפה כמעט טלוויזיונית, של מערכונים, פאנצ'ים וקיטועים חדים בין סצינות. מבחינת התכנים, הוא מציג דמויות, ובראשן הגיבור – ילד פלא כושל, חוקר צעיר לשעבר שמעולם לא הצליח באמת להשתחל לאקדמיה – שנשלטות באופן מודע ומוטרד בידי צורות מחשבה טלוויזיוניות. הריאליטי, מצג השווא החנפני של דמוקרטיה ועממיות בעיניהן, לא רק הופך את המדליות שלהן לשמאטעס ("מומחיות, השכלה וותק") אלא גם מסמן אותן כמטרה להתקפה: "בדיוק כפי שהאס־אם־אסים של כולם שווים בפני הגמר הגדול, כך שווים כולם בפני הדעת והמדע". לא רק שהנובורישיות, הפופ והאפקטים הזולים חודרים לחייהן – הן עצמן נמשכות לכוחה של הטלוויזיה והעיתונות הצהובה, לדחף להפוך לפרצוף על המסך.

ידלין מפתחת כאן את הנושא, הזירה החברתית והסגנון מהרומן הקודם שלה, 'חיי מדף' – ספר שנראה לי בזמנו זחוח וכמעט ילדותי בניסיון שלו לתקוף את מעוזי האליטה הישנים והמדומיינים, ובראשם מדורי הספרות הוותיקים והנכחדים של העיתונות הישראלית. לתקוף, אבל יותר מזה, להסתפח אליהם. 'בעלת הבית' הוא קפיצת מדרגה ברורה. הוא מצליח להשיג פרספקטיבה, תחושה של תלת ממד ומרחב ספרותיים, בזכות שני עניינים מרכזיים. הגיבור הוא בנה המריר של כוכבת: אקדמאית ופונקציונרית ותיקה ומוערכת במרכז שלום ותרבות. החשיפה שלה כמי שאחראית למעילה מתמשכת ושיטתית בכספי תרומות היא חלומם הרטוב של נתניהו, לבנת ועינב בובליל: האשכנזייה, הנאורה, השמאלנית, מלכת הטעם הטוב וקצינת האתיקה, עומדת להתגלות כבסטיונרית מושחתת וצבועה.

ידלין בוחרת להתמקד דווקא בהתפוררות משנית ומואצת – בהלם שנגרם לבנה הלוזר והאנין, שעיצב את חייו, זהותו, העדפותיו הרומנטיות והפוליטיות בהתאם לסולם הערכים של בעלת הבית. הסיפור הגדול והפוליטי מואר עבור הקוראים באמצעות הסיפור השולי, הלווייני, בעיני 'התקשורת'. הטלוויזיוני מוכפף כביכול למבט הספרותי, המופנם יותר. מעבר לכך, הספר מצליח להשיג את הפרספקטיבה הזאת, את התחושה של כמה מימדים, בעזרת המעקב אחרי הגיבור והמחשבות שלו. בגוף שלישי, שמוגבל לתפיסת העולם של הגיבור ולידע שגלוי ומוסתר ממנו, מומחש הגיחוך הסיינפלדי שלו כלפי כל סימן של יומרה, טיפשות והעמדת פנים מצד הזולת. הקול שעוקב אחרי המונולוגים הפנימיים שלו דומה לו במובנים רבים, קרוב אליו ועדיין נפרד ממנו: סולד כאילו מקלישאות ומבנאליה, משועשע מעצמו – אבל מאיר (לפעמים בעדינות, לפעמים באופן מנג'ס) את נקודות העיוורון של הגיבור. קורץ מאחורי גבו.

אם ספרה הקודם של ידלין נפל לתיאור של 'טיפוסים' סטטיים, התענג על היכולת ללעוג לקריקטורות – 'בעלת הבית' מסמן בצורה מוצלחת יותר תהליך שעובר הגיבור: את היכולת שלו להשתחרר קצת, לוותר על חלק מהלעג הטינאייג'רי לזולת, להיות סלחני יותר כלפי עצמו וכלפי אחרים. במובנים מסוימים, הספר הזה מציג התבגרות מאוחרת – נושא שהולך ומתבלט בספרים ישראליים לאחרונה. הגיבור הופך מפוץ – לאדם נסבל ומפוכח. לא יותר נרקיסי משאר בני זמנו, אנשי האינסטוש והפייסבוק.

התהליך הזה, הוויתור על העמדה האליטיסטית, מקבל משמעות נוספת כשמתייחסים לסיפור המסגרת החדש שנוסף לספר – הזכייה בפרס ספיר. למרות כמה יוצאי דופן, אחרי יותר מעשור די ברור שהפרס לא השיג הישגים יוצאי דופן. הוא לא גילה לציבור פנינים נסתרות, ולא בדיוק שיגר קריירות ספרותיות פורצות דרך. סופרות וסופרים מרכזיים, בני הדור הוותיק, לא ממש סופרים אותו, והפרס עצמו לא להוט אחריהם (השנה, למשל, הסופר הוותיק והמוערך ישעיהו קורן לא הגיע אפילו לחמישייה הסופית). אם כבר, חלק לא קטן מהזוכים בפרס לאורך השנים הם לא אנשי ספרות מובהקים. הספרים שנבחרו עמדו לא פעם על התפר שבין ספרות יפה למשהו אחר (זכרונות, אוטוביוגרפיה). בכלל, קשה לדבר על קו מובהק שמאפיין את הפרס ואת הוועדה, שבראשה עומדת היום בכלל שגרירה לשעבר באו"ם ואשת אקדמיה. נייטרלית, חיצונית, לא מסוכנת.

אם הפרס אמור לסמן את ה־אירוע הספרותי של השנה הקודמת, לסמן תהליכי מפתח בספרות ובתרבות, לא זה המקרה של 'בעלת הבית'. זה ספר מקצועי, נבון ונחמד, עם אצבע רכה על הדופק – אבל לא מפגש יוצא דופן עם יצירת אמנות. "בורגנית טובה", קובע הגיבור לגבי אחת הדמויות, ומיד עוקץ את עצמו, "כאילו שהוא בורגני לא טוב". 'בעלת הבית', בסופו של דבר, עוזר לגיבור ולקורא להשלים עם העובדה הכאילו אלמנטרית: כולנו בורגנים ומעגלי פינות, כולנו רוצים כסף, הכרה, אישור של ההורים. קצת נחת. ובכל זאת, אפשר לדרוש מספר שישבור את ההגה ימינה או שמאלה, שיאיר את החיים ואת הנפש האנושית בצורה מפתיעה, חדשה, מרוממת או טרגית. שישאיר אותי בעמוד האחרון במקום אחר משהייתי בו בעמודים הראשונים.

אבל פרס ספיר הוא פרס הסטטוס קוו. הפרס שאין טעם להתרגז ממנו או לחשוב עליו. פרס הבסדר, השקט התעשייתי. הוא סידור עבודה נוח לסופרים: לא לאריות הוותיקים, ולא לחתולי השוליים האלטרנטיביים. בשנה שעברה זכה דווקא 'מוקס נוקס' של שמעון אדף, שמפריך לפחות חלק מהטענות: ספר תובעני, קודר ומורכב. ואולי החריגה הזאת מעידה על הכלל: זהו פרס אקראי. לסופרים זאת אפשרות לזכות בתמלוגים שלא יראו במשך חיים שלמים. ספר כטופס לוטו. למפעל הפיס – תשדיר שירות מחויך, תעמולה בתחפושת "תרבותית". ועבור הקורא? הוכחה שספרות נעה בין פיהוק לפנאי נעים.

נעה ידלין, בעלת הבית, הוצאת זמורה־ביתן

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s