ראיון עם יפתח אשכנזי, היידה להגשמה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 10.1.2014

♥♥♥♥

דווקא השכן חיים גורי נשאר בסוף מחוץ לרומן החדש של יפתח אשכנזי. "כל הספר הזה", מספר אשכנזי, "התחיל בסקיצה פרודית על שני ילדים של בני גרעין נח"ל, שמחליטים למצוא את הבית של חיים גורי בירושלים ולשכנע אותו לשנות את כל השירים שלו מתש"ח, להחליף בהם  את האות ע' באות א'. אבל ככל שהתקדמתי עם הכתיבה, הבנתי שלמרות כל הביקורת שיש לי על הדור הזה – הדור של ההורים שלי והחברים שלהם – הפעם אני צריך לגשת לסיפור עם הרבה אהבה וחמלה. לא רק לצאת נגדם, אלא גם להראות איך הסיפור שלהם מגדיר אותי".

אשכנזי לא היה צריך לערוך תחקיר או ניתוח סוציולוגי מבוקר כדי לתאר את יחסי האהבה־שנאה עם הסיפור הישראלי; זה שבעלי הבית של הספרות הישראלית מתארים מ'הוא הלך בשדות' ועד 'סיפור על אהבה וחושך'. הוא נולד ביום השואה ונכנס בברית ישראל ביום הזיכרון. שמו הפרטי הוא מחווה לחטיבת יפתח של פלוגות המחץ. שירי הגבעטרון היו הפסקול הרשמי של ימי שישי בילדותו. את הבר־מצווה הוא חגג במסע טיולים בארץ. כמו בהזמנה, התיישב גם חיים גורי בבניין ממול.

ובכל זאת, בספריו הקודמים הצליח אשכנזי להבדיל את עצמו מז'אנר הסופר החברה'מן שנעשה שכיח אצלנו בעשור האחרון. 'פרסונה נון גראטה', שם ספרו הקודם, כאילו רמז על הנכונות שלו להיכנס לתפקיד הילד הרע – מי שקורץ לספרות הסטאלגים הפורנו־שואתית בספר אחד, ומתאר אונס בשורות מחורזות בספר אחר. גם כמבקר ספרות סוטה אשכנזי לא פעם בחדווה גלויה מהקו הזהיר והמכבד שמאפיין לרוב כתיבה על ספרות בישראל.

'היידה להגשמה', הרומן החדש שלו, לא רק מעדן את הצדדים הגרוטסקיים והמתגרים בכתיבה שלו, אלא מוכן להודות בפה מלא בדחף לשיר בציבור, להצטרף לקולות המקהלה של הישראלים היפים, הנוסטלגיים, לכל השרות והדליות והרינות. הספר הוא סלט של מחוות לאבות הספרות הישראלית וחיקוי של קלאסיקות ספרות עברית.

אם סגנון הרומן מצייר את הספרות הלאומית כמשפחה מגוחכת ושמחה, כאוסף של מערכונים – עלילת הרומן מתארת את תהליך ההתבגרות הקבוצתי של חברי גרעין נח"ל, ילידי שנות ה־50, את אופרת הסבון הסבוכה של קשרים שלעולם לא משתחררים בין בני ובנות הגרעין, היורשים האפורים של יפי הבלורית והתואר. באותו זמן הוא מצייר את ההתבגרות המעריצה של ילדיהם למורשת הקרב והתעלולים, ואת החשיפה לצדדים השקריים והכוחניים של החינוך לאהבת הארץ.

"אלה אנשים שבטוחים שהם מייצגים את הסיפור הישראלי, וגם בטוחים שהם מיעוט נבחר. הם באמת גרעין: קבוצה קטנה וסוציאליסטית, שלא מפסיקה לחשוב על עצמה ככזאת גם כשהיא עוברת לאורח חיים קפיטליסטי. הם יגידו לך שהם היו פשוט תמימים פעם, אבל הם עדיין ממשיכים לתפוס את עצמם כערכיים. זה בעצם הבסיס לתחושה שלהם כאליטה: הם עדיין חושבים שיש להם אחריות כלפי החברה. זה הדור שחווה הכי הרבה שינויים; שכאילו בגד בכל מה שהגדיר אותו".

היחס בין בגידה לנאמנות עומד במרכז 'היידה להגשמה' ספרו הרביעי של אשכנזי, בן 33, מדריך ב'יד ושם' ושחיין חובב, שחי עם בת זוגו בשכונת טלביה הירושלמית. חבורה של בני גרעין לשעבר מגלים שחברם הנערץ, הנישא, מעל בכספי חסכונות שהפקידו בידיו כהשקעה – אחרי עשרות שנים של חברות, טיולים משפחתיים וסכסוכים אינטימיים. קו העלילה הזה קשור למקרה אמיתי ולחבר של הוריו של אשכנזי. "רציתי להראות איך דווקא האיש שמצליח לסמל את כל הערכים הישנים, הוא שגונב מהחברים שלו. עם כל האהבה והקרבה אליהם, רציתי לספר גם את הסיפור של הפריבילגיות החברתיות של הדור הזה – שבטוח עדיין שגנבו לו את המדינה".

אהוד ברק, הנציג הכי בולט של המהפך הזה, חתם את האלף הקודם בהתנצלות המפורסמת בפני המזרחים. עד כמה הספר שלך מגיב לזעם שיוצרת הדמות הזאת היום, של בחורינו המצוינים לשעבר, האשכנזי־הלוחם־המסודר כלכלית?
"למרות ששתיים מהדמויות בגרעין הן דמויות של תימנים, אני לא באמת יכול לייצג את הגל המזרחי. אצלי כילד בכלל לא היה קיים המושג 'אשכנזי'. אני זוכר ששאלתי את אבא שלי מאיזו עדה אנחנו, והתשובה הייתה: 'אתם ישראלים'. כאילו אין עדות. אפילו ספר השורשים שלי ושל האחים שלי מתרכז בציונות ובקיבוץ. משני הצדדים, הרקע הוא מאוד סוציאליסטי־ישראלי בהגדרה. הדבר היחיד שאני זוכר לגבי ההיסטוריה של סבא שלי זה סיפור מטושטש עם סוס, אקדח ופורעים".

33333
'הוא הלך בשדות', יגאל תומרקין

 

אביו של אשכנזי נהרג בתאונת דרכים ב־2001. באחד מסיפוריו המוקדמים, אשכנזי תיאר נסיעה דמיונית עם נהג משאית שהרג את אביו של גיבור הסיפור. 'היידה להגשמה' מסבך מכמה כיוונים את הקשר בין אבות לבנים, הופך את הדרמה הפרוידיאנית לקרקס. אביו של אשכנזי, הוא מספר, ניסה למנוע ממנו ללכת בעקבותיו ולהתגייס לגרעין נח"ל. "בדיוק באזכרה שלו השנה, סיפרו לי שאבא שלי ביקש מחבר שלו להתקשר אליי כשהייתי בתיכון, ולשכנע אותי לא לעבור אותו מסלול".

למה?
"זאת התעלומה שניסיתי לפתור בספר הזה. פיזמתי את המילים של האינטרנציונל מגיל צעיר. גדלתי בתחושה שצריך לתרום, צריך לחלק משאבים שווה בשווה. ופתאום אבא שלי טוען שקפיטליזם זאת השיטה היחידה שעובדת, שחיי קבוצה לעולם לא יצליחו. איך יכול להיות שגרעין הנח"ל שלו היה כל כך חשוב לו, שכל החיים החברתיים והאישיים שלו כמבוגר היו קשורים אליו עדיין, ובכל זאת הוא פחד שבסוף אני אבחר לחיות בקיבוץ".

ובכל זאת התגייסת לנח"ל וחיית בגרעין בקיבוץ. זה המרד הישראלי, בסופו של דבר, להיכנס לנעליים של אבא?
"אני חושב שזה בדיוק מה שהדור שלי למד מהדור של אבא שלי. אנחנו חיים בתחושה של בגידה בערכים ובאידיאולוגיות – ומצד שני, בהמון תחומים קל להרגיש כמה אנחנו קונפורמיסטים. בוגדים, אבל עדיין רוצים להיות ילדים טובים, חלק מהמערכת. אין כמעט רצח אב אמיתי בספרות הישראלית. כל כמה שתוקפים את דמויות האב, בסופו של דבר מזדהים איתן, עוברים מחדש את הקונפליקט שלהן, למרות שכאילו מודעים כבר לבקיעים ולבעיות של האבות והאמהות".

גדלת על סיפורי גבורה? על מורשת קרב?
"דווקא ההתייחסות לממד הצבאי בחיים של אבא שלי הייתה פחות מורגשת. הגדוד שלהם היה מהראשונים שהגיעו לירושלים המזרחית .ב-67' אבא שלי כמעט נהרג במלחמת ששת הימים. הוא והחברים שלו חצו את התעלה עם שרון, על סרות גומי, שרים שירי ארץ ישראל, כשמסביב כל הבלגן. אבל אבא שלי לא התגאה בקרבות. הוא והחברים שלו העדיפו סיפורים יותר מצחיקים. הנוסטלגיה שלהם לא הייתה קשורה למלחמות. אף פעם לא עודדו אותי להיות גיבור".

מה כן לקחת משם?
"אני מכיר את החברים של אבא שלי מהגרעין מגיל שלוש־ארבע. כמה מהם גם גרו בכרמיאל, שם גדלתי. בתור ילד תמיד הקשבתי לסיפורים שלהם – מריבות על גן ירק, איך הם החליטו יום אחד לתלות דגל אדום על בניין גדול בחיפה. ואחרי כל הריבים והכעסים שהם צברו לאורך השנים – הם יודעים שהם חלק מחבורה, ממשפחה. עד היום יש כל שנה מפגש של כל בני הגרעין שלהם, הילדים והנכדים, יומיים של מצגות ושירים בכנרת. כל שנה יש גם מפגש גרעין אחרי האזכרה של אבא שלי. הם קוראים את הספרים שלי, מעירים עליהם".

גם אתה שר?
"אני לא כל כך טוב בשירה בציבור. אני תמיד מתבייש. אבא שלי היה שר ממש כל הזמן. תמיד הייתה שירה בבית. בכלל, הוא היה אבא מאוד מדבר, משתתף, נוכח. הוא גם אהב מאוד להתווכח. חסרה לי היכולת להתווכח איתו. הוא בטח לא היה מסכים איתי על הכל, ולא היה אוהב כל מה שכתבתי, אבל אני בטוח שהוא היה מקבל אותי ואת מה שאני עושה. התחלתי לכתוב בכיתה י"א־י"ב. התביישתי לדבר איתו על זה, אבל נראה לי שהוא איכשהו ידע שזה הכיוון שאליו אני הולך. למעשה, הרגע שבו הבנתי שאני באמת רוצה להיות סופר, ולא סתם כותב סיפורים, היה אחרי המוות של אבא שלי".

 5555

הרומן של אשכנזי מקביל בצורות שונות בין החבורה הנח"לאית לקהילה הספרותית. "כשהביקורת גוועת, כשרוב הספרים שיוצאים מיד נשכחים, כשהדיבור העיקרי על ספרות קשור לשאלות מסחריות, נוצר מין רעש לבן גדול. לספרות אין אפקט אמיתי על הקוראים. ההתפרקות החברתית בישראל וההתפרקות הספרותית נעשו מקבילות. סופר אמור לפרוץ על חשבון סופרים אחרים, לנצח במרוץ של רשימות רבי המכר. אבל ספרות היא גם מין קומונה. עשרות אלפי אנשים שאכפת להם מהדבר הזה שנקרא 'ספרות' שרואים את עצמם כציבור, ולא רק כאוסף של כותבים בודדים וקוראים בודדים, אנשים שמפזרים טוקבקים שליליים אחד על השני ברשת".

סופרים עדיין אוהבים להשוויץ בראיונות שאין להם חברים סופרים.
"אני בעצמי לא מבריק בתחום החברתי, אבל מאוד חשובה לי התחושה שאני לא פועל לבד. שהכתיבה לא קשורה רק לדחף הנרקיסיסטי לנצח במכירות. דווקא מהסיבה הזאת אני מתאר בספר את פרצי הנרקיסיסטיות והתחרותיות בדרמות של הסופר הצעיר והבן של המועל. זאת פרודיה על עצמי ועל סופרים צעירים בכלל. האלטר־אגו הרע ביותר שלי".

נדמה שהספרות המרכזית בשנים האחרונות נעשתה חומלת ומכובסת באופן קיצוני. יש עוד אפשרות להכעיס, למרוד, לעורר ויכוחים?
"כולם, כולל אני, נעשו קונפורמיסטים בשנים האחרונות. בישראל אתה תמיד נורא נחמד לכולם. זאת פחות או יותר הדרישה הבסיסית ממך. זה בדיוק מה שקרה במחאת האוהלים. פורצים לרחוב, אבל ישר מחבקים. העם דורש צדק חברתי, אבל לא מוכן לפגוע באף אחד. יש משהו מייאש בנחמדות הזאת. אין לך יכולת לשבור זכוכית, או לחלופין, לכתוב משהו בסגנון 'יללה' של גינזברג.

"דוד שלי הוא מוטי אשכנזי (הקצין שסימל את תנועת המחאה האזרחית אחרי מלחמת יום כיפור). גדלתי בתחושה שאם אתה לא מסכים למשהו, אתה חייב להילחם בו. אבל המחאה הישראלית בוחרת לא פעם מטרות קלות, או פשוט מכה על חטא בדיעבד: 'כמה לא היינו בסדר'. מחאה שהמטרה שלה היא להתמרק. אני לא מת על הספרות של 'יורים ובוכים'. אבא שלי והחברים שלו, למשל, לא ראו סתירה בין המילואים שלהם במלחמות, לבין השתתפות בהפגנה נגדן".

ואתה? איפה מתבטאת המחאה שלך?
"בספרים המוקדמים שלי ניסיתי להילחם באמביוולנטיות השמאלנית והספרותית, לירות זיקוקים, לעצבן, לבלגן. אבל היום אני בכלל לא רוצה להיכנס למשחק הזה של נחמד מול לא־נחמד. זה אותו משחק שאומר שאתם תקבעו בשבילי אם אני ציוני או לא ציוני, רדיקלי או לא. מנחה שלי באוניברסיטה, למשל, פירסמה פעם ספר על ספרות בתקופת האפרטהייד בדרום־אפריקה, וביקשה ממני לדבר באירוע לכבוד הספר. ישר סומנתי ברשימות של 'מוניטור האקדמיה'. ומי שהכניס אותי לרשימה השחורה הזאת אפילו לא ידע על מה דיברתי. אז ברומן החדש אני לא משחק יותר במשחק הזה. אני מראה שאפשר מצד אחד לכעוס, אבל מצד שני לא מתחמק מהמורשת של ההורים שלי: זאת הזהות שלי".

אז המשחקים של חיקוי ופרודיה בספר הם רק ביטוי קומי של הזדהות?
"גם אם יש כאן פרודיה על דורות ספרותיים קודמים או על החיים בישראל, היא לא נועדה לתקוף מישהו. בכלל, פרודיה היא לא הנשק הכי טוב. בסוף אתה תמיד תוקף את עצמך. פעם חשבתי שצריך להתייצב מול מה שלא מוצא חן בעיניי בספרות שלנו ולסמן אותו, אבל הסקיצות הראשונות של הספר לא עבדו דווקא בגלל הסימון הזה. הצלחתי לכתוב אותו רק ברגע שהייתי מוכן לגעת במשהו שקרוב אליי, ויותר מזה – לראות שהדור שלי כבר אחראי למצב שלנו. שאותה ביקורת שאנחנו מפנים כלפי ההורים שלנו, תקפה לגבינו. אתם מתלוננים שגנבו לכם את המדינה? אתם האליטה, אתם אוחזים במושכות. בואו נסתכל על הבחירות שלכם, ובואו נסתכל על הבחירות שלנו. הצלחתי לכתוב את הרומן הזה רק אחרי שהפסקתי לברוח מהאינטימיות הזאת, מהקשר הזה של אשמה ואהבה".

הגבריות הישראלית הזאת עוד מתלבשת עליך?
"כשהייתי בגרעין בקיבוץ, עבדתי במדגה, בענף הדגים. זאת כאילו העבודה הכי ג'אברית, עם כל הקשוחים. הייתי נוסע על טרקטורון, עם רובה ציד, בבגד ים ונעלי גומי, מבריח ציפורים מהבריכות. זה באמת היה מין מסדר מצחיק ומרשים של גברים. אבל אני גם זוכר מתי ידעתי שאני יכול להפסיק לשכתב את הספר הזה. נסעתי לעבודה ב'יד ושם' הרדיו השמיע את אחד השירים הישנים הבאמת דביליים, 'שיר העגלון': את זקנה שלי… את סוסה נאמנה'. אבא שלי נורא אהב את השיר הזה. ופשוט התחלתי לבכות, בכי טוב. הרגשתי שסוף־סוף הגעתי לאינטימיות שחיפשתי איתו, שאני יכול להפסיק לכתוב".

 יפתח אשכנזי, היידה להגשמה, הוצאת חרגול

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s