יאיר אסולין, הדברים עצמם

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 21.2.2014

♥♥♥

יאיר אסולין הפך במהירות למתעד ספרותי קולע במיוחד של דרמה בולטת בחיים היום בישראל: הבינוניות. הוא מתאר בשקט ובריכוז את הדחף להתמקם בדיוק באמצע, בלב הקונצנזוס הפוליטי, האידיאולוגי, הכלכלי. דרך עיניהם של שלושה נערים, אאוטסיידרים, ספר הפרוזה השני של אסולין מתאר עולם שבו המאמץ להיות צייתן, משתף פעולה ונוח לבריות גורם לאותו אמצע ללכת ולהתכווץ לנקודה קטנה. באותו זמן, הוא מכרסם בחיי הנפש של הילדים הטובים, הצייתנים, שצריכים לסגל לעצמם "חוסר גמישות כלפי כל מה שאנושי, כלפי כל מה שהוא טבעי לגמרי" – כלומר להתכחש לעצמם ולרצונות שלהם.

הדרמה של הרומן מתרחשת בתחנות השונות בתהליך החניכה של צעירים חובשי כיפה – בסלון המשפחתי, בישיבה התיכונית ובישיבת הסדר, בסניף של בני עקיבא, בדירה של בנות שירות לאומי. בכך היא ממשיכה באופן ברור את ספרו הראשון של אסולין, 'נסיעה' מ־2011, שתיאר חייל עדין נפש ואגוצנטרי, שמבקש לעבור ליחידה אחרת משלו, ובכך מבטא מרד קטן ולא הרואי (ספק מתוך שיבוש קטן של סיפור העקדה המקראי, ספק מתוך התנגדות לשושלת ספרותית של לוחמים עבריים מיוסרים). הדמויות במרכז הספר החדש – נער בכיתה ח', בת שירות לאומי וצעיר בישיבה לפני גיוס – מייצגות שלוש דרגות וזוויות ראייה של אכזבה או ניכור כלפי בני "השבט". אלה שלושה אינדיבידואליסטים שעומדים על סיפו של העולם החילוני, החופשי, התל־אביבי, כמו שהם מפנטזים אותו ברמות שונות של בגרות והיכרות – אבל גם פוחדים, במילות המגזר, "לפרוש מהציבור". במקביל להתבגרות המינית שלהם הם נחשפים לצביעות הבורגנית והדתית בכל מה שקשור לזוגיות, סקס ומוסר – צביעות שמשתלבת עם תרבות חומרנית, קפיטליסטית ומורעלת צבא.

הספר מצטרף לדימוי שהולך ומתחדד בשנים האחרונות; מטרה להתקפה בצורות שונות. לפעמים הוא נוצק לדמותו של הסחי, האנטי־היפסטר. לפעמים הוא קומי כמו המערכון של 'יניר האחמ"ש'. בפייסבוק, הוא הפך לקבוצה בשם 'אנשים בינוניים וסבירים'. בבלוגים הפוליטיים השתמשו בביטוי האוקסימורוני 'מרכז רדיקלי'. הכוונה היא להצביע על דיון פוליטי שמתנגד לדיון פוליטי. על אנשים שמגבילים את שדה הראייה לאופק המצומצם שמעצבים פרשני הביטחון, הפרסומות ומכון הכושר. שילוב של מצ'ואיזם וחנניות. יאיר לפיד, בקיצור.

11111111111111111
מתוך 'הקונפורמיסט'
 

הייחוד של אסולין, בהקשר הזה, קשור להתעקשות שלו שלא להסתכל על הדברים מבחוץ. לא בדיוק לבחון אותם באופן סאטירי, מלגלג, זועם, רדיקלי – גם אם גיבורי הספר עצמם תופסים את עצמם כחריגים וביקורתיים. אחד מהם, למשל, בחור שאיסור הנגיעה פוקח את עיניו מבחינה פוליטית, מקושר לתארים כמו "אנרכיסט" ו"שפינוזה" – כמין אפיון מוגזם של מי שמוכן לשאול שאלות הכי מתבקשות, בחברה שעסוקה ב"הדחקה" (שורש חוזר בספר), טהרנות וטפיחה עצמית על השכם.

למרות שאסולין מגבש כאן ביקורת פוליטית על הבורגנות הדתית בשנות ה־2000, על הפנייה שלה למחוזות של פוריטניות ולאומנות אחרי רצח רבין – הוא כותב בקול שקט, לא מתלהם, כמעט נאיבי. בניגוד לסיפור בגוף ראשון ב'נסיעה', שהתמקד בגיבור אחד, כאן מתוארים שלושה גיבורים, בגוף שני, בידי מספר כללי, שמצטייר קצת יותר נבון מגיבוריו, כמי שעבר לא מזמן את החוויה שהם עוברים וכבר יכול להפוך אותה לסיפור כתוב.

אסולין מבליט בכתיבה שלו משהו אפרורי, אנטי־ספרותי כמעט במוצהר. הספרות עצמה, כמו החברה הדתית־ציונית, נחשדת בניפוח לא מוצדק. זהו אולי לב הזגזוג הייחודי של אסולין בין הליכה בתלם – הספרותי, הפוליטי – לבין חריגה ממנו. הוא משתלב מצד אחד במסורת השחוקה עד מאוסה של אנטי־גיבורים צעירים ומתייסרים, הולדן קולפילדיים – ובמסורת הקרובה אליה, סיפורי החניכה לאמנות. אבל מצד שני הוא לא נופל בפח של סיפור הגאולה הקלאסי או של פתרון הקונפליקט הזה בעזרת ההפיכה לאמן. אמנם לגיבורי 'הדברים עצמם' יש נטייה אמנותית ופילוסופית (בגבולות הבנאליה של גיל ההתבגרות), אבל הספר עצמו דווקא מצניע את הספרותיות שלו, מגביל את עצמו לגישה ישירה ולא מסוגננת.

יש משהו מעורר הערכה בבחירה הזו. היא משדרת משהו אמין וחילוני יותר. הבעיה היא שההתבוננות בשעמום ובמוגבלות החברתית, גם אם היא מכוונת, לפעמים קצת משעממת ומוגבלת בעצמה. נראה שאסולין מתמקם כסופר בין הסחיות של גיבוריו לבין הביקורת כלפיה. זה צעד מעניין ועכשווי, אבל הוא מייצר חוויית קריאה לא מסעירה. אסולין מרשה רק לעיתים נדירות לאיזה דימוי פרוע או הזיה חריגה לפרוץ לתודעת הגיבורים שלו. בפרץ של שמחה, למשל, הנער המאוהב מדמיין את עצמו רוקד מול כולם חשוף תחת. באופן חכם ומעט תפל – הוא מראה כמה נדירה הופכת החוויה הבנאלית הזאת: התאהבות או אבל, מרידה ראשונה בהורים – מחוץ למסע האלונקה הקולקטיבי, המוטרף והלחוץ של ישראל היום.

יאיר אסולין, הדברים עצמם, הוצאת חרגול

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s