קובי ניב, החיים קשים, הא?

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 7.3.2014

ספרו החדש של קובי ניב הוא קודם כל וככלות הכל הנפה של דגל לבן. על פניו, מה כבר יכול יוצר סאטירה ישראלית לעשות שניב לא עושה כאן? לתאר שתי ממלכות זעירות שמנצלות את הסכסוך ביניהן כדי לשחוט רבבות אזרחים? לדמות את החיים המוכרים למחנה השמדה ענקי? לתאר עמודים על גבי עמודים של שיטות עינויים קרקסיות? להתחיל את הספר בתיאור של אישה עירומה משופדת ולסיים אותו פחות או יותר בארוחה קניבליסטית, כמין מחווה ל'טיטוס אנדרוניקוס' של שייקספיר?

על פניו מס' ‭:2‬ זהו ספר שלוח רסן. אולי הגרוטסקי, האלים וחסר המעצורים ביותר מזה שנים בספרות העברית. האם הוא ירעיד את אמות הסיפים? לא. למרות שניב שואב כאן ממי המעיין של כל אבות הסאטירה הישראלית והחילונית, למרות שהוא דוחס לתוך מין מעי ספרותי את כל הבשר הטחון, את דימויי הזוועה והגועל המצחיקים שאפשר לשים עליהם יד – למרות ולמרות ולמרות, כמעט ברור מראש ש'החיים קשים, הא‭'?‬ לא יעלה את חמתו של איזה קומיסר תרבות. אף תלמיד תיכון לא ילשין עליו לשר החינוך. לא ישרפו מהדורות שלו בכיכר העיר. להפך, יכול להיות שחוליגנים אנינים יעריכו את הומור הגרדומים שלו, את מגרש המשחקים שהוא בונה לעצמו כאן: הזכות לדמיין את הנורא מכל, מתוך חוסר מורא, בראש נטוי אחורה מצחוק ופחד, בלי לדפוק חשבון לאף אחד.

לא מתחשק להיות הצנון התורן שיגיד "נו, נו". שידבר על הספר כעל אנקדוטה שולית בספרות שלנו וישתין על המדורה הקטנה של ניב. קודם כל, יכול להיות שהספר הזה עוד יזכה לחיים בלתי־צפויים. ניב עצמו מציג את הספר כיצירה מוקומנטרית, כמו תיעודית, שנשכחה־נמחקה מההיסטוריה של דוכסות קטנה בצפון גרמניה, ובצירוף מקרים מצחיק התגלתה מחדש. אולי הדורות הבאים, או סתם חייזרים חרוצים, יגיעו לספר הזה וייתנו לו את הכבוד הראוי.

בעיניים עכשוויות, מאחורי ההפלצות והאיברים הכרותים, הספר הזה הוא בדיחה עצובה, מודעת לעצמה. בתוך אוסף הקריקטורות שלו, הוא מתמקד באופן מיוחד בגיבור המעשייה האלמותית של האנס כריסטיאן, 'בגדי המלך החדשים'. הילד שצעק "המלך הוא עירום" הופך כאן לאויב העם באחת הדיקטטורות הרצחניות ונרדף על ידי שירותי הביטחון. אצל ניב, הילד הזה נושא על גבו הקרטוני את מסורת הנאורות, הרציונליות, הסאטירה. והילד הזה, מבלי לחשוף או להסתיר פרטים, סיים את תפקידו ההיסטורי. על פניו.

11111111111111111
מתוך 'טיטוס'
 

את הקינה החמודה הזאת אני לא ממש קונה. מכמה סיבות. הראשונה קשורה לעיצוב של הספר עצמו. גב הספר משוויץ בשמות הגדולים של סאטירת אטליזים אנטי־מלחמתית. ההשוואה הזאת לא מופרכת, אבל אצל ניב, למרות חופש ההמצאה, הממזריות והדריכות הקומית לאורך רוב הספר, לא יצא לי כמעט להרגיש רגע אחד של חלחלה או גועל ממשיים. אפשר להסביר את הריחוק הזה בעובדה שצרכן הספרות והחדשות, ודאי הישראלי, למד לכבות את רפלקס ההקאה שלו, את היכולת להזדעזע מוסרית. רובנו יודעים איזו אלימות מופעלת יומיום בשמנו ולמעננו. רובנו ממשיכים לחיות כרגיל. לקטר, לבלות, לקרוא ספרים. יכול להיות שזאת אפילו הפואנטה.

אבל חלק מהאדישות הזאת קשור גם ליכולת ספרותית. הספר הזה נקרא בעיקר כתסריט. אין לו כוונה לתאר זוועה באופן ריאליסטי. אם היו נותנים את התסריט הזה לחבורת מונטי פייתון, נניח, כמו שהפרודיה שלו על ספרות היסטורית מבקשת, יכול מאוד להיות שהוא היה הופך לסרט או מחזה אפקטיביים. זה היה יכול להיות גם סרט מצויר נהדר. שותפו של ניב, דודו גבע המנוח, אולי היה הופך אותו לקומיקס פולחני. בקיצור, הספר הזה זקוק לקהילה סביבו, לבשר ודם, למישהו שיהפוך את התוכן שלו לדימויים ממשיים. אבל כרגע הוא רק ספר. יותר מזה, הוא כאילו מסתתר מאחורי השוליות שלו, הרדיקליות שלו. הוא מוגן, עדיין, בחסות הסאטירה, האמנות, השמאל. הוא מוכיח באמת ש'החיים קשים', כשמו, אבל גם נסבלים מאוד ביחס לפנטזיה שמתוארת כאן, וביחס לחיים של מי שאין להם זמן ויכולת לקרוא 488 עמודים של הומור גרדומים.

מעטפת ההגנה הזאת רומזת אולי שהמסורת הסאטירית צריכה למצוא לעצמה גלגול חדש. ניב יכול לתאר בכיף את הכומר הראשי בדוכסות מזיין מאחורה את ישו. הסופר אלי שרייבר, למשל, פירסם ב־96' ספר סאטירי בשם 'הס פן תעיר', על סימולציה של מחנה השמדה בגליל. אבל האינקוויזיציה המקומית עסוקה באנשים אחרים. מהמדמיינים הפרועים היא פחות מוטרדת כנראה. יכול להיות שהתנגדות אפקטיבית קשורה היום דווקא לקוטב ההפוך מסאטירה: לסנטימנטליות, לחשיפה רגשית, להזדהות – שרק רסיסים מהן נכנסים לספר. דפני ליף יצרה סחף ודיון משמעותיים עם המבט הישיר למצלמה והאוהל הפשוט בשדרות רוטשילד. האם ספרו של ניב מודה שלא הוא יזין את הסערה הבאה – או שהוא מאמין עדיין בטיפות המצטברות, הרעילות, שהוא ואחרים מטפטפים לנהר?

קובי ניב, החיים קשים, הא?, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

מודעות פרסומת

הערה אחת


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s