ראיון עם איילת גונדר־גושן, להעיר אריות

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 28.2.2014

♥♥♥

לפני עשר שנים, בגסטהאוס בצפון הודו, איילת גונדר־גושן שמה לב לבחור ישראלי שלא ישן בכלל, רק בהה במשך שעות. "הוא נראה כמו בחור נורא חמוד, עם הגיטרה והשירים של אהוד בנאי, ועם ספר של מאיר שלו. ואז הוא אמר לי שלפני כמה ימים הוא רכב על האופנוע בהימאליה, דרס הודי – והמשיך לנסוע. לדעתי, הוא אפילו לא ידע אם האיש ההוא חי או מת".

הווידוי הזה הפך לגרעין של 'להעיר אריות' ספרה השני של גונדר־גושן. רופא ישראלי, אבא צעיר ובחור מוצלח, דורס למוות גבר אריתריאי בתום יממה בלי שינה של תורנות בבית חולים וסיבוב עם הג'יפ בחולות המדבר. הוא מחליט להשאיר מאחוריו את הגופה ולנסות להמשיך בחייו, במחשבה שלא היו עדים לתאונה. אלא שאשתו של הגבר שנדרס הייתה שם. היא מחליטה לסחוט את הרופא המבוהל ומוכה האשמה, ולאלץ אותו לפתוח במוסך נטוש חדר ניתוח פיראטי לפליטים אפריקאים.

"הבחור הישראלי שפגשתי", אומרת גונדר־גושן, "היה מהחבר'ה הטובים. הוא לא היה פסיכופת, ועובדה שהוא התייסר אחרי התאונה. בנסיעה לילית בכביש הערבה, בטוח שאתה היית מתנהג אחרת ממנו? אם היינו דורסים בטעות מישהו שנראה כמו 1,000 אנשים אחרים, כמו המנקה בסופר, ואף אחד לא היה יודע על זה לעולם – יש אפשרות סבירה מאוד שתעזוב את מי שפגעת בו ותיסע. מקסימום, תרגיש עם זה רע כל החיים. אולי תלך עם זה לטיפול, אולי תהפוך את זה ליצירת אמנות. אולי זאת תהיה השיחה החגיגית הזאת בזוגיות, שבה אתה מתוודה ובאמת נפתח. אבל באותו רגע היית ממשיך הלאה, כי אתה יכול".

ואת?
"בדיעבד, אני מבינה שגם אני, ברגע ששמעתי את הסיפור הזה, לא אמרתי: פאק, אני צריכה ללכת לבעלים של הגסטהאוס ולדווח לו. אולי המישהו הזה שנדרס עוד זרוק על הכביש? אולי המשפחה שלו צריכה פיצויים? ובהחלט, הילד הזה נראה כמו מישהו שיכול לשלם פיצויים. המחשבה שאני יכולה לפעול לגבי הדבר הזה לא הייתה קיימת. הרי אם הוא היה מספר לי שלפני שבוע הוא דרס בחורה ישראלית שיצאה משיעור יוגה והמשיך לנסוע, אין סיכוי שלא הייתי עושה עם זה משהו. בטוח שהוא עצמו לא היה נוטש אותה. אבל אני שמרתי את זה כסיפור. ברגע הזה של בחירה בין מציאות צודקת ובין סיפור טוב, העדפתי ללכת עם סיפור טוב".

 'להעיר אריות' מוציא מהארון שורה ארוכה של דרמות משפחתיות מהספרות והקולנוע הישראליים בעשור האחרון. במקום הסיפור המוכר, הרגיש, על משפחה מתפוררת, הוא מציג דרמה קונקרטית, מותחת, ישירה. במקום סמלים מעורפלים, משל לגורם זר שמכרסם את התא המשפחתי והזוגי – עולה על הבמה אישה שחורה, פליטה, כועסת, עם שם פרטי ויכולת דיבור.

השלד המקורי של הסיפור היה אמור להיות תסריט, שנכתב עם בן זוגה של גונדר־גושן, ואמור להפוך לסרט בעתיד. "בהתחלה זה כן היה אותו סיפור בורגני", היא אומרת, "מישהו דורס מישהו וחוזר הביתה לסלון שלו, ולא יודע איך לחיות עם עצמו. נגיד, לבטים קלאסיים על נישואים כושלים ברעננה. אבל בהמשך עלה הרעיון של עין חיצונית: אחד מאותם אנשים שעדים לכל מה שאנחנו עושים פה בלי שאנחנו שמים לב. אני תוהה למשל כמה ריבים, נשיקות, שיחות אינטימיות ניהלתי בבתי קפה – בזמן שאנשים שחורים פינו את הצלחת שלי. עניין אותי לשאול מה קורה כשפתאום יש כוח לעין שלהם, שאתה כל כך רגיל להתעלם ממנה".


מתוך 'קדחת הג'ונגל'
 

גן השעשועים שבו אנחנו יושבים לדבר הוא תפאורה מושלמת. מאחורי גונדר־גושן עובד פועל ניקיון אפריקאי שלא מרים את הראש מהיעה שלו. פועלי בניין מדברים בערבית באתר בנייה בקצה הגן. שנינו יושבים בנחת על המושבים החתוכים שעיריית תל־אביב מפיצה בשנים האחרונות כחלק מהמלחמה שלה בהומלסים; גונדר־גושן, בת 31, כורכת סביב הראש רדיד, הגנה מפני השמש.

על הנייר, היא עברה בכל התחנות שמייצגות את ההפך ממה שהגיבורה השחורה שלה מסמנת: פסיכולוגית קלינית בהתמחות, שירות צבאי בביטאון חיל האוויר, לימודים בסם שפיגל, זכייה בפרס ספיר לספר הביכורים על ספרה הקודם 'לילה אחד, מרקוביץ', חתונה רפורמית, זוגיות תל־אביבית. מסלול חיים כזה מאפשר בכלל לייצג תודעה של מישהי כמו סירקיט האריתראית?

"יש שני חטאים ספרותיים בהקשר הזה. אפשר לכתוב את הדמות של סירקיט כשהיא בעצם אני. בחורה אשכנזייה שנצבעה שחור לצורך כתיבת הספר. אבל החטא השני הוא להניח שאין בה את ההומור והמיניות והמודעות שאנחנו מייחסים לעצמנו. שהיא יכולה להיות רק הקורבן בסיפור. ואני רציתי לצאת מהמרחב המצומצם שיש לה, דרך העיניים של אנשים לבנים: התכחשות או רחמים.

"חשבתי בהתחלה לטוס לאפריקה בשביל תחקיר, אבל אז אמרתי לעצמי, באמת תכירי את האנשים שם? אז למדתי קצת את השפה התיגרינית, ונפגשתי עם אריתריאים בתחנה המרכזית. אבל אני לא בטוחה שחייבים לפגוש בנאדם במקום הפיזי שבו הוא חי כדי להבין אותו. צריך לבדוק מה זה בית בשבילך, ככותב, מה זאת פליטוּת בשבילך, איפה המקומות שבהם לא רואים אותך. וסליחה, אני מדברת כמו פסיכולוגית".

את מתמחה כפסיכולוגית באוניברסיטה בתל־אביב. החשיפה לצורות חיים של פליטים אפריקאים גורמת לך להביט בצורה אחרת על הייסורים של סטודנטים בני טובים?
"אני מבינה למה אתה מתכוון, אבל יש בזה משהו משטיח. לכאורה, איך פסיכיאטר שעוזר לאריתריאית שנאנסה יטפל אחר כך בבחורה ישראלית שצריכה ציפרלקס כי היא לא מגשימה את חלומות הילדות שלה? אבל זה לא עובד ככה. יש סבל גם בחיים הלבנים. אי־אפשר לבטל את הסבל שלך בגלל שאחרים חוו סבל גדול יותר, היסטורי יותר. תעודת הזהות שלי אולי רומזת שאני ילדת שמנת, אבל גם בשמנת יכולה להיות טיפת רעל. אחרת אתה לא יכול לכתוב, או להיות מטפל".

הרגשת פעם כמו חלק ממיעוט?
"יצא לי להרגיש לא נוח מתוקף זה שאני אישה. להיות במקום עבודה ולהרגיש שמסתכלים לי על התחת לפני שמקשיבים למה שיש לי לומר. האחראי עליי בכל העבודות שהיו לי תמיד היה גבר מבוגר ממני ב־20 שנה לפחות. הכוח נמצא שם תמיד, ואפשר להניח עלייך מבט כמו רצועה על כלב. זה משהו שגברים בכלל לא מבינים: למה טרמפיסטיות יושבות מכווצות לידם, למה שפת הגוף של אישה ברחוב, בלילה, שונה משל גבר. בקליניקה, אין בחורה שמגיעה בלי איזה סיפור על הפעם הזאת שהיא הרגישה פחד אמיתי, עם דפיקות לב מהירות. זה אולי העיוורון הכי בסיסי שלנו בחברה. אני עכשיו בהיריון, בחודש שמיני. זה מופרע: הילדה הזאת עוד לא יצאה לאוויר העולם, ואני כבר יודעת שמתישהו, מישהו יצעק לה הערה שתגרום לה ללכת מהר יותר ברחוב".

הדימוי המיני והפחד מאונס בולטים בוויכוח הפוליטי בארץ לגבי פליטים, שלא לדבר על ארגונים נגד יחסים בין יהודיות ולא יהודים.
"הלבנה שהולכת ברחוב מלא בשחורים זה דימוי טעון שיש בו פנטזיה לגבי הלא מתורבת, ופחד ממי שכאילו פורץ לחיים שלנו מהג'ונגל. זה דימוי שכאילו מוחק את האלימות שלנו, את התוקפנות המינית שלנו, מכסה את הבעיות שלנו ושם אותן מתחת לעור השחור. יש כאן גם מין תימהון: שהם יזיינו את בנותינו? הרי אנחנו מזיינים אותם בכל רמה – כלכלית, פוליטית, ברמת התרבות והשפה. זו תערובת של פחד וכמיהה: יום אחד יבוא המישהו הזה ויעשה לי את מה שאני עושה לו".

גם בספר שלך יש אלמנט של משיכה בין הגבר הלבן לאישה השחורה. זה חלק מהפנטזיה?
"הקשר ביניהם הוא לא פנטזיה קולוניאליסטית מנותקת מהמציאות. קודם כל, גברים לבנים באמת רוצים לזיין נשים שחורות. ומעבר לזה, היה לי חשוב לתאר גם את המשיכה שלה כלפיו, כלפי מי שדרס את בעלה. זאת משיכה לכוח, לאדנות. אי־אפשר להתנער מהשפה הזאת של יחסי הכוחות בין שחורים ללבנים אחרי שהפנמת אותה".

222

 

במובן מסוים, הגיבור הגברי של 'להעיר אריות' מזכיר סדרות כמו 'מד מן', 'בית הקלפים' או 'הסופרנוס', שבוחנות את הדיכאון הקיומי של הגבר הלבן, המערבי. משבר הזהות הזה בולט עוד יותר על רקע מפגשים ספרותיים וקולנועיים בין נציגי הבורגנות הלבנה לבין מהגרים. "זה שאתה למעלה לא מונע את פחד הגבהים," אומרת גונדר־גושן. "עובדה, גברים לבנים קופצים מהחלון. גם אני, כשהוצאתי את הספר הראשון, וכשזכיתי בפרס עליו, הגשמתי לכאורה את החלום הפרוע ביותר שלי כילדה, ואין לי את תחושת הניצחון הזאת.

"חוץ מהזר, מהפליט, יש עוד 'אחר' שמאיים על הגבר הזה, או על כולנו – הגורם שמולו אתה רוצה להגיד: הגעתי, הצלחתי, עשיתי את זה. זה המקור לכוח התוקפני שרוצה להראות לעולם מה זה. במקביל, לגיבור עצמו יש פנטזיה שמישהו יחשוף אותו, שיראה אותו מבפנים, את הנפיחוּת והקטנוניות שלו, מעבר למעטה הלבן. זה מזכיר את היחס הכפול לפסיכולוג: את השנאה למי שמנסה לחדור אליך, לחיי הנפש שלך, שהיא גם משיכה למי שיראה אותך באופן מעמיק ואינטימי".

כשעוקבים אחרי הגיבור בספר, נדמה שהציפייה של הקוראים תהיה לראות אם הנציג שלנו, הישראלי, האשכנזי, יצליח להיחלץ מהצרה, גם על חשבון הדמויות האחרות.
"כקורא לבן, אתה מסתכל על המאבקים שלו כמין הודיני שצריך להשתחרר מהקופסה, מהמכשול או האסון שלו, ולחזור למעמד שלו. אתה רוצה לראות את הגבר הלבן מתפתל, יורד לשאול, מתמודד עם השדים, אבל רק כדי שהוא יגיח החוצה וירגיש את השמש חמימה מתמיד. מצד שני, המשבר הזה של הגיבור, הערעור על המעמד שלו, הוא הדבר הכי מעניין שקרה לו בחיים. הוא נמשך ללוליינות הזאת בין מה שמפחיד ובין מה ששקט ומוגן – אחרת הוא מת".

הספר כאילו מכריח אותו להפוך לרופא אמיתי. לוותר על ההילה של רופא לטובת טיפול באנשים.
"מבחינתו, התאונה היא הדבר הנוראי שקרה דווקא לו. לא עלה על דעתו שהוא הדבר הרע שקרה למישהו אחר. התאונה היא גרגיר החול שנכנס לו לעין, וחייבים להעיף אותו משם. זאת אותה עמדה שיש לנו כלפי חסרי בית. כמו שאני משלמת ארנונה כדי שיעזבו אותי – יש לי עשרה שקלים בארנק כדי שההומלס ילך. הרגע הזה, שאמור להוציא ממך חמלה אבל הופך לרגע של מיאוס, נורא מעניין אותי. הרי בפעם הראשונה שראיתי כילדה אדם ישן ברחוב, הייתי בשוק. אני זוכרת את זה בחדות: זה הרגע שהדיסק נתקע, שהמוזיקה נקטעת, שאתה לא יכול להמשיך הלאה. למה מונעים מילד להסתכל ישירות על הומלס חולה ברחוב? אולי כי הילד עוד לא הצמיח את השכבה שתאפשר לו להסתכל על ההומלס ולא לראות אותו. לסנן. ואחת הדרכים להפנים את הסינון הזה היא העמדת פנים של ליברליות. כל הדמויות בספר מנסות לשקר לעצמן לגבי הפחד שלהן מהזר. להכחיש את הרתיעה שיש להן מער – בים ומאפריקאים. במובן הזה, התאונה עוזרת להם. כל עוד הזר לא ייכנס לחדר, אתה תמשיך לחיות בחדר של מראות, עם ההשתקפות של עצמך".

מצד שני, קל ללעוג לאשמה הבורגנית כלפי מיעוטים, להתייחס אליה כהתחסדות.
"בהלקאה עצמית יש עונג סאדו־מזוכיסטי. זה נכון בקטן, בקליניקה, וגם בגדול. אני לא יודעת איפה הקולנוע הישראלי היה היום בלי הכיבוש. זו חוויה שמצמיחה יצירות אמנות, שיחות סלון, לינקים בפייסבוק לעצומות עם ילדים שחורים חמודים. זה חלק מהתו תקן של להיות אינטלקטואל. כאן, כמו בניו־יורק. הדמעה שזולגת לנו פעם בכמה זמן בעקבות סיפור מהחדשות היא לא דמעה של כאב, היא גורמת לנו להרגיש: אני אנושי, אני בסדר, אני בכל זאת בצד של הטובים. הרי החלום הרטוב שלי הוא שאנשים יאהבו את הספר ויגידו, 'אתה לא תאמין איזה רומן מרגש על פליטים קראתי עכשיו'. אי־אפשר להימלט מזה. גם ספילברג, בהגזמה, מת לקבל אוסקר בעקבות רצח שישה מיליון יהודים".

הספר שלך מתפרסם בזמן שהרבה גרגירי חול מציקים לעין הישראלית: פליטים, פלסטינים, נערות מזרחיות, מורים שמאלנים.
"השאלה היא אם ספרות אמורה להכריח את הקורא להסתכל על מה שהוא לא מסתכל בדרך כלל, או שספרות היא שותפות לפשע. הרי גם בספרות, אתה צולל לתוך הספר שמעמת אותך עם החלקים הפחות סימפטיים באישיות שלך, כל עוד אתה יכול לסגור אותו ולחזור לחיים המסודרים. הפחד שלי היה שהספר יהפוך להטפת מוסר: אוי, כמה מסכנים האריתריאים ואיך אנחנו לא רואים אותם. ובכל זאת, אני כן חושבת שיש הבדל בין מי שטורח להשיג ידע למי שלא. הלקאה עצמית עדיפה על אדישות או עיוורון. וספרות היא כן פעולה בעולם. היא התבוננות ששונה מההתעלמות היומיומית, מהפניית המבט הצידה.

"כשעבדתי כעורכת בעיתון, השאלה הייתה בעצם – כמה מציאות אנשים יכולים לסבול עם הקפה בבוקר, איזה מינון של תמונות זוועה. כל זמן שאתה יכול לבלוע את הקורנפלקס שלך, העיתון עושה את תפקידו. חדשות בסופו של דבר זה איזי ליסנינג – הן לא מעבירות את המציאות אלא מתווכות אותה, מצנזרות אותה עם פוטושופ, עושות אותה נסבלת. אני מקווה שספרות עושה יותר מזה, שהיא תגרום לך להשפריץ קפה מהפה".

איילת גונדר־גושן, להעיר אריות, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

מודעות פרסומת

הערה אחת


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s