חיים באר, חלומותיהם החדשים

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 21.3.2014

♥♥♥

תמיד משתלם לקרוא את חיים באר. ההנחה הזאת, והמסקנה החוזרת בסוף הקריאה ברומן החדש שלו, היא לא רק תוצר של עידן שלא מפריד בין ספרות ומסחר. אם מותר להגזים – הספרות של באר היא מין תא מודרני־עתיק של טקסטים גנוזים, שכמעט כל ערך אנציקלופדי ותרבותי מוצא בו ביטוי. מערכת עיכול שכולה ממולאת כתבים. 'חלומותיהם החדשים' נתון במסגרת של ספרות יפה, אבל הוא מתודלק בכתיבה תחקירית־עיתונאית, בכתיבה כמו היסטוריונית וכתיבה עיונית. במידה רבה, אפשר להתייחס לרומן החדש כדיאלוג שנושא החקירה שלו הוא הדחף לקרוא ולכתוב. ואולי גם הפחד מהחיים שהדחף הזה מסתיר.

באר הוא לא רק כותב מודע לעצמו – הוא מתייחס לקוראים שלו כמין שותפים נבונים לבדיחה ולמסע. גיבור הרומן הוא סופר בפוטנציה, סוכן מוסד לשעבר, שמבקש להפוך את הכישרון המקצועי שלו, את יכולת החקירה והשלמת הפערים, ליצירה ספרותית. למרות שהרומן מציג אותו כאיש רוח, כאמן, הוא שייך למסורת ממשית של מצביאים ואנשי ביטחון ישראלים שמבקשים לעת זקנה להמיר את החרב לעט. במובן אחר, הגיבור הופך את עצמו לנחקר, ומנסה לדובב את החלקים המושתקים והמעורפלים בסיפור חייו.

השותפה שלו למסע היא עורכת ספרות. אם הגיבור מבקש להוליד ספר ראשון, גיבורת המשנה מעוניינת לחזור להפוך לכותבת, שנים רבות אחרי הספר הראשון שלה. הקשר ביניהם נראה כמו וריאציה על שני הרומנים הקודמים של באר, שתיארו משיכה מלומדת־יצירתית בין ישיש ששב לחיים ואישה צעירה יותר, ממזרית וישירה. הפעם, מוקד היחסים ביניהם מקבל צורה דיאלוגית, חצי פילוסופית. אפשר להרגיש את רוח המפגש בין סוקרטס ודיוטימה, כוהנת האהבה ואהבת החוכמה, שתוארה ב'המשתה' של אפלטון. באר, שבספרים ובראיונות הציג לא פעם מודל של חוכמה נשית עוקצנית, מרדנית וקשוחה לפעמים – הופך את המדריכה לכתיבה של הגיבור למין פיגמליון. במקום הפַסל היווני המיתולוגי, או פרופסור היגינס ב'גבירתי הנאווה', דווקא האישה הצעירה היא שמנסה לעצב את הגבר המבוגר ממנה, לחנוך אותו אל מסדר האמנות.

1
מתוך 'גבירתי הנאווה'
 

הגיבור ועורכת הספרות משמשים את באר להתבונן בכתיבה שלו. אפשר להתייחס למפגשים שלהם כמין מדריך משועשע וחושפני לכתיבת פרוזה. מדריך שכולל, לפי המסורת של באר, מחוות של ביקורת עצמית. בהמשך הרומן הוא פונה לכיוונים אחרים – למסגרת של סיפורי מתח, מסעות ובילוש. הגיבור נוסע לגרמניה ולאנגליה כדי להשיג מידע על אמו המסתורית, שגידלה אותו לבד ואף פעם לא גילתה לו מי אביו. בזמן מלחמת העולם השנייה, כשגובר החשש שפלשתינה תיפול בידי הגרמנים, היא עזבה את בנה, הגיבור, ונעלמה לשנתיים, משאירה אותו בידי משפחה זרה, תחת זהות בדויה.

מצד אחד, 'חלומותיהם החדשים' מחויב לקריאה פשוטה, בלתי אמצעית. הוא מנפנף בסודות מלודרמטיים, בתפניות עלילתיות, בזירות או מסגרות פופולריות של סיפור. למשל, מסע השורשים המתוח לגרמניה, המקום שבו נחשפת לא פעם בספרות ישראלית נקודת הראשית הפסיכולוגית של הגיבור. במעגל יותר רחב, הנסיעה הזאת – שהופיעה גם ברומנים האחרונים של באר משנות ‭- 2000־ה‬ היא גם ניסיון לשוב אל היצר, להסיר את הרסן שיצרו המשפחה, הקריירה, המחויבות למאבק לאומי.

בצד הרעיוני, ההיסטורי והפוליטי של הרומן אפשר להתעמק במסגרת אחרת. ובכל זאת, גם הפעם, ניכרת השיחה של באר עם האבות של הספרות העברית החדשה. עגנון הוא השם המוצהר והבולט. בלי להיכנס לתסבוכת הזאת, קל לראות ששתי השכבות של הקריאה ברומן משתמשות בדימוי המודרניסטי שעגנון חיבב: סיפור מחוק, אבוד, מוסתר או לא מוגשם.

באר בדק לאורך השנים את הקשר בין ספרות לחיים, את ההשפעה הקטלנית או המעוורת שיש לכתיבה ולדורות קודמים של כותבים על האדם החי המציאותי, על הקורא. ברומן הנוכחי, גם אחרי כל הסתירות והמשחקים שבו, המכתבים שמתגלים, הטיוטות, המסמכים הסודיים, הספריות החסומות – הטקסט הסודי ביותר הוא החיים הממשיים. הוא הפעולה החדה, החותכת, שמעצבת חיי אדם. ההחלטות הקשות שביצעה אמו של הגיבור. חיי האהבה הסודיים שלה. ההחלטה של הבת שלו להתנתק ממשפחתה ומהחיים בישראל. הגיבורים האמיתיים, נדמה לי, הם אלה שחותכים בבשר של הספר, שלא מוכנים לקנות סיפור קיים: סיפור לאומי, סיפור מוסרי, סיפור על משפחה קונבנציונלית. הבוגדים הקטנים והגדולים. הדמות הספרותית האמיתית, התלת־ממדית, החידתית – יכולה להופיע בספרות רק כנעדרת, כתמונה, כמושא לחקירה, ולא כשחקנית ממשית על הבמה.

'חלומותיהם החדשים' היה יכול לאמץ יותר את הרעיון הזה. אפשר היה גם לקצץ חלקים ברומן, בוודאי בחלקו הראשון. להיכנס לקצב מהיר יותר כבר מההתחלה. באר, כמובן, מקדים תרופה לכל ביקורת. "שהנודניק הזה יפסיק כבר לקשקש‭,"‬ חושב הגיבור בזמן קריאה של מכתב, במין בדיחה על חשבון הכותב ועל חשבונו – "אני בטוח שיש לו מה למכור, אבל מדוע הוא מוכרח להוציא לך קודם את הנשמה‭."

ואגב נודניקיות: מאישה מתוחכמת כמו המורה לכתיבה, ומסופר סקרן כמו באר, היה אפשר לצפות לטעם מעודן יותר במותגי אופנה. לואי ויטון, למען השם? דולצ'ה וגבאנה?

חיים באר, חלומותיהם החדשים, הוצאת עם עובד

מודעות פרסומת

  1. ספר טרחני ויומרני. גיבוב של עוד ועוד עלילות ומידע. דמויות לא מאוד אמינות, במיוחד המורה לספרות, שגירושיה מתוארים בעמימות רבה ובעיקר דרך יחסה לחמותה "המכשפה מהקרפטים". אין טריק שהסופר לא שלף מהכובע – ריגול, רומן, שואה, עגנון, המדינה שבדרך, שמאלנים קיצוניים שחוברים לפלסטינים, אירים קיצוניים… ומרוב טריקים נותרנו עם רומן לא אמין שלא מכבד את ההוצאה או את הסופר.

      • במרחק של יומיים מסיום הספר: הדמויות הן כשלון חרוץ, דחיסה של כל מיני מאפיינים מיתולוגיים ותדמיתיים – תדמית איש המוסד ותדמית הסופרת התל אביבית שעוסקת בעריכה ובהוראה בסדנאות כתיבה. תדמית החוקר שיושב בלייפציג ואשתו הגסה דפי. אבל בכל זאת מעניין לקרוא על לייפציג. חיים באר ועגנון – זה תמיד מרתק.

      • היי נעמי. תודה. שמעתי תלונות דומות מעוד קוראים. כל דמות ספרותית מתבססת על תבניות ומוסכמות, נדמה לי שגיבורי הספר אפילו מודעים לתפקיד הספרותי שהם משחקים זה מול זו. אבל כנראה שבעיני לא מעט קוראים, לא היתה ברומן קפיצה הלאה מהנקודה הזאת

  2. אהבתי והתפעלתי מאוד מהניסוח שלך: "הדמות הספרותית האמיתית, התלת־ממדית, החידתית – יכולה להופיע בספרות רק כנעדרת, כתמונה, כמושא לחקירה, ולא כשחקנית ממשית על הבמה." והרי כפי שהספרות נעדרת כלים להתמודד עם ריבוי המימדים של המציאות הממשית כך גם התודעה היומיומית שלנו רואה רק את הרישום שמותירה דמותנו אנו, בדיעבד, לאחר שכבר חלפנו בדרך, או מראש, לפני שנלך בה. ואין לנו דרך ממשית לתפוס את ממשות חיינו הרגעית, החולפת, בעצם רגע התרחשותה, לפחות לא כל עוד אנו מסתפקים בכלים תודעתיים זמינים על המדף. האם לכך קשורה תאוותם של בני האדם בשנת 2014 להנציח עצמם בכל רגע בשורת סלפים אינסופית?

    • תודה, אמנון. ויופי של אבחנה.
      אנחנו חיים בעידן חזותי, אנטי-טקסטואלי. עושה רושם שהמילים הולכות ומתרחקות מהדרך שבה הרבה אנשים תופסים ומתעדים את עצמם

  3. תגובה ליוני לבנה מ-5.2 – תודה על ההתייחסות שלך. אכן, לא יכולתי לקפוץ מעבר לתפקידים הספרותיים. אבל אני ממשיכה לחשוב על הספר. חיפשתי עוד ביקורות על הספר, ובין השאר הגעתי לשיחה של חיים באר עם יצחק לבני ברשת ב' – השיחה נמצאת ב- I CAST – חיים באר החי, המדבר, הוא כל כך הרבה יותר מעניין ונהדר, אותנטי וחושב, מהרומן שהוא רקח בין איש המוסד הפורש לסופרת הצעירה. ייתכן שאני נעלבת בשם "הספרות" או "הכתיבה" – שכך מיוצגת סופרת, או מנחת סדנאות כתיבה, וכך מיוצג אדם בוגר שרוצה לצקת את חומרי התחקיר שלו על אל-עלמיין אל תוך רומן. המכאניות המוצגת כאן בנוגע ל"לכתוב" ממש פוגעת בי.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s