חגית גרוסמן, לילה ולואיס

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.4.2014

ברומן הביוגרפי המעולה 'בלזק',‬ סטפן צווייג מנסה להסביר את הכוחות שמאחורי הפריון העצום של הסופר הצרפתי. בלזק, לפי צווייג, מישכן את עצמו. עוד לפני שכתב רבים מספריו, בלזק כבר ביזבז מקדמות שקיבל, צבר חובות על גבי חובות, נכנס לעסקאות ומיזמים מופרכים (כולל פנטזיה על מטע אננס מחוץ לפריז). הספרים, לפי צווייג, היו בין היתר פירעון של חוב – שרק הלך ותפח.

אפשר לקרוא את 'לואיס ולילה', ספר הפרוזה השני של המשוררת חגית גרוסמן, כפירעון של חוב. כלכלי, רגשי, מוסרי. הספר המודפס, הנקרא, הוא אשליה של רגע קפוא. העולם שיוצר סביבו הכותב מרפה: האמביציה המשונה לקבל הכרה ממצבור של אנשים אנונימיים; הדחף להצטרף למועדון של יוצרים מתים, גדולים; האנוכיות חסרת הגבולות של הכותב, שמשעבדת אליה את הקרובים אליו וממררת את חייהם; הצווחות של חשבון הבנק. ובתוך כל אלה, האשמה המתמדת, הצמיגית. לא פלא שהספר מוקדש למוכר של מכשירי כתיבה, שמופיע גם כדמות בסיפור. כדי לגדל ספר אחד, לתמוך באגו יצירתי יחיד, צריך כנראה כפר שלם.

נתן זך לועג בחיבה באחד השירים המוקדמים שלו ל"אוהבים הנבונים‭,"‬ שכמו קוראי השיר – מתנתקים מהעולם, מסתגרים בחדר, במיטה, "ובעת האחד קורא/ את האור הקטן ידליקו‭."‬ נקודת המוצא של גרוסמן הפוכה: הקריאה, הסקס, ההיפתחות מול אדם אחר, מול "טקסט" חדש, מול הספרים שאותו אדם אוהב, הם שיא שאין בו מקום לטיפת אירוניה או גיחוך. שם נמצאים החיים האמיתיים. 'לילה ולואיס' נפתח בהתאהבות הדרמטית של גיבורת הספר ושל מי שעומד להקים איתה משפחה. שניהם אנשי ספרות. הספרים, הקריאה, נמצאים בכל חלק בהתחברות הראשונית שלהם.

שאר הספר הוא הגנה על העמדה הזאת – על הסירוב להפריד בין החיים לבין ההנאה מספרות. סירוב לבצע פחות או יותר כל דבר שאין לו קשר ישיר לכתיבה או לקריאה. 'לילה ולואיס' הוא ניסיון מעניין – ובעיקר, יוצא דופן – לתאר דווקא את מערכת הנודניקים, המפלצות והחובות של היומיום, של הנורמליות ושל ההיגיון שדופקים על דלתה של מי ש"רצתה לכתוב את הסיפורים שאף אחד לא רצה לקרוא‭."‬ בעידן שבו "כמעט אף אחד לא קרא ספרים. אבל המכונות הדפיסו".

3
ואדים זכרוב, מתוך 'דנאה'

 

הניגוד הזה מתבטא בדרמה המקוטעת של הסיפור: משוררת וסופרת – כפילה מוצהרת, מוגזמת, של גרוסמן עצמה – נוסעת לפסטיבל משוררים, מבקשת מירקן עשרה שקלים כדי לקנות אוכל לילדה, מפוטרת־מתפטרת מעבודות קטנות, לפעמים תוך שעות ספורות, מאלצת את בעלה לעבוד בשביל שניהם, לסחוט את עצמו, להרחיק את עצמו מהזמן היקר של כתיבה וקריאה.

התוכן הזה מתלבש על הסגנון של הספר. אירועים פרוזאיים מתוארים כמעט כמו שירה, כמו סיוט או פנטזיה. העולם שמורכב מבנקים, מפקידים, מקיבות רעבות, מנתונים יבשים, מגיע אל הקוראים דרך העיניים והמילים של מי שאימן את עצמו להתמצא בספרות, אבל כביכול חסר אונים לחלוטין מול דרישות פורמליות בסיסיות (למשל, לכתוב קורות חיים).

ברוח ספר הפרוזה הראשון של גרוסמן ('היכן שאינם'), 'לילה ולואיס' מתאר בחלקו את הדרמה הזאת בעזרת דמויות של שדים, שנבראו בבירור בדמיון של ילדים. הדחף לכתוב הוא לפעמים דמון חרמן. הפקידים בסניף הבנק הם יצורים מצוירים. הבוס שלהם הוא השטן, שמחרבן שטרות של כסף. מצד שני, גרוסמן קושרת גם בין חוסר ההכשרה של הגיבורה שלה למשימות החיים הבסיסיות לבין הקושי לארגן את הסיפור בתוך מבנה עלילתי מאורגן. כלומר, לשלוט במלאכה של כתיבת פרוזה.

למרות שגרוסמן מחיה כאן את ההשוואה הקלאסית – בין "ילדי הרוח‭,"‬ נגיד, כלומר היצירה האנושית, לבין "ילדי הבשר‭,"‬ הילדים הביולוגיים – 'לילה ולואיס' מחדד תופעה עכשווית יותר שקשורה לעיסוק בדמות האמן. אם הדמות האיקונית, הרומנטית, של היוצר היא של מי שמתעלה מהעולם החומרי לממד טהור, גבוה יותר, ומתווך בין שניהם – הגיבורה של גרוסמן, למרות השפה האולטרה־שירית, מייצגת אחרי הכל דווקא את המאמץ של האדם הממוצע בחברה הקפיטליסטית. להשיג כסף, מעמד יציב, קורת גג. העיסוק בספרות הוא רק מקרה קיצוני יותר של בעיה עדכנית ובסיסית: איך לומדים להציע לעולם מוצר, איך לומדים לייעל את הזמן. באופן פרדוקסלי, דווקא אנשי ספרות ששואפים ללטש את הסגנון שלהם, להביא שיר או סיפור למצב של "עיצוב" מקסימלי – דווקא "ההתמקצעות" הזאת מונעת מהם (או לפחות מהגיבורה) להשתלב בשוק.

הספר עצמו ממחיש משהו מזה. הוא מפגין חופש נמרץ, רגשי ויצירתי, אבל לפעמים גם יוצר רושם אוורירי או לא הדוק מספיק. הוא בשיאו כשמורגשת בו איזו סמכות מפקחת, שחזקה יותר מדמויות השדים, מרוחות השירה והפיוט – ההומור. כשגרוסמן תוקעת סיכות קטנות ומצחיקות בהיפרבולות שלה, כשהיא מתארת גם מחוות רגילות, פרוזאיות, בתוך ההתנשפות הגדולה: חתולה שקופצת על כרית ונופלת ממנה, החלטה חסכונית לכתוב על דפים משני הצדדים, רגעים של ערמומיות נסתרת, מינית, של הגיבורה מול בעלה; העין העליונה שרואה את המשורר כאיש עסקים, כקבצן, כבן תמותה.

חגית גרוסמן, לילה ולואיס, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s