על פתיחה אהובה של ספר, וסגירה אהובה לא פחות

"כל יום שישי, בין ארבע לחמש אחר הצהריים, אני פותח לאמא שלי את החזייה. מרגע הפתיחה אני והיא נכנסים אל שבת המנוחה. בכל פעם שאני פותח לאמא שלי את החזייה אני יודע שאפשר להירגע. מרגע זה מפסיקים לעבוד, מפסיקים לנקות, מפסיקים לבשל ומקבלים את המלכה. כשאני משחרר קליפס ועוד קליפס ועוד אחד אמי נאנחת, ואני עונה לה כהד". פתיחת הסיפור 'שוק' מאת סמי ברדוגו, מתוך הספר 'ילדה שחורה', 1999

כל התחלה של ספר אומרת לגוף להשתתק. מעכשיו הקורא הופך למציצן אילם. רק לדמויות ולחפצים בסיפור מותר לזוז. פתיחת הסיפור 'שוק' של סמי ברדוגו היא אחת הפתיחות הגופניות והיפות ביותר בעברית. הקורא פוגש עוד שתי דמויות מעונות כמוהו – אלא שהגוף שלהן בדיוק משתחרר מרצועות שבישלו את הגוף במשך שבוע.

זאת אחת הפתיחות היפות והחריגות בעברית מפני שהיא מייצרת בן־רגע קול סוטה, בודד, כועס ואינפנטילי – שעדיין כלוא בו אולי הד לקינות של ביאליק ועגנון על האם־האחות הגדולה. מי שיגיע לצד השני של הסיפור, ישמח לגלות את כנפי השכינה ארוזות־מרוטות במקפיא.


ברניני, 'אפולו ודפנה'

 

"ימים אחדים אחרי שקברנו את אמא אמר לי סבא: 'נו, לכסיי, אתה לא מדליה, אין לך מה להיות תלוי לי על הצוואר. קום, לך אל בין הבריות‭'…‬ והלכתי אל בין הבריות". סיום הרומן 'ילדות' מאת מקסים גורקי, 1913־1914, מרוסית: נילי מירסקי

יש יותר מדי סיבות טובות למסור לילד תפקיד של מספר סיפור. יש די והותר סיפורים שמסופרים כסיפור התבגרות. "ילדות" של מקסים גורקי הוא מקרה נדיר שמשתמש בשתי המושכות האלה בלי להוביל את הקורא לשביל של רחמים עצמיים, התייפייפות והזדהות אוטומטית.

הספר, ראשון מתוך שלושה שמרכיבים את האוטוביוגרפיה של גורקי, כאילו קרוב לאופן שבו אנשי ספרות מתארים לפעמים את ילדותם כחיזיון, כהתגלות של כוחות האמנות. הוא גם יוצר הקבלה מהירה ומוכרת בין הגיבור והמספר – ילד שמושלך בן רגע לזירה של עוני, יתמות ואלימות – לבין הקורא. שניהם מתחילים את הרומן בחוסר ידע, בעיניים פעורות. שניהם מצוידים גם בציפייה לסוף טוב: הילד יתבגר ויהפוך לסופר. הוא עתיד להשתלט על המילון, על חומר הגלם של המציאות.

אבל גורקי לא מנצל את ההזדמנות לצייר את עצמו כמי שנמשח מינקות לעבודת האמן. להפך, הוא משתמש בזכרונות הילדות שלו כדי לאתר את היכולת לספר סיפור בדמויות המבוגרים שמקיפות את הגיבור. כבר מתחילת הספר, דווקא מתוך שכרות, כוחנות או גסות חיים – בוקע הרצון של אנשים לספר, לשיר, לרקוד.

אבל "ילדות" לא הופך למחזמר. אחרי שהוא 'מלמד' את הקורא, דרך עיני הילד הגיבור, לפתח סקרנות כלפי הזולת, להימשך לסיפורים שחבויים בבני אדם, בלי לייפות פגמים ובלי להיבהל מהם; אחרי שהוא מקרב את הקורא לעולם הקשוח שמתואר בו, הוא לוקח ממנו בבת אחת את הצעצוע הזה: את הביטחון של ההשתקעות בספר, את ניסיון החיים שהקורא צובר לאורך הקריאה. החיים האמיתיים ממוטטים את חיי "הדמויות". בתנופה מהירה – הן עצמן מזדקנות, חולות, מתקשחות שוב, חוזרות להיות זרות. ההופעה של נגינה או סיפור בחייהן נעשית פתאום מרה. הקסם פג.

לסיפורים יש די והותר דרכים לתת מתנת פרידה לקורא. לא רק סיום הרמוני של עושר ואושר. גם סיומים מודרניסטיים לא ברורים שמציידים את הקורא בחידה לגבי הסיפור, במין ערפל או סימני שאלה שמזמינים אותו לחזור ולקרוא. להישאב פנימה. אבל גורקי שולח את הקורא בבעיטה החוצה מתוך הסיפור, בדיוק כמו שהילד נבעט אל הבגרות ואל העצמאות. הסבא של הגיבור מפסיק בבת אחת להיות סבא. הילדות מאבדת את ההגנה של מסגרת ספרותית. החוט נקרע. הקורא נשלח למקום שבו אין דמויות ואין סדר ספרותי: חזרה לחברת בני אדם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s