(מילה וחצי על) אריה סיון, אדוניס

111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 15.8.2014

'אדוניס' הוא לא בדיוק פנינה נסתרת של ספרות בלשית בעברית. מתח מתכתי לא ממש מלווה את הקריאה בסיפור הארוך הזה. הכניסה של הספר לראשו של החוקר הפרטי אבנר בן־חורין היא לא מפגש מפתיע עם גלגלי השיניים של תודעה חוקרת, של התבוננות אחרת במציאות – כמו החוויה שמספקים, למשל, הסיפורים הבלשיים של אדגר אלן פו. ואולי זה בדיוק העניין. המשורר אריה סיון יצא כאן להרפתקה מחוץ לתחום השירה. הוא מנסה להוליד במבט לאחור אבטיפוס לבלש עברי, בתל־אביב של שנות ה־30. בלש בממלכה חסרת מסתורין.

בן־חורין הוא דמות כמעט חסרת מאפיינים. כמו גוש טופו, הוא סופח מידע וזיכרונות משורה של דמויות – בניסיונו לאתר את דמות המראה שלו, גבר שמחליף שמות, סיפורי חיים ומאהבות. בדומה לנגיעה של הספר בכמה ז'אנרים – רומן היסטורי, קצת אירוטיקה, מחוות לבלש הפופולרי מילדותו של סיון – כל דמות בסיפור מרביצה בבלש תורה וניסיון חיים. שחקנית מרצה על אמנות המשחק, משורר שולח אותו לשיעור ספרות, ציירת מעבירה תרגיל בתשוקה גופנית. בן־חורין הוא לא טיפוס תמים, אבל נדמה שכולם נמצאים צעד אחד לפניו בהבנת העולם.

אם בשנים האחרונות מורגשת אצלנו התעוררות בתחום ספרות הבלש, 'אדוניס' רומז אולי למה בלשים בעברית הם עניין שולי ונדיר. בתל־אביב הצעירה של 'אדוניס' כולם כביכול מכירים את כולם, מפקחים זה על זה, מרכלים. מאנשי החבורות הספרותיות ועד העסקנים הפוליטיים. פולה בן־גוריון מציצה מהחלון. אזור פרטי, מוסתר, בית גידול לצללים וסודות, הוא פנטזיה בלתי אפשרית מול השמש הים תיכונית, בעיר מוכת חמסינים, תחת העין הגדולה, הציונית, האידיאולוגית.

אריה סיון, אדוניס, הוצאת עם עובד. ספר הפרוזה היחידי של המשורר אריה סיון, ראה אור ב־92'

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s