דקלה קידר, בתים של אחרים

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 10.10.2013

סיפורים על התאוששות נשית אחרי פרידה נפוצים בטלוויזיה, בספרות ובקולנוע כמו סניפי סטארבאקס ברחבי היקום. הריק הכואב שפוערת נטישה של בעל, של אבא; גיבורה בורגנית שצריכה לפתוח פרק חדש בחייה – כל אלה נשמעים כמו מתכון לסיפור שמרני ולעוס (גם שם הספר, או הדימוי העובּרי־משתקם על העטיפה, לא עוזרים). אבל 'בתים של אחרים', הרומן הראשון למבוגרים של דקלה קידר, מפריך במידה רבה את הציפיות המוקדמות האלה. מצד אחד, הוא מתבסס על כוח מלודרמטי, עתיק כמעט: אישה מאבדת את מעמדה – כלומר את בעלה – ונאבקת כדי להשיב לעצמה את המעמד הזה. למצוא דרכים לא מקובלות לשוב לחיק הנורמה. סיפורן המקראי של נעמי ורות, החמות־האם המאמצת והאלמנה המאומצת, הוא דוגמה מתבקשת. במיוחד מפני ש'בתים של אחרים' מתמקד בפרודה טרייה, בת 44, ובבתה המתבגרת. בשאיפה של שתיהן להשיג אהבה חדשה או להיכנס למסגרת זוגית.

מצד שני, הספר הזה משתלב במגמה עדכנית יותר. עוד ועוד ספרים וסרטים מהעשור האחרון מתמקדים בגיבורות נשיות. לעיתים "גיבורות" במלוא המובן – גיבורות פעולה, משנות מציאות. לעיתים גיבורות ריאליסטיות – נשים שנאבקות בתנאים כלכליים קשים, בכוחות חברתיים ותרבותיים שמכופפים אותן. לפעמים שילוב של השתיים. יצירות שמרמזות כי הגיבור הספרותי והקולנועי של שנות האלפיים הוא גיבורה, מין צאצאית מאוחרת לנורה, גיבורת המחזה 'בית הבובות' של איבסן: האישה שנאלצת להיפרד מתפקיד האישה, הילדה, הבובה ולהצמיח עמוד שדרה עצמאי.

1
מתוך 'ג'קי בראון'
 

אפשר לקרוא את 'בתים של אחרים' בהקשר פמיניסטי, אבל הספר די מעמעמם את ההיבט הפוליטי שלו. למרות הסצנה שפותחת אותו, למשל – שבה עץ זית ענק שנשתל, נעקר ומרחף באוויר – נדמה שאין לקידר רצון לאותת בכתובת אש לקוראים, לקשר בין הסיפור האישי שהיא פורשת לבין הסמליות הלאומית והמוסרית שהעץ הזה מבטא. בכלל, הטריק המרכזי של 'בתים של אחרים' הוא הימנעות מזיקוקי דינור, מהצהרה על עצמו כיצירת אמנות. הוא מרוכז קודם כל במלאכה התסריטאית שלו, בעיצוב הפסיכולוגי המדוקדק של שתי הגיבורות, אם ובתה.

התחבולה העיקרית שלו היא ההשתקפות ההדדית של שני הסיפורים. האישה המבוגרת צריכה לייסד דימוי אישי, "אני" חדש־ישן – לעמוד באוסף הדרישות ששמורות כביכול לאישה חילונית פרודה, שבעלה עזב אותה. לזגזג־לשלב בין האידיאל שלה לחיים מוצלחים לבין האופן שבו הסביבה תופסת אותה: בעלה לשעבר, בני זוג חדשים, ובעיקר בתה. התהליך הזה מקביל לסיפור קלאסי נוסף: סיפור החניכה וההתבגרות של הבת. הניסיונות הראשונים שלה במלאכת האהבה, בעיצוב הזהות שלה כאישה צעירה – שעכשיו עומדים בצל חיי האהבה השבורים של אמהּ, בצל האכזבה מאביה שקם ועזב בלי סיבה נראית לעין. שתי הגיבורות לא רק מגדירות את עצמן אחת מול השנייה – אלא גם מול תפקיד חברתי לוחץ, עתיר סתירות. "הגרושה המתאוששת", "הברווזון המכוער". הספר נפתח דווקא בהיפוך היחסים המסורתיים בין אם לבת, בין חונכת ונחנכת. אם נעמי המקראית שולחת את רות לפתות את בועז בגורן ההוא – ג'ולי, הבת, מלמדת את רותי, האמא, איך לחפש חתיכים באתרי היכרויות.

במילים אחרות, 'בתים של אחרים', בוחן את עצמו מול מסורות ספרותיות מוכרות. והבחינה הזאת יציבה ויעילה. מצד אחד, הוא מתבסס על האהדה האוטומטית של קוראים לדמויות האנדרדוג הנשיות. מצד שני, הוא שובר בדרכו את הקו הישר של עלילה שתציג כישלון או הצלחה במאבק שלהן. הוא נעזר ברגישות ובאינטליגנציה של כל אחת מהן גם כדי לנווט אותה להצלחה חלקית, אבל גם כדי להציג את נקודות העיוורון, את הידיים הקשורות, את הנסיגות החוזרות של שתיהן אחורה, או במורד הסולם.

ההישג המרכזי של קידר הוא היכולת לתאר חיים וסיטואציות כאילו רגילים, בדרכי עיצוב קונבנציונליות מאוד – ולסטות מהם לסצנות מפתח בלתי צפויות, אבל סבירות ואמינות לא פחות בזמן התרחשותן. מהפתיחה הדרמטית, הממצה – מהומה על עץ הזית שצונח בחצר ביתן – ועד למשל, לרגע שבו האמא מגלה את בן זוגה החדש מודד את אחד מבגדיה. הנערה מתבוססת בחרא בחצר, מנסה לשחרר סתימת ביוב, ותוך כדי כך מתאהבת בבחור שעוזר לה. סיטואציות שנעות בין הסמלי והמלודרמטי לבין המוחשי; שמראות איך הסיפור של האם משתכפל לתוך הסיפור של הבת, ולהפך. אפשר היה לקצץ במונולוגים פנימיים, בסיכומי המחשבות והניתוחים החפרניים לפעמים, שמלווים את הגיבורות ׁ(ואופייניים לז'אנר המשפחתי־משברי). צעד כזה היה יוצר ספר קצת יותר שרירי, ומבליט את הכישרון הדרמטי של קידר.

דקלה קידר, חיים של אחרים, הוצאת זמורה־ביתן

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מודעות פרסומת

הערה אחת

  1. ספר קריא מאד, אך לצערי כאן מסתיימת רשימת היתרונות שלו. עוד סיפור שטחי וחסר רבדים על משפחה לא תפקודית וכו וכו, חבל שהספרות הישראלית משופעת במספרי סיפורים (סיפורים טובים ככל שיהיו) ולא בסופרים אמיתיים, כאלה שמשאירים אחריהם יצירות מופת, מרובי שכבות ועזי מבע.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s