עמוס עוז, הבשורה על־פי יהודה

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 31.10.2014

את 'הבשורה על־פי יהודה' אפשר לקרוא כתשובה בצורת רומן לטוקבקים ששולחים לעזה ולעזאזל את הבוגדים מבית, השמאלנים, אלה שמוכרים את בני עמם לגויים בעבור נזיד עדשים. עמוס עוז, מטרה פופולרית להאשמות כאלה, יוצר כאן מין תיאטרון בפרוזה שמגיב לזן החדש־ישן של פוליטיקאים ישראלים – הכאילו־עממיים, העלק־פטריוטים, שהפכו את הטוקבק לאמנות הנאום; ששמשתיקים קולות של אופוזיציה וביקורת, כשהם מצביעים ללא הרף על בוגדים בלאום. 

לטוב ולרע, עוז הוא מגיב יחסית מהיר לענייני השעה, מי שעדיין נתפס כפרשן פוליטי־היסטורי, אולי אחרון הנביאים החילונים שצמחו כמין רשות מקבילה לשלטון בישראל. 'הבשורה' הוא קודם כל עדות להתפתחות מעניינת בדמות הציבורית של עוז בשנות האלפיים: מעמדת הנסיך הציוני, קול המצפון ההומאני – לדמות שנויה במחלוקת, כאילו מודחת מכיסאה, סמל לשלטון הישן. עוז והדמויות שהוא יוצר ברומן בוחנים את תפקיד הבוגד, האח הרשע, זה שמוציא את עצמו מהכלל. הבוגד הראשי הוא יהודה איש קריות, תלמידו של ישו שעל פי הברית החדשה מכר את רבו לרשויות עבור בצע כסף והביא לצליבתו. מי שדמותו הפכה שם נרדף לבוגדנות נתעבת, שמגלם את עורמתם ושפלותם של היהודים בעיניים אנטישמיות.

עוז מתבסס כאן על טקסט נוצרי גנוז ומצונזר ששב והתגלה בסוף המאה ה־20, וב־2006 זכה לפרסום סנסציוני בעיתונות העולמית. אותה בשורה נכתבה במאות הראשונות לספירה, והיא הופכת על פיו את הסיפור הנוצרי הקאנוני. יהודה מתואר שם כשליח הנאמן ביותר של ישו, כיורש האותנטי של תורתו. הבחירה של עוז בשם 'הבשורה על־פי יהודה' היא כבר פרובוקציה מבטיחה. לא רק רמז לרומנים היסטוריים־פופולריים־קונספירטיביים בסגנון 'צופן דה־וינצ'י'. היא מאותתת מצד אחד על עריקה דתית, כמעט השתמדות – ובאותו זמן מבקשת מהקוראים להיות שופטים נאורים. לצפות בדרמה דרך עיני הבוגד־לכאורה.

לזכותו של הרומן ייאמר שקל מאוד לקרוא אותו – ומסובך יחסית לכתוב עליו. הוא מתרחש בירושלים על תפר שנות ה־50 וה־60, וכמעט על תפר הגבול שחילק את העיר אז בין ירדן וישראל. העלילה מתמקדת בשלוש דמויות חיות ובשלוש־ארבע דמויות מתות או נוטשות, לא פחות נוכחות. גיבור הרומן הוא סטודנט־לשעבר אבוד, נלהב ונאיבי. טיפוס ספרותי ידוע. מספר הרומן עוקב אחריו כמין מדריך טיולים או היסטוריון בן זמננו שכאילו מקרין שקופיות לצופים ישראלים עכשוויים.

עוז כאילו פונה כאן לקהל צעיר וחסר ידע, למרות שהספר יקרוץ כנראה לקוראים מבוגרים יותר. למי שיוכל ליהנות מחזרה מאוחרת, רטרואית, לפרוזה הישראלית הצעירה של שנות השישים. בניגוד לשעשוע שעוז ובני דורו הפיקו אז מהקבלות חידתיות והיסטוריות בתחום העלילה, עיצוב הדמויות ואוצר הלשון – עוז לא משחק כאן במחבואים. הדמויות עצמן מותחות קווים בין חייהן לבין מעגלי ההתרחשות שמחוץ לבמה ומאחורי הקלעים. מצד אחד, היחס של כותבים יהודים ונוצרים לאורך הדורות לקשר בין ישו ויהודה. מצד שני, טרגדיה אמיתית, טרייה עדיין, שהולכת ונחשפת לגיבור הסטודנט. האובדן הכפול שעברו בעלי הבית המסתוריים שאליו עובר הגיבור, האישה החידתית ששוכרת את הגיבור כבן לוויה לגבר הקשיש שחי איתה, בתוך הדרמה של הקמת המדינה.

אין טעם להיכנס כאן למסכת ההיסטורית והאידיאולוגית שהרומן פורש, שהמוקד שלה הוא דמותו של הבוגד־לכאורה – מי שמעז לאתגר את דעת הרוב והשלטון, שמציע נתיב אחר, חלומי, אופטימי, ובהכרח משלם על הסטייה הזאת מחיר כבד. השאלה האקטואלית של הרומן, שמוקרנת בחזרה לקוראים בישראל של 2014, היא שאלת המדינה היהודית והלאום הפלסטיני: האם יש לשני העמים דרך לחיות כאן בלי לשסף זה את גרונו של זה, בלי לשחק את תפקידי הכובש והנכבש.

1
מתוך 'מופע הקולנוע של רוקי'
 

על פניו, אפשר לומר שזאת החולשה הראשית של הרומן. העובדה שאפשר לקרוא אותו כמין רומן פובליציסטי, כמין גירסה הפוכה ל'אלטנוילנד'. במקום פנטזיה אוטופית־ציונית־עתידנית – הצצה אחורה למקורות מהמשבר הנוכחי בחיים הפוליטיים בישראל. באופן מפתיע, הרומן לא יוצר תחושה של הרצאה. גם לא השימוש שלו במין דיאלוגים כמו עיוניים, שיכולים להזכיר צפייה במחזה מוסר ציוני. הרומן הזה עובד מפני שמתחת לכסות העיונית שלו, מתחת לעבודת הסמינר הסטודנטיאלית שעוז והגיבור מגבשים במשותף, נוצר תהליך רגשי לא צפוי.

תחילת הרומן מכינה את הקרקע למין סיפור מסתורין גותי, בנוסח אדגר אלן פו או סרטי טראש ישנים – על הנפש הזכה, הסוערת, שמגיעה לטירה חרבה ושם מתוודעת לסודות של שושלת מתפוררת. כל הסימנים והקריצות העבות בפגישה עם הרומן מראים שזה יהיה הסיפור. שכאן תתרחש צליבה נוספת, בגידה נוספת, קורבן חדש. אבל עוז בוחר ללכת בכיוון מעודן יותר. במקום ברית שטנית – עם האישה המדיחה, עם האדונית, או עם מכשף קשיש וידען – נוצר כאן סיפור אהבה כפול בין הגיבור ומארחיו.

עוז הולך ומוותר על המנגינה הסאטירית, הלעגנית, שלפעמים מכניעה אותו ככותב, כמתבונן בדמויותיו. גם הממד האפל והגרוטסקי של הדמויות מתמסמס. אפילו כשהן מתנהגות כשחקני תיאטרון או קולנוע מלודרמטי – עוז מקפיד לתאר את נימת הקול שלהן, את הניגון האישי שמאחורי הדקלום, שסותר את התפקיד הבימתי שהן משחקות.

האמפתיה הזאת, ההשתתפות בצער מצד הגיבור והסופר, ביחס לדמויות החיות והמתות – נותנות נפח גם לדיון האידיאולוגי שנפרש כאן, לניסיון להציג את הבוגד כחולם, כאמן, כמי ששואף לחיים יפים יותר, ולא מוכן להסתפק בהישרדות ובביטחון רגעי. בניגוד לדיון ההיסטורי־רעיוני של הספר – שהוא לא בדיוק חדשני או מהמם – האמפתיה הזאת מצליחה ליצור קריאה דינמית: כל אחת מהדמויות מקבלת את תפקיד הבוגד ואת תפקיד המושיע. הבגידה היא מעל לכל ניכור לאנשים הקרובים אליה, ניכור לעצמה – ולא בגידה ברעיונות גדולים. אם רוצים, אפשר כמעט לקרוא את 'הבשורה' כרומן אנטי־אידיאולוגי, שרואה ברעיונות מהפכניים, כולל הציונות, פתח לחולשה, להתעלמות מהמצוקה המיידית של בני אדם. במילים אחרות, עוז מציע כאן חזרה לתפיסה פשוטה ונגישה הרבה יותר של סולידריות, שלא מבוססת על רעיונות אלא על מחוות יומיומיות שקשורות למגע, לאוכל, להקשבה מינימלית. בתוך הארמון האפל, המתפורר, הדמויות שלו לומדות שוב לטפל ולגעת אחת בשנייה.

קל למצוא כאן הזדמנות נוספת לחבוט בעוז בהקשר פוליטי, מגדרי, עדתי. גם כשהוא מאמץ עיניים רגישות יותר, פחות לבנות או גבריות, יש לפעמים משהו מכני באופן שבו תעודת הזהות של הדמויות משמשת אותו. אפשר גם להרגיש איך הוא מפלרטט עם קהל אירופאי בעזרת המדרש שלו לאגדה הנוצרית. גם כך, יש חשיבות וכוח לניסיון הזה לתת צ'אנס נוסף לעיקרון האוניברסליות, הנוצרי והיהודי: אם לא האהבה הגדולה והנצחית, אם לא המחילה לשונא ולאויב – לפחות האהבה לרעך כמוך, שיושב בחדר השני, מתעטש.

עמוס עוז, הבשורה על־פי יהודה, הוצאת כתר

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מודעות פרסומת

  1. כמו תמיד, אהבתי לקרוא את הביקורת, וכמו תמיד, המבקר חמוש בכובד ראש ובקמצוץ אירוניה עצמית, שולח את הקוראים לחפש אחר המטמון: האם הספר שווה את ההשקעה מבחינת כסף, זמן או אנרגיה? הכי רחוק שמצאתי היה המשפט: "הרומן הזה עובד מפני שמתחת לכסות העיונית שלו, מתחת לעבודת הסמינר הסטודנטיאלית שעוז והגיבור מגבשים במשותף, נוצר תהליך רגשי לא צפוי". התשובה, אם כן, לא ממש ברורה. על כל פנים, אם הפוליטיקה של השעה היא להחיות, להחצין ולהדגיש רעיונות משיחיים בני אלפי שנים ולהפוך אותם לצו השעה, כאילו חרב חדה מונחת על צווארינו (שזה רעיון כמעט לא מופרך), אין ספק שהסופר, זקן המתנבאים בקהלנו, נענה לה היטב.

    • תודה רבה, ליאורה. גם את חמושה בקמצוץ אירוניה? ♥

      אפשר באמת לומר ישירות: ספר מעניין, אפקטיבי, יחסית עדכני במובן הפוליטי, רטרואי או מעט מיושן מבחינת סגנון והשפעה רעיונית.
      הנקודה הראויה לציון כאן בעיניי היא התשובה של עוז לתוקפנות פוליטית דווקא באמצעות התפרקות מנשק, ויתור על פולמוס. בעזרת סיפור כאילו אידיאולוגי, ובמבנה שכמעט מזכיר דיאלוגים פילוסופיים – מצטייר כאן בעצם תהליך של היווצרות מחויבות אישית בין דמויות. מחויבות פרטית, קונקרטית. במקום להצטדק מול ההאשמות בבגידה בלאום – במקום או במקביל – עולה כאן הצעה לקוראים (ואולי בעצם למלעיזים, ל-haters) לשחרר קצת את הנאמנות שלהם לרעיונות חותכים וחסרי פנים.

      את תצטרכי לקבוע עד כמה תיאור כזה מושך אותך לבלות כמה שעות עם הספר. אני לא סבלתי, זה בטוח.
      אגב, ספרים שנגעו בי באופן מיוחד נכנסים לטבלת המבקר הפרטית. מומלץ להעיף שם מבט.
      נשיקות!

  2. כנראה שהספר הנפלא "סיפור על אהבה וחושך" – לדעתי פסגת יצירתו של עוז – יצר אצלי ציפיות כל כך גבוהות, ששום ספר של עוז אחריו, בכלל זה "הבשורה" החדש, פשוט לא יכול לעמוד בהן, ואולי בלי קשר, הספר החדש פשוט לא "עשה לי את זה". אין חולק על כך שעוז יודע את מלאכת הכתיבה ושפתו עשירה וקולחת, אבל מעבר לזה הספר אינו אלא מניפסט אידיאולוגי בתחפושת של רומן, הכלאה מלאכותית – שתפריה הגסים ניכרים לעין – בין מאמר פובליציסטי לבין סיפור אהבה, תיאור הדמויות מוגזם וחוזר על עצמו פעמים רבות באופן טרחני ומייגע (לעתים באותן המלים ממש, כאילו המחבר סובל מאבדן זיכרון כלשהו ואינו זוכר שכבר הזכיר יותר מפעם אחת – מילה במילה ממש – איך שמואל מאבק את זקנו, הולך כפי שהוא הולך וכו'), הדמויות אינן קורמות עור וגידים כבני אדם אמיתיים ומורכבים אלא מתוארות כמעין קריקטורות גרוטסקיות (זה מגיע לשיאו בשמות של חלק מהדמויות, שכאילו נלקחו ממערכון של הגשש). מבקרת אחת כתבה שדמותה של הגיבורה היחידה – עתליה – מעידה על היותו של עוז פמיניסט. לא דובים ולא יער. שוב אנחנו מקבלים דמות נשית שמאופיינת על ידי מיסתורין וגחמנות, על פי מיטב המסורת של דמויות נשים בספרות הקלאסית שנכתבה על ידי גברים; מניעיה אינם ברורים והיא הדמות היחידה בספר שנכתבת במבט מבחוץ בלי הבנה אמיתית של מרכיבי אישיותה. אני חושבת שהייתי נהנית הרבה יותר אם עוז היה פשוט כותב מסה על תפיסתו את מושג הבגידה וכלל בה את כל הפרקים ואת כל הנאומים הארוכים שגיבוריו נואמים (הם הרי אינם מדברים כבני אדם) בספר "הבשורה" על יהודה איש קריות ואת כל רעיונותיו – המעניינים בפני עצמם – של עוז על שורשי המציאות העגומה והבעייתית שלנו כאן אז והיום. אני בטוחה שזה היה מאמר מרתק שהיה מעורר הרבה הדים. כ"רומן" אני מוצאת שהספר לא משכנע.

    • היי טובה, נראה לי שהביקורת שלך מוצדקת.
      מצד שני, וברוח מה שכתבת, לא בטוח שהיתה כאן כוונה להציג דמויות ריאליסטיות, משכנעות. נדמה לי שהחזרות שאת מזכירה נועדו להבליט משהו רובוטי, טיפוסי, ב'נפשות הפועלות'. להחצין את המשחק בספרות מלודרמטית – ואז לנסות להפיח בו חיים מחודשים (ועל הדרך, אולי, להציע לקוראים לבחון באופן דומה, מחדש, רעיונות יסוד בציונות).
      אם המהלך הזה מצליח, מספק או מבדר – זאת כבר באמת שאלה אחרת.

  3. הלוואי והיה כאן ולו קצה קצהו של אדגר אלן פה…ומעט מן האפילה והקדרות שעוז כל כך מנסה להפיל על ירושלים. הרומן הזה היה לי כל כך פשוט לקריאה שלרגע היה נדמה לי שנכתב לנוער ועד שבאמת חשבתי שעוז לועג על האינטיליגנציה של קוראיו. לאורך כל הקריאה שלא ויתרתי מלסיימה…במהירות האור…שאלתי את עצמי למה הוא לא הוציא את רעיונותיו ומחקריו כמאמר או מסה ארוכה. בפסטיבל הסופרים לפני כחודש קיבלתי תשובה..הוא ישב על הבמה במשכנות שאננים ופשוט הטיף לשומעיו ההמומים את דעתו הפרו יהודהית…בעדו של יהודה איש קריות..כמטיף העומד בשיגעונו על סלע בלב הפארק או למרגלות חומות ירושלים…כמי שרדוף בסינדרום ירושלמי עתיק. זה באמת היה מביך. אזרתי עוז על מנת לשאול אותו בסוף למה הוא החליט לזעזע ולהגעיל אותנו בבחירת מותו המוקיוני והלועז של מיכה..הוא פטר אותי בזה שסופר ..ועוד אחד שכמוהו…יכול לעשות מה שבא לו…והקוראיים יבלעו את צפרדעיו. ניגשתי אליו בסוף במסווה של לקבל חתימה על מנת להגיד לו ששמצאתי הרבה טעויות בספר כמו…ששמואל רצה לקרוא את כל הכרכים של האנציקלופדיה העיברית כשהיה בר מצווה כשבעצם אפילו כרך אחד לא היה קיים אז..ב 48. או כשהוא מטייל לו ברחובות העיר ועובר כמה פעמים ליד בית העם שלא היה קיים אלא ניבנה והורחב ב 62 לכבוד משפטו של אייכמן..או כשהוא נוסע כמה פעמים לסיפריה הלאומית בגיבעת רם…שלא היתה קיימת ב 59..אלא רק שנתיים אחר כך ועוד כהנה וכהנה.
    עוז ביקש ממני לכתוב מכתב לעורכת שלו. כתבתי מכתב ארוך ומפורט ובלי להודות לי ולו במעט..היא מסרה שקיבלה את מיכתבי כאילו היה תלונה. ביקשתי שלפחות יתקנו למהדורות הבאות וולא נענתי.
    לסיכום..הספר הזה הצליח רק לעצבן אותי ולשאוב ממני זמן ואנרגיות שיכולתי לעשות בהם דברים הרבה יותר מועילים..כמו לקרוא את אדגר אלן פו שוב ושוב ושוב. הפולמוסים שבו דיי רדודים…הדמויות מנסות להיות מקאבריות והעלילה לא זזה..גם לא ברוורס. שמואל לא מצליח לגרום להו אפילו לחבב אותו..גם לא עתליה על התנהגותיה המוזרות…אחחחח…איפה היא חנה של מיכאל???

  4. איפה חנה של מיכאל? היא עושה חנדאלאך לאמה בובארי, אולי תהיה כמוה כשתהיה גדולה.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s