אורלי קסטל־בלום, הרומן המצרי

11

פורסם במדור הספרות של ידיעות האחרונות, 23.1.2015

♥♥♥

גם ספר פחות קולע, פחות מסעיר, של אורלי קסטל־בלום מעניין ומשעשע יותר מארבעים ספרים סטנדרטיים ובשרניים יותר בשוק הפרוזה העברי. במידה רבה, 'הרומאן המצרי' הוא ספר שהחמצה היא הנושא העיקרי שלו. אכזבה גדולה ולא מפוארת בכל תחומי החיים: מהבטחות למהפכה ולשוויון, מנאמנות וחיבה בתנאי משפחה וזוגיות. מין התפכחות מאהבת החיים עצמה. מפגש אפור בין קסטל־בלום והחיים בישראל היום.

הפער הזה מתבטא גם בהגדרת הספר כרומן. 'הרומאן המצרי' הוא למעשה סיפור ארוך ומקוטע שעומד בניגוד לציפיות השגרתיות מרומן: דרמה מתמשכת, מתפתחת, דמות ברורה של גיבור או גיבורים מרכזיים. מצד שני, זאת בדיוק הציפייה הקלאסית מקסטל־בלום: לעשות שמות במוסכמות ספרותיות. אבל 'הרומאן המצרי' לא יוצר תחושה מרדנית ומשוחררת. אם כבר, הסיפורים הקצרים שמרכיבים אותו מזכירים ניסיון חוזר לטפס ברגליים רטובות על דופן האמבטיה, רק כדי להחליק שוב מטה לרצפה.

מבחינת זמנים הספר מזגזג בין ההדף של שתי מהפכות מצריות. מהפכת הקצינים בשנות ה־50 ומהפכת 2011, משיאי "האביב הערבי". אלה ממסגרים את ההיסטוריה המשפחתית של קסטל־בלום, את חיי המשפחה של שני אחים, אביה ודודה, אמה ודודתה של הסופרת – משפחת קאשטיל הקהירית. קסטל־בלום, המכונה בספר "הבת הגדולה", מקבלת את תפקיד ההיסטוריון. היסטוריון ליצני, לא ייצוגי, חסר סמכות: ככל שהספר מתקדם, נחשף המעמד השולי והמעורער של המספרת (העקיפה) בעיני משפחתה.

כאילו ברוח הרומנים המשפחתיים, האוטוביוגרפיים, שנעשו שכיחים אצלנו בעשור האחרון – קסטל־בלום מתארת דמויות שנמחקו מההיסטוריה הציונית. קבוצת בני טובים יהודים מקהיר, שהצטרפו לתנועת השומר הצעיר, ויתרו על חיי הנוחות ועלו ארצה – אבל לא הצליחו להיטמע באמת, מאוכזבים מההבטחה הישראלית. נקודת המפתח באכזבה הזאת היא גירוש הגרעין שלהם מהקיבוץ, כחלק מפולמוס אידיאולוגי שהסעיר את התנועה הקיבוצית בשנות ה־50.

רק לכתוב משפט כזה, עמוס אינפורמציה מאובקת, הוא עניין משונה בהקשר של קסטל־בלום. אבל הסופרת לא מנסה לייצר היסטוריה חלופית לסיפור הלאומי. קסטל־בלום מחפשת דרך אחרת, פחות נפוחה, חצי־קומית, לתאר היסטוריה כזאת. בפרקים קצרים, היא עוקבת אחרי התודעה של בני משפחה מתחלפים, לרוב נשים מפוכחות ומתפכחות, כאלה שהמהפכה לא מרגשת אותן ("אפילו אחד חלקי רבבה של ציונות לא היה באדל […] ציונות, קומוניזם, סוציאליזם – ג'וקים, זה מה שזה היה בעיניה").

בהתאם, הבוז החשדני לכל מוסד, לכל הצהרה ערכית, עולה לאורך פרקי הרומן. כמעט כל שאיפה להתרוממות, לנגיעה ביופי, מתפוררת. קסטל־בלום כאילו נוטעת את הדחף הסאטירי העמוק שמזוהה עם הכתיבה שלה – ברקע משפחתי והיסטורי.

111
מומיה מצרית של חתול, בת המאה ה־1 כנראה
 

האכזבה הזו, הנחיתה המהירה על הקרקע, מורגשות בעצם המבנה של הספר, שנפתח בתיאור חתונה ומסתיים בתיאור מותה של חברת הנפש של המספרת, כנראה בת דמותה של העורכת פביאנה חפץ, שהספר מוקדש לה. אם קומדיה קלאסית נפתחת באסון ומסתיימת בחתונה – קסטל־בלום הופכת את היוצרות. בשני המקרים ניכרת תחושה של אשמה ופספוס. דמות האם הממשית של המספרת סופגת לא מעט חבטות מהבת־המספרת בהמשך הספר – אישה שהחיים לימדו להחמיץ פנים, להחניק חיבה. מותה של העורכת בסוף הספר, מין דמות אם סמלית, מדגיש את אוזלת היד של המספרת, חוסר יכולת לחלץ ידידה ממבוי סתום. הסידורים אחרי המוות שקשורים לאישה הנמרצת, האוהבת החיים, מסמנים את הספר כולו כמין כניעה עקרונית, מתמשכת. התרוקנות מיצר.

מיתות נוספות מופיעות לאורך הספר. מציגות את המספרת חסרת אונים מול הממסד הרפואי ומול בני משפחתה שלה. כאילו בניגוד לכוח המכניע הזה, הרומן עצמו פורץ מהתלם, מהציפייה לסיפור משפחתי מסודר ומובנה. למשל, סטייה לפרשייה היסטורית משלהי המאה ה־15, סיפור ההתנצרות של אחד מאבות המשפחה ובתו – הכבשה השחורה שנחטפה, התנצרה שוב ושוב והפכה למגדלת חזירים. הסיפור הזה, כנראה מומצא ומוגזם, נקרא כמעט מיידית כמשל למיקום של קסטל־בלום בתוך משפחתה. כמו גם סיפורים אחרים שבהם המספרת מתארחת, או מתבוננת בדמויות מחוץ למשפחה – ומשקפים הבנה מרה לגבי חייה שלא מקבלת בספר ביטוי ישיר, אוטוביוגרפי.

המבנה המפורק, הכאילו אקראי; העדר היומרה לתאר באופן חזיתי תהליך נפשי מורכב ודרמטי; ההימנעות משיאים בכל כיוון (קומי, פרודי, משברי) – כל אלה יוצרים את התחושה ש'הרומאן המצרי' הוא ספר לא ברור במכלול הכתיבה של קסטל־בלום. מצד שני, הספר רומז לקורא לא ליפול בפח. לחפש מטען מאחורי הנונשלנטיות והמבנה הספרותי הלא ברור. בשני מקומות קסטל־בלום משתמשת בהקשר הזה בדימוי של פירמדות. כלומר, יצירת מופת נצחית, שתהליך הבנייה שלה נשגב מהבנה. גיבור אחד הפרקים מהרהר כילד באבנים הפנימיות, הלא מלוטשות, של הפירמידות: סלעים נשכחים ש"עושים את רוב העבודה הקשה של נשיאת משא הפירמידה […] האבנים האלה מופלות לרעה לעומת חברותיהן, ואי־הצדק הזה הוא נצחי". בסיפור אחר היא כותבת: "לריח של בושם יש מבנה מורכב כמו של פירמידה […] צריך להשפריץ על המקומות הדרושים ולעזוב". 'הרומאן המצרי' הוא מין אתר בנייה הפוך. אם הפירמדות הבטיחו חיי נצח למלכים פרעוניים, הבטיחו וקיימו – קסטל־בלום מציירת כאן, בחצי חיוך שמסווה ומחזיק נפילה גדולה, את מותו של האלמוות, של האחיזה במשהו גדול ומוחלט: השראה, אהבה, השתייכות.

אורלי קסטל־בלום, הרומן המצרי, הוצאת הספרייה החדשה

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מודעות פרסומת

  1. הדברים נכונים, אבל לטעמי הפרק על 'גירוש ספרד' – עם כול זאת שיש בו כמו שכתבת תלונה מרה של דמות המספרת על מקומה, לדעתה, במשפחתה, נושא שאולי יכול לפגום – הפרק הזה הוא בעיניי יצירה מושלמת קסטל בלומית. אופי הפרק שונה מבספריה הקודמים, אכן נואש לחלוטין ואף טוען שאין הצדקה לחיים ואין הצדקה ליהדות בוורסיה הדתית או החילונית שלה, כי היא מביאה רק סבל. כמובן שכוונתי לא דווקא להביע תמיכה בעמדה הזאת, אלא להצביע על העוצמה 'הסופנית' שבה זה נכתב. אז לדעתי לא כול הספר 'אתר בנייה', יש פה קטע שלם מדהים שנבנה בהצלחה גדולה. תודה.

    • שמעתי כבר כמה קוראים שנדלקו על הפרק הזה. בצדק.
      בכלל, רוב הפרקים ברומן יוצרים רושם שלם ומובנה, כל אחד בפני עצמו. אבל כמו התוכן שלהם, הקשר בין סיפור לסיפור כאילו שבור, מופרך או קצוץ.
      וגם לנוסחה הזאת יש בני דודים. ברומנים, במחזורי סיפורים

  2. כן, כול פרק בפני עצמו זה מבנה לגיטימי, וכאן מוסר תחושה של חיים שבורים לפי הצורך של הסופרת, המשתמשת במבנה. הדימוי של 'אתר בניה', ז"א עבודה לא גמורה גם בחלק מהפרקים, נכון בעיניי. לדעתי הפרק הראשון והאחרון חלשים. מעניין לאוהביי קסטל בלום, למה דווקא הפתיחה והסוף, כאילו גם זה מסר, אבל הפעם לא באמצעים ספרותיים, מעבר להם. היה מעניין אם תוכל לפרט יותר על הפרק המעולה בעיניי, של 'גירוש ספרד', כמובן גם מה לראייתך פחות טוב בפרק הזה.

  3. קוראת, מעריצה של קסטל בלום ואשמח להרחיב את נקודת המבט מקריאה בביקורתך, גם מהצבעה על חולשות או טעויות, מבלי שהאהבה לכתיבה של קסטל בלום תפחת. שמי יעל, נעים מאוד.

  4. ההמולה התקשורתית סביב כלת פרס ספיר לספרות לשנת 2015 וסיפרה "הרומן המצרי " גרמו לי לרוץ ולקנות אותו ( 69 ש"ח בצומת ספרים ) .
    אוי לה לספרות העברית שזהו הספר שזכה בפרס !!!!!
    ספר שטחי , עלוב , עשוי מגיבוב תמוה של פרקים שאין קשר בניהם ונראה שהוספו לספר ע"מ להשלים כמות עמודים מינימלית שתצדיק הוצאת ספר .
    מעולם לא הרגשתי שכייסו אותי ב 69 ש"ח כמו שהרגשתי לאחר קריאת ספר זה , ועוד לחשוב שהסופרת קיבלה פרס מכובד עבורו .
    היכן הם מבקרי הספרות האובייקטיביים והנשכנים שיסירו את אצטלת הסופר והספרות מעל ספר עלוב זה .
    אינני מתיימר להיות מבקר ספרות או בר סמכה בתחום אבל כקורא נלהב של ספרות עברית שקרה ספר או שניים בחייו ויכול להעריך ספר טוב מצאתי את עצמי משועמם עד מוות מספר זה ומאוכזב קשות מהביקורות המהללות ולכתרים שהוכתרו לו .
    ספר זה ימצא בעתיד הקרוב מאוד בדוכן הספרים במבצע 4 ב 100 ויסיים את דרכו על מדף הבושה לדורי דורות .
    טוב תעשה וועדת פרס ספיר אם תדלג על חלוקת הפרס בשנה שאין ספר הראוי לכך ולו רק למען שמירת כבודה של הספרות העברית .
    הוי ש.י.עגנון מי יסיר עפר מענייך !

    • מצאתי את עצמי הרבה בספר. העדריות של הגרעין בקיבוץ, והזחילה לעירההגירה לעיר תוך גילוי העולם. נשארים חברים כלפי חוץ

  5. לאביב ממגיבה: תשמע, חשבת שמדברים על ספר נורמטיבי, ריאליסטי ומכובד במידה.. עם חליפה וכובע.. נכון שיש בספר הזה לא מעט חסרונות רציניים ואולי הוא מתאים לאוהביה זה מכבר של הסופרת הנפלאה.
    חוץ מזה 'מפעל הפיס' זו כמובן כשלעצמה תופעה לא חיובית, ובלי קשר לספר זה לא גורם מקדם תרבות. להפך כמובן.

  6. אני חושבת שיש פה סגידה לאורלי קסטל בלום. למעשה היא משטה גם בכותבי בביקןרות- בטוחה בעצמה ובבילבול כתיבתה השטוחה- היא נותנת למבקרים ןלקוראים לחפ ולהגדיר למה התכוון המשורר האליל.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s