לילך נתנאל, המולדת הישנה

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 13.2.2015

הכישרון הספרותי של לילך נתנאל הוא עניין חד משמעי. אבל ככל שמתקדמת ההיכרות עם ספרה השני, ההנאה והעניין שמעורר הכישרון הזה הולכים ודועכים. 'המולדת הישנה' מציע לקורא חוויה קצת ממסטלת, קצת הזייתית – מצב התודעה העיקרי שהוא חוקר אצל הדמויות שלו. אני הגעתי לדפיו האחרונים במצב מטושטש ודי אפאתי.

לא נעים לתאר את הספר העדין הזה במילים כאלה. לדבר עליו כמו איכר. יכול להיות שאם הפרוזה הלירית של נתנאל הייתה מוגשת בעיצוב של ספר שירה, בשורות קצוצות, התגובה הייתה אחרת. אפשר לקרוא את 'המולדת הישנה' כפואמה, כשיר ארוך במסגרת סיפורית. נתנאל אמנם משתמשת בדמויות, בשמות, בביוגרפיות, בקווים של עלילה, אבל אלה נמסכים ומתערפלים בתוך קול שמגביה ומנגן את פירורי הפרוזה שעליהן מבוסס הסיפור לתבנית מלנכולית, מקוננת, שכאילו נישאת מעל הזמן והמקום.

ספרה הראשון של נתנאל, 'המצב העברי', התפרסם ב־2008 וזכה לכמה ביקורות נלהבות. זה היה רומן "ספרותי" מאוד. העיצוב הלשוני הייחודי הבהב מול הקורא, המחוות המפורשות והמודגשות של נתנאל לאבות הספרות העברית המודרנית. נתנאל הייתה אחת מקבוצה של כותבים צעירים שנקראו כתגובת נגד לדיבור על ספרות עברית רזה, נונשלנטית, כאילו בלתי מסוגננת, כאילו אדישה לדורות ספרותיים קודמים. לא פלא שנתנאל השתלבה גם בכתב העת 'הו!' ובממסד האקדמי כחוקרת ספרות. לזכותה נזקפת התגלית הדרמטית של ספר מעזבונו של דוד פוגל, שראה אור ב־2012 תחת השם 'רומן וינאי'.

ביחס לספרה הקודם, 'המולדת הישנה' מוותר על מסגרת ריאליסטית והיסטורית יציבה. ובכל זאת, נתנאל ממשיכה את הקו הווינטג'י, המיושן באופן מובלט, שמאפיין אותה ככותבת. פריז, זירת ההתרחשות העיקרית של הספר, שייכת רשמית לזמן הזה – אבל במהותה היא העיר הספרותית, האירופאית, המתפוררת של תפר המאות ה־19 וה־20. הדמויות של נתנאל הן דמויות ארכיטיפיות, או ליתר דיוק, דמויות שחיות זמן אחר והוויה אחרת בתוך העולם העכשווי. כמעט־סטודנט צעיר לפילוסופיה, מי שמקבל בחלקים מסוימים בספר את תפקיד הגיבור ומחולל העלילה, נושא על כתפיו השבריריות את דימוי הגולֶה (ממולדתו העברית), המשוטט המודרני, בעל המיניות הסוטה־מעודנת, דייר בעליית הגג. גזרת אבדון מהדהדת בכל מחווה שלו. הבחירה להצמיד לו את השם "ניסן" היא כנראה איתות מודע לקשר בינו לדמויות התלושים של אורי ניסן גנסין, לסיפורי האהבה המאכזבים והמורבידיים שלהן, ובעיקר, למורשת של "שירה בפרוזה", לזרם תודעה תובעני, אוונגרדי, מפותל שמזוהה עם גנסין.

1
מתוך 'חצות בפריז'

 

למרות ההשראה שהיא שואבת מנסיכי הפרוזה העברית של ראשית המאה ה־20, מהאופן שבו הם ייבאו לספרות העברית את הצעיר המיוסר, את המיקום הטרגי שלו על תפר המודרנה – נתנאל הרבה יותר קלה לעיכול מהם. בכתיבה שלה מורגשים ניקיון, יציבות, ליטוש. העניין מעבר להבדל בינה ככותבת בת זמננו לכותבים שחרקו שיניים בניסיון לתאר הוויה אקטואלית בעברית, שפה כמעט לא מדוברת בזמנם; הניקיון הזה קשור לעצם ההיקסמות מהישן והנכחד. וודי אלן היה עושה קרקס מהנוסטלגיה המלנכולית הזאת.

הספר נפתח בתיאור של אישה קשישה, בת תשעים – שתחושת ההווה שלה קרסה. בלילות היא מדמיינת שבעלה המת נצמד אליה, קשיח, במין זקפת־מוות. ספק לכודה בדירה, ספק נועלת את העולם מחוץ לדלת. רוב הנפשות בספר נמשכות למצב דומה. פייה נובלת, דמות בשם הרומנטי 'פיונה' לובשת את תפקיד התופרת האביונה, שמכלה את לילותיה ועיניה מול מכונת תפירה ("אני רוצה להיות תופרת ישנה, לחיות לפני מאה שנה"). מפנטזת על "שמלה שחורה של אלמנה".

אולי פנטזיה היא מילת המפתח כאן. לא במובן ההרפתקני. פנטזיה על "המולדת הישנה" – שהיא המולדת הישראלית שאותה ניסן עזב, אבל יותר מכל היא שם נרדף לממלכה של רוחות רפאים. נתנאל אולי הופכת את פריז המודרנית לעיר כזאת, "שתושביה עייפים כבר יגעים", בה "כל המבנים כולם נוטים על צדם". היא מצליחה למסמס את הגבולות בין עיני המספר שלה לדיאלוגים של הדמויות, למחשבות ולתחושות הפנימיות שלהן. את גבול המרחב שבו הדמויות והמספר נמצאים. היא מצליחה ליצור נוף שמזכיר ציורים של שגאל – הכל מרחף באוויר, מעל למציאות, ספק משוחרר, ספק מחוץ לחיים.

הרושם המצטבר של המפגש עם העולם הזה הוא סטטי. נתנאל מצביעה על הפנקס המיושן של אחת הדמויות. על "הכמיהה הענייה" להפוך לדמויות מתוך אגדה מודרניסטית: "היא תחכה לו יחידה […] עד שיבוא בסוף כמו לטיפת קטיפה, ושוב יכסה את אדמת אירופה היפה, הרעילה". אבל הרעל שהיא מתארת מרגיש מוגן מאוד, ספרותי מאוד, מושאל. ודאי ביחס לתעוזה של כותבים כמו פוגל וגנסין, לממד האירוטי, החלוצי, האפל והמגורה בכתיבה שלהם – שכאן מקבל פנים שמרניות. אין ספק שנתנאל יודעת לאחוז בגלגל העין הספרותי. להציב מולו דימויים נקודתיים מפתיעים ויפהפיים. מה שחסר כאן הוא ניסיון ישיר להתבונן מאחורי גלגל העין הזה. מאחורי המשיכה העכשווית אל הפנקס המיושן, אל הקטיפה ואל בגדי האלמנה.

לילך נתנאל, המולדת הישנה, הוצאת כתר

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s