דרור משעני, האיש שרצה לדעת הכל

11

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 12.6.2015

♥♥♥

היחס האמביוולנטי שלי כלפי ספרו השלישי של דרור משעני הוא כנראה סימן שהפנמתי את הרוח המרכזית בו. את ההיסוס העצוב, הנבון והרגיש שהוא מציע לקוראיו. משעני הוא כותב שראוי להערכה, שהתקבל במהירות ובצדק – והרומן הקצר הזה מסביר למה. מזן הכותבים שמוכנים לעבוד קשה מאוד, לעבד חוויה מורכבת מבחינה אינטלקטואלית ורגשית, אבל להגיש אותה לקורא בצורה הנקייה ביותר, נגישה ולא טווסית.

"אנטי־טווסי" היא כותרת שיכולה להתאים באותה מידה לסגנון של משעני ולאפיון הבולט של הגיבור הקבוע בשלושת ספריו: חוקר המשטרה הרגיש והאמפתי אברהם אברהם. שם הספר – 'האיש שרצה לדעת הכל' – מתייחס בגוף הסיפור לחשוד המרכזי בתיק הרצח הראשון של אברהם, אבל מובן שהוא מצביע, פעם אחר פעם, גם ובעיקר על החוקר (ועל ההיבריס שלו, תוסיף המורה ציפורה); מי שמבקש לאסוף את כל הנתונים שלפניו, לקשור את כל הקשרים, להפוך את הגבב העיסתי של ראיות והשערות לתיאוריה קרימינלית אחת. יציבה, ברורה, גלויה לעין.

השילוב הזה של שאפתנות ופחד מחוסר ידע, מחוסר הבנה, קשור גם לאופן שבו משעני מצופף לתוך דמותו של אברהם ולתוך מבנה הספר שורה של תכתיבים מז'אנר הבלש (והאבות הספרותיים הגדולים שלו, למשל, בטרגדיה היוונית, בטרגדיות של שייקספיר, ברומן הרוסי הפסיכולוגי־אקזיסטנציאלי). החל בזיווג בין סערת חורף לבין רצח, שפותח את הספר, ועד ההקבלה בין החוקר לחשוד העיקרי שכבר הפכה בעשורים האחרונים לסטנדרט, ודאי בז'אנר הבלשי בטלוויזיה ובקולנוע. שוב ושוב מבהיר סופו של הספר את העיקרון של חשד וספק כלפי החוקר, כלפי הפרשן הספרותי.

משעני נצמד כאן למבנה קלאסי של טרגדיה אדיפלית [חצי־ספוילר: כולל הפורקן הגדול והמחטא בסוף הרומן, פתרון התעלומה ופתרון המשבר האישי של אברהם]. ובאותו זמן הוא מציב, כמעט באופן מתבקש, סימני שאלה מהדהדים מעל המבנה הסגור הזה ותחושת הרווחה שהוא כביכול יוצר. איך? הספר נע בין שני סיפורים וזוג נקודות תצפית כאילו חופפים. סיפורו של החוקר שואף קדימה בזמן אל פתרון התעלומה. סיפורו של החשוד נמסר דרך עיני אשתו, כאילו במבט לאחור, בהבנה מאוחרת וטרגית ("רק כמה ימים אחר כך היא נזכרה באותו לילה והבינה. הכל היה יכול לקרות אחרת").

1
מתוך 'הליידי משנחאי'

המאמץ הגדול ביותר של הספר הזה הוא להבהיר לקוראים – בעזרת התהליך הנפשי שעוברים החוקר ואשתו של החשוד – עד כמה הנחות מוקדמות הן עניין מסוכן ומתעתע. כמה הרסני הדחף לקשור המון גרוטאות וקצוות חוטים בסרט יפה. לא רק מפני שצצים כאן ההדחקה המפורסמת של ד"ר פרויד, או העיוורון הטראגי העתיק. אלא מפני שהדחף הזה להרשיע ולשלוח לכלא הוא דרכו של החוקר, ושל המדינה שהוא משרת, לכסות על האלימות הגדולה, הממסדית. להפוך את הקורבן לחשוד או לרוצח.

הרשתות החברתיות בימים האלה מוכיחות שהרעיון הזה חי ובועט. כמו שוטרים שמתנפלים על חייל ממוצא אתיופי, כמו מעצר לא מוצדק של מפגינים, כמו קציני משטרה שמטרידים ומנצלים שוטרות. התופעה הזאת, והגילויים שלה בתקשורת, מופיעים בספר באופן גלוי ומודע, אבל יחסית בשולי התמונה, באזכורים צדדיים.

במילים אחרות, 'האיש שרצה לדעת הכל' הוא רומן מוּחזק מדי מבחינתי. גם אם זאת האסטרטגיה שלו; להיעזר באפרוריות החילונית של חולון – זירת הפשע, שהיא גם זירת עבודת המשטרה וחיי המשפחה היומיומיים והסודיים שמתערבבים ברומן. להיעזר באפרוריות המדומה, האופיינית לדמויות בלשים כמו אברהם. ומתוך אלה, על סמך לחץ שקט שהולך ומצטבר – להתחיל לדהור בנקודה מסוימת לעבר הפיצוץ. ואז, אחרי ההדף, לנקות את הזירה בזהירות ובמתינות.

'האיש שרצה לדעת הכל' הוא ספר מלנכולי, מתאבל, במוצהר. הפתיחה שלו מצטטת את השורות הידועות מ'התופת' של דנטה. הוא מוקדש לאביו של הסופר שנפטר ב־2013. אין בו מקום, כמעט אף פעם, להומור ולהתלוצצות. אפילו דמויות המשנה הטיפה קומיות שמופיעות בו, בקושי מחייכות. עושות ברצינות את עבודתן (כחוקרי משטרה, כשחקנים).

זאת בחירה לגיטימית וטבעית. אבל בעיניי, ספר שנוגע בתכנים כל כך קודרים וטראומטיים וקושר ביניהם – אונס, רצח, פרידה מבני משפחה, פחד מהתפוררות נפשית וזוגית – לא יכול להסתפק רק בניקיון ובאיפוק כמעט הרמטי מבחינת מבנה ועיצוב לשוני. יש משהו משונה באוסף של מחוות סגנוניות לבלשים ספרותיים וטלוויזיוניים אחרים – כולל האקדח הידוע במערכה הראשונה – שאין בו קריצה ואפשרות לפורקן קטן, לשלוק מים, למתיחת האיברים בכיסא הקורא.

אני יודע שאקרא בסקרנות את הספר הבא של משעני. שיש מה ללמוד ממנו ככותב, כמתבונן. אני מקווה רק שהסער המופנם והמדוד הזה יתחיל לסעור קצת יותר. שחוקר המשטרה יעורר פחות הזדהות. שקצת רשעות גלויה וחוש הומור יכרסמו את עולם הסימטריות וההקבלות שבתוכו אברהם לכוד, כמו בתוך מבוך זכוכית. שהסדקים הקטנים בזכוכית יתחילו לקרוע את הדף, ואת הדרמה הנפשית הפנימית.

דרור משעני, האיש שרצה לדעת הכל, הוצאת אחוזת בית

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מודעות פרסומת

הערה אחת


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s