אמיר אור, הממלכה

1

[בדרך כלל אני מעדיף לא לפרסם בבלוג ביקורת שמביעה הסתייגות גורפת – אם לא מדובר בספר שמייצג תופעה מעניינת או משמעותית מבחינתי.

למה בכל זאת תופיע כאן סקירה כזאת? הוצאת הספר החליטה להצמיד המלצה בשמי למודעות השיווק של הרומן. גם בסטנדרטים הגמישים שאופייניים למודעות כאלה ולציטוטים מרשימות ביקורת – מדובר בסילוף מצחיק ובוטה. נו, הלוואי שהספר היה בוטה ומצחיק באותה מידה. את הזמן ואת התעמלות־העיניים שווה להקדיש לספרים אחרים]

ספר הפרוזה הראשון של המשורר אמיר אור הוא התקפה סאטירית על הצ'חצ'חיאדה הישראלית בת זמננו, ואם תרצו, גם על העמדה ההפוכה, האשכנזית, המצקצקת בלשון. מנשקי המזוזות היום מהבהבים ב'הממלכה' מאחורי תפאורת קרטון מקראית. פלאנגות, ביזה ואונס, קורבנות בשר, קורבנות אדם, חנופה פגאנית לכל אל כנעני, כל אלת פריון.

ארס ובוז הם מנוע יצירתי, פתח לחוויה ספרותית אינטנסיבית. ואכן, הרומן נפתח בצורה מסקרנת. הפרובוקציה משדרת משהו טרי, שש לקרב. זוהי ביוגרפיה פנטסטית, כאילו קומית, על עלייתו לצמרת של דוד המלך. גרסה אלטרנטיבית, ישירה וכאילו מלוטשת יותר לרומנים פסבדו־מקראיים, קונספירטיביים־שמרניים, שנעשו פופולריים בעשור האחרון, בעידן האינתפאדה השנייה. את הרומן מספר פקיד כביכול אפרפר וצייתן – דמות קבועה בספרות כזאת, מוסר העדות. דוד המלך, ידיד נעוריו שהופך לבוס, מוצג כקריקטורה לפוליטיקאי בסגנון נתניהו־לבני־ברק. קרייריסט שמשווק את עצמו כ"מלך ישראל הבא" בחסות תקשורת משת"פית, כלומר, הנביאים. קילר כאילו כריזמטי. פטיש.

סרט פסבדו־מקראי כמו 'זוהי סדום' מדגים את רף הסאטירה הפופולרית בישראל. עקיצה שהיא בעצם צ'אפחה רכה: נו, אנחנו ברברים תחמנים. 'הממלכה', מבקש לעשות דבר נועז יותר. לירוק, לירות ולא להתנחמד. לרסס פרודיה חומצתית, מתחת לחזות התכל'סית, המסחרית. 'מלכים ג' של יוכי ברנדס הוא כנראה המושא הראשי לחיקוי והתקפה. או, בכלליות, הספרות של יידישקייט מתייפייף. כמו דוד לפני הקרב בגוליית, לוותר על שריון הפלדה, על הבוג'רס – זאת הטקטיקה המוצהרת ברומן. להעמיד פנים מול הקוראים שכל מורכבות לשונית, אידיאולוגית, היסטורית, היא חרטוט ואכילת ראשים. עם זאת כמשורר ומתרגם, אור מדגיש זיקה לספרות קלאסית. הקורא האירוני אמור לזהות תחכום מאחורי הסגנון הגרעפסי ברומן, מאחורי הסירוס והפישוט של להיטים מקראיים נשגבים כמו קינת דוד.

הספר נפתח בחגיגת זגזוגים קלים, חסרי מחויבות. בין תקופות, בין ערכים, בין מקור עתיק למחקר חילוני ויקיפדי. דימוי העם הנבחר מנופח ומוגזם. כל העולם נגדנו? כל פלסטיני עם סכין הוא עמלק? נזרום איתכם, אבל לא שכחתם את מוסר הנביאים, את דרישת האל לרגישות חברתית, לאחריות כלפי החלשים והזרים? רוצים לחיות בסרט מקראי? קדימה. רק שימו לב שאנחנו בתפקיד הפלישתים. אימפריה צבאית, כובשת, עשירה, טכנולוגית. פילישתינים במובן העמוק: צרי אופקים, מדושנים, אנטי אינטלקטואלים.

הייתי בכיף קופץ על עגלת התוכחה הזאת. אני אמור להזדהות עם חוסר הנחת הזה. הניסיון לרענן את צורת ההתבוננות הקלאסית – במקרא, בפרוזה הישראלית – במלכים בשר ודם, חרמנים, רצחניים, נראה לי מעניין ומתבקש. לרקוד על שתי חתונות, בהקשר ספרותי, הוא דבר מבורך: להיגעל מהמסחרה ובמקביל לחקות ספרות פופוליסטית־עממית. כך אולי נולדה הספרות העברית החדשה – סאטירה משכילית על חשבון מעשיות החסידים שצמחו אז. חבל שכל אלה לא מגובים בביצוע קליל וקפיצי כמו שהרומן מתיימר לספק בתחילתו.

קשה למתוח קו בין תיאור נוקב של עידן בנאליות – לבנאליות עצמה; בין חיקוי של שפה מדוברת מלוכלכת – לניסוח סטראוטיפי של לשון יומיום שמשקף בוז מאובן כלפי האספסוף. הטריק, כנראה, הוא להביע משהו מתחת לגיחוך, מתחת לתחפושת. ולחלופין, להתמסר לפרובוקציה באופן טוטאלי, למתוח את הגבולות במפגש עם הקוראים. לעמוד, נגיד, על במת תאטרון ולתת לכל צופה רוגקטה וארגז עגבניות. אצל אור, הקריקטורה והעמדת הפנים נראות שדופות לא פחות מתפיסת העולם שהוא תוקף. האם הרומן נרתע מהחיים בשלולית של הערצת מותגים, כוח צבאי, שנאת זרים – או שהוא דובר חסר מודעות של ערכים כאלה? נצלני, תוקפני, מתענג לא פחות מסצנות אונס, מתיאורים של נשות דוד הפרחות, בהרמון, מקשקשות על לק בציפורניים. מרכלות עם הסריס הפייגלע. זאת הייתה יכולה להיות תהייה מדרבנת, מקוממת, ספרותית, אם אור היה מנסה להעמיד בעזרתה סצנה מורכבת, מתפתחת, עסיסית. להביע משהו דמוי זעם או ייאוש. ולא כך הוא.

ברור שניכרים כאן עבודה ספרותית ופוטנציאל בהתאם. אבל כשמתרגלים לעבודת הסיכום, הפרשנות, העיבוד הפופולרי־סאטירי, הפרוזה של אור מתחילה להרגיש כמו מירוץ של כפיות וביצים קשות. כמה אפשר להתפעל מהגיחוך? ציפורניים מגונדרות? הלוואי על הרומן קצת נצנצים. קצת חום נוסח יוכי ברנדס. טיפה מהחן המסתחבק־מלגלג של הגשש החיוור. שמץ מהסלסול האינטימי של ספרות ה'צאינה וראינה', אותם עיבודים פופולריים לסיפורי המקרא שצצו במאה ה־17, שאת המורשת שלהם אור בעצם תוקף. חוץ מזחיחות, מה הוא מבקש להציע?

אמיר אור, הממלכה, הוצאת הקיבוץ המאוחד

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s