הצלמת לבית ישראל – בעקבות מותה של רונית מטלון

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.1.2017

רנקין

"מהי האשליה הזאת?", שואלת רונית מטלון בספר המסות שלה, 'קרוא וכתוב' (2001), בשעה שהיא מנתחת צילום שצילם הסופר לואיס קרול ומתעכבת על פרטי הבעתה של אחת הילדות מצילומיו הטעונים, המטרידים. "מבטה התקיף, הקבוע במצלמה, בעולם, חושף כביכול את האשליה, ובה-בעת גם מגלם אותה", קובעת מטלון, כשהיא בוחנת את ארשת פניה המתריסה של הילדה המצולמת. "אותה הבטחה מפוקפקת, שובת לב, שוברת לב ומרתקת שיש בכוכבת, ב'גיבורה', ב'סטארית האמיתית'".

מטלון עצמה ידעה ליצור את האשליה הזאת בדיוק. לשכנע שהמעשה הספרותי – הכתיבה, הקריאה, הפרשנות – הוא ביטוי לעוצמה, למעמד, לסמכות. למרות השוליים המחויכים-מלגלגים בכתיבתה (ובדיבור, כמרואיינת) – ההתייחסות של מטלון לאמנות המילה והסיפור מבטאת פאתוס גדול, חומרה, רצינות. אמנם לרגע נדמה שהיא לועגת לקרול – שם העט של המתמטיקאי, איש הכמורה, האקדמאי צ'ארלס דודג'סון – הצלם חובב הנערות. נראה שהיא מזדהה ככותבת עם הילדה המצולמת, המרדנית. עם המאמץ לשמור לעצמה דבר מה עצמאי, סרבני, מול המצלמה. למעשה, בצילום המסוים ההוא ובמסגרת המסה ההיא – מטלון מאתרת את נכונותו ויכולתו של הצלם-הסופר לוותר על חלק מכוחו ולשתף פעולה עם המצולמת. לאפשר לאישיותה לבקוע, להתייצב, לצאת החוצה – ולהנציח בצילום-ובסיפור את הרגע הזה של בקיעה והתייצבות.

מטלון הייתה הסופרת-צלמת הסמכותית האחרונה והיחידה. ואולי בעצם הראשונה. אבות הספרות העברית התיימרו לא פעם לדבר בשם "האישה העברייה". בשם קולה המושתק. מטלון הצטרפה למסדר המוסרי-מתעד-מבקר הזה, אבל בזכות הביוגרפיה שלה – בזכות המאבקים שראתה בבית שבו גדלה, המאבק שלה עצמה כנערה במערכת החינוך הישראלית, הגזענות והסקסיזם המובנים בתוכה – מטלון עשתה יותר מאשר לבטא הזדהות או לדבר בְּשם. מטלון ידעה כנראה בדיוק מה מרגישה הנערה המצולמת, המבוימת, בסטודיו, בכיתת החינוך, ברחוב, במערכת הספרותית – או לפחות שכנעה לחלוטין שהיא יודעת. כאשת ספרות, מטלון לימדה את עצמה איך להתייצב מול המצלמה המטפורית הזאת. איך להיישיר חזרה מבט לתוך העדשה – לתעתע, להרשים, לנצח.

במסות, בפרוזה, בראיונות – מטלון עיצבה לאורך השנים עמדה אמנותית ופוליטית. משנה סדורה. ספרה האחרון, 'והכלה סגרה את הדלת', הוא מחווה ברורה ליצירת לאה גולדברג – בגלוי, למחזור 'משירי הבן האובד', ואולי באופן עמוק יותר, למחזה 'בעלת הארמון', לגיבורה הכלואה-מסתגרת שלו. גולדברג לא אהבה להזדהות כמשוררת-אישה. 'לאה משורר' היה אחד משמות העט שלה בצעירותה. מטלון שייכת לעידן אחר, מפוכח ופוליטי יותר. היא ידעה שהיא נקראת קודם כל כאישה מזרחית. היא התנגדה פעם אחר פעם, לפעמים בעייפות ובמיאוס, לספרות ולדיון ספרותי שמתמקדים בזהות מגדרית, במוצא, בזהות אתנית. ומצד שני, אי אפשר להסביר את חשיבותה בלי להתייחס לנקודה הזאת.

בדומה לגולדברג, הפרסונה הציבורית של מטלון גילמה אריסטוקרטיה ספרותית חיה ונושמת (ובוז ישיר או עקיף כלפי מה שהיא תפסה כוולגריות ספרותית, כלומר, אנטי-ספרותית). מטלון התעקשה שישנו חדר כזה, שבו חיה, מדברת וקיימת הספרות כשלעצמה. לא אהבתי את ספרה האחרון, אבל עכשיו מתחדד הדימוי העיקרי שבו: אותו חדר שבו מסתגרת הגיבורה הבלתי נראית של הסיפור, אישה ביום כלולותיה. ננעלת, מתבצרת בחדר האם, ומוציאה מהכלים את שאר הדמויות בסיפור, שמבקשות לשווא להתפרץ פנימה.

באופן שיטתי, מטלון סימנה את מקורות ההשראה שלה. יוצרות – וגם יוצרים – שהתעקשו לבנות לעצמן חדר משלהן, נוסח משלהן. לשכה אפלה בארמון. היא דיברה על לאה גולדברג, על סיפוריה המוקדמים של עמליה כהנא כרמון. היא הפכה לנציגה הכמו-רשמית והיורשת של המסאית והסופרת ז'קלין כהנוב. לחלופין, באותו ספר מסות, מטלון התפלמסה עם עמוס עוז, ביקרה מחדש באחת התחנות הבולטות בספרו 'פה ושם בארץ ישראל'. מטלון הכריזה מאילו לבנים בדיוק היא מעוניינת לבנות לעצמה לשכה ספרותית – ועל אילו חומרי בנייה היא מוותרת ברצון.

ב-2010, בדירוג ספרי העשור שנערך במדור הספרות של ידיעות אחרונות, הרומן  של מטלון 'קול צעדינו' (2008) הקדים על חודו של קול את 'סיפור על אהבה וחושך' של עוז (2002). מצעדים ספרותיים הם אולי עניין טפל, ברנז'אי – אבל יש משמעות לניגוד-ולקרבה שבין עוז ומטלון. לאופן שבו כל אחד מהם עיצב דמות אם חונכת, במסגרת רומן גדול, ישראלי, פרטי-לאומי. עוז מצייר את האישה המשתתקת, המתמוססת, שלימדה אותו אהבת ספרות מהי. מטלון ציירה דמות אם נאבקת, עצבנית, ארסית ומצחיקה, שלא ממהרת להתכופף מול הבת, המספרת. שלא מוכנה לתפוס את עצמה במונחים של חולשה, דיכוי, גם בצריף המתפורר בגני תקווה, אחרי יום עבודה בניקיון.

אולי בזכות הנקודה הזאת, מטלון המשיכה לייצג סמכות אקטואלית בעיני דורות צעירים של קוראים וכותבים. ובעצם, ירשה בדרכה את תפקיד הסופר-המוכיח-היודע, 'הצופה לבית ישראל' – שאצלה התגלגל לתפקיד הצלמת לבית ישראל. מצד אחד, כפי שמעיד המקום של צילומים ממשיים בכמה מספריה, ושל טכניקות כתיבה כמו צילומיות בספרים אחרים – מטלון הייתה שייכת לעידן תרבותי חדש, לא טקסטואלי. מצד שני, היא ייצגה עולם שבו ספרות היא דבר חשוב – לעתים חשוב מדי, חסר קלילות או הומור עצמי. עולם שבו מעמד ספרותי קשור גם ליכולת לשנות ולהשפיע. כך היא עקבה במסה קצרה אחרי החניכה העצמית, הנסיכותית, של לאה גולדברג כמשוררת, על סמך שני צילומים – בקובנה שבליטא ובתל-אביב (מתוך 'קרוא וכתוב'). לחלופין, בקובץ המוקדם 'זרים בבית' (1992), מטלון סיפרה סיפור קצר וקשוח על רגע מכריע, טראומטי, בהתבגרות מסוג אחר של נערה שעובדת בקפה של אביה. ברחוב הרצל, באותה תל אביב, כעבור עשורים.

מטלון ביקשה להוכיח, ואמנם הוכיחה, לנערה הזאת – ולמי שמזדהה איתה – שהחיים בוודאי כוללים חבטות ותבוסות, ותוקפנות שמכוונת ישירות כלפיה. אבל גם אפשרות אחרת. שהיכולת לקרוא ולכתוב הם הזדמנות להתחזק, להבין מה קורה ברחוב ובמרחב התודעה, בתוך הראש. בזמנים עכשוויים, שבהם עורכים, סופרים ומבקרים מקוננים על מות הספרות, על התנוונות הרוח האנושית, על הנזק שיוצר השילוב של תרבות הסלבז, הלייקים, פוליטיקאים עויני השכלה – מטלון מזכירה לקוראות ולכותבות שלא להתפתות לייאוש המפונק הזה. במקום זה, לחפש נתיב לאותו חדר כתיבה וחושך, להקים אותו, להסתגר בתוכו. ולבקוע רק ברגע שהן מוכנות להגיד דבר משלהן על העולם שבחוץ.


  1. הטקסט הכי מעניין על מטלון שקראתי, וקראתי די הרבה ממה שנכתב עליה, מאז שנפטרה.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s