ראיון עם סמי ברדוגו, חמור

"צפה לגרוע מכל. אני בטוח שאין להם מושג מי אני ושהם לא קוראים ספרות". סמי ברדוגו מזהיר אותי מפני המפגש שבו הוא עומד לדבר על עצמו ועל הספרים שכתב בפני קהל מבוגר, ותיקי מושבים ויישובים, בתיכון ליד קיבוץ נען, לא רחוק ממזכרת בתיה שבה גדל. אבל אני כאן לכבוד הגרוע מכל. או לפחות לכבוד המביך, החריג, המשונה, שברדוגו מתמחה בהם כסופר. כבר 20 שנה, מאז ספרו הראשון 'ילדה שחורה', הוא מעצב עולם ספרותי שבו נורמטיביות היא עניין חשוד, מפוקפק, ותחושת מוזרות כלפי הגוף, הזולת והשפה עצמה היא נקודת המוצא.

לא מזמן, הוא מספר וצוחק על עצמו, מול קהל שכמעט כולו מורכב ממרצות ומסטודנטיות, תיאר את עצמו במשפט "אני לא אוהב נשים". זאת לא הייתה התרסה מכוונת. רק הדרך הספציפית שלו להתייחס למיניות שלו כגבר הומו. אם פליטות פה כאלה משתחררות מול קהל אקדמי, אוהד – איך יקבלו את ברדוגו הפנסיונרים שמגיעים לתיכון פעמיים בשבוע, משלימים בגילם שעות לימוד?

בפנים שלא נראות מאושרות, ברדוגו בוהה במוטו החינוכי שמקדם את פנינו בכניסה למבנה: "השמים הם הגבול והדרך דרך ארץ", ובערכים מודפסים כמו 'נתינה', 'מעורבות' ו'אמפתיה'. בחדר המורים, לפני תחילת השיעור, הוא מדבר עם אסתר אדיבי שושן, רכזת הספרות שהזמינה אותו, על השערורייה שכמעט נוצרה בספטמבר האחרון סביב הסיפור הראשון והיפה שברדוגו פרסם, 'שוק' מ-1998.

תלמידת כיתה י', שלמדה בתיכון (אחר לגמרי) את הסיפור, התקשתה לעכל את שורות הפתיחה שלו: "בכל יום שישי, בין ארבע לחמש אחר הצהריים, אני פותח לאמא שלי את החזייה. מרגע הפתיחה אני והיא נכנסים אל שבת המנוחה". אמא של התלמידה הייתה עוד פחות מרוצה. היא פירסמה פוסט פייסבוק מזועזע שהופנה למשרד החינוך וגרר מאות תגובות והמוני שיתופים: "מקובל בעיניכם שילדים יחויבו ללמוד בבית הספר יצירה כזו? שהציון יושפע מיצירה מטרידה כל כך? איפה הצניעות הבסיסית? מה מראים לנוער עוד לפני שהם הבינו את המיניות שלהם?"

ברדוגו, שמתגורר בשנה האחרונה בברלין, מספר שהדי התקרית בפייסבוק, בפוסט שהופנה למשרד החינוך ולדמויות כמו נפתלי בנט ואיילת שקד, הגיעו אליו באיחור ובהפתעה. "מה שמפליא אותי הוא שלפני 20 ו-15 שנה הסיפור הזה עבר חלק במערכת החינוך, עם כל המורכבות שלו. לא הרימו גבה. והנה כעת אנחנו ב-2019, צועדים קדימה אבל אחורה. אמא וילדה וקהילה שלמה של אנשים מזדעזעים מסיפור שבעבר בכלל לא עורר כזאת תשומת לב. אני חושב שזה מסמן את רוח הזמן שאנחנו נמצאים בו, ולא לטובה. רוח שנוטה לשמרנות ולהתחסדות ולהגנה כביכול על הילדים מדברים חסרי שחר. הרי הדבר האחרון שאפשר להגיד על סיפור כמו 'שוק' זה שהוא מתאר פורנוגרפיה, ניצול ו'הטרדה', כמו המילים שאנשים כתבו עליו שם בפייסבוק" (קישור למאמר פרשנות על הסיפור 'שוק' בכתב העת 'מכאן').

המפגש עם כיתת המבוגרים – שמוקפת גם בתלמידי כיתות י"א וי"ב שמצטרפים לשיחה – דווקא עובר חלק. האנשים מקשיבים, צוחקים פה ושם במקומות הנכונים. שואלים שאלות קולעו. ברדוגו, בתורו, מתאר את עצמו ואת הכתיבה שלו כמי שמסרבים להשתייך לכל קבוצת השתייכות. זרות, הוא אומר, היא עניין בסיסי לחיים של אנשים בישראל שהוא מסרב לוותר עליו בקלות. גבר מבוגר, עם מבטא צרפתי בולט, מגיב ואומר: "כולנו זרים כאן בעצם. ישראל היא מקום של אנשים זרים, בלי בית", אבל מיד מוסיף, "אבל בסופו של דבר התחברנו, לפי התוצאות". "עניין של פרשנות", עונה לו ברדוגו. תלמיד צעיר שואל את ברדוגו למה בחר להרוג את דמות האם בסיפור 'שוק', או יותר נכון, למה בחרת "להרוג את אמא שלך". מישהי אחרת מתארת את הקריאה בספר אחר של ברדוגו כחוויה מתישה, שהעבירה אותה כל פעם בין כעס לאמפתיה כלפיו, "עד שהבנתי שזה העניין שאתה בעצם מתאר, את החיים האלה ואת המאמץ שלך להשתמש בשפה". אפשר לסכם: גם אם היו למישהו גפרורים מתחת לשולחן, אף אחד לא ניסה להעלות את הסופר באש.

1
מתוך הסרט 'רבקה' (1940)

הרומן החדש של ברדוגו 'חמור' מתפצל בין שני קווי התרחשות: בין אקלים קפוא ולהט, בין צפון הארץ ודרומה. בין סיום הנעורים של הגיבור ב-94' לגלגול המאוחר בשנים האלה. הנדסאי מובטל, מתגרד, על גבול התפקוד התקין. בדומה לגיבור המכונס, הכמעט מתפורר, בקרוב גם ברדוגו יחגוג, או לפחות יממש, יום הולדת 50. מכל הגיבורים שלו, הוא אולי הרחוק ביותר מהביוגרפיה הפרטית של ברדוגו, ובכל זאת הם חולקים זיכרון משותף.

רוסלאן, גיבור הספר, נהג להבעיר בנעוריו שריפות קטנות והרסניות בפוטנציה, בשוליים של קריית ים. גם לברדוגו היה תחביב דומה, אבל בגיל צעיר בהרבה. "הייתי יוצא וממש מדליק חלקות קטנות של עשב יבש", הוא אומר, "זאת התרגשות בלתי רגילה. פחדתי מזה, אבל גם נורא נהניתי. לראות את השריפה הקטנה הזאת. כאילו כבר בגיל קטן כאילו נמחקו לי החוקים של המותר והלא-מותר. יכול להיות שאני מבקש לחזור בכתיבה לתחושה הזאת, של סטייה מהחוקים".

"ועם קסמי הגפרורים", הוא כותב בספר, "התקדם רוסלאן אל מקומו בחוץ, אל השטחים המזרחיים המתקייצים, שהתבהרו לעומתו והלהיטו בהדרגה את ההזדרזות הלאה – להגיע כל־כך קרוב אל סופם של הצמחים, לא אל מותם בינתיים […] והתקרב ברגליים מעט רועדות אל מצבור העשבים היבשים, התכופף אליהם ומישש בלטיפה את קצותיהם, ושלף את הגפרורים, הדליק אחד בלהבה כחלחלה והדביק אותה אל גידולי הפרא הקשים ופחד מאוד – האם הם יסכימו או שיתנגדו לו, האם הם צוהבים אותו, שונאים־שונאים אותו? וגם מן הרוח פחד. כי זאת כמעט תמיד באה, בלי התחשבות החלה ללבות את ההתכלות, שהנה קרתה קודם־כל במו־ידיו של רוסלאן".

תפסו אותך פעם משחק באש?

"לא, אלה היו טקסים שלי עם עצמי. חד משמעית. לא היה שם נזק ממשי. אבל היתה שם אלימות. בכלל, הייתי יכול בתור ילד להרוג חיות קטנות. דבורים וזבובים אני מתכוון. לדחוף פתאום אנשים או חפצים, בלי סיבה הגיונית".

ילדים עושים דברים כאלה. רק שאצלך בסיפורים, המעשים האלה גורמים לגיבורים להסתובב כמו פושעים בעולם. כאילו הם מסרבים להתבגר ולקבל את העובדה שכולם סוחבים איזו אשמה אנושית משותפת.

"כבר בספר הראשון שלי, אמרו לי שנולדתי עם תחושת אשמה. שאני כותב כמו מישהו אשם. יכול להיות שזה רגש שאמור להשתנות עם ההתבגרות, אבל קודם כל, אני לא מאמין בהכרח שאנחנו משתנים לטובה עם ההתבגרות, שיש בכלל ערך חיובי להתקדמות. יותר מזה, בניגוד אליך אני לא חושב שכולם מסתובבים עם תחושת אשמה פנימית. להפך, כשאני מסתכל על הסביבה אני מרגיש שהרוב דווקא חופשי מאשמה כזאת. שאם כבר, עומדים להאשים אותי ולהוקיע אותי. זאת תחושה שמלווה אותי מגיל צעיר. בשבוע שעבר נסעתי להצטלם לתוכנית בערוץ הכנסת, ואני מסתובב שם, בין האנשים והשומרים, ומרגיש שכולם חוץ ממני נראים הכי בסדר שיש, מסודרים ומהוגנים. תראה את המורים כאן בחדר המורים".

'חמור' מוכיח את הנקודה, את היכולת של ברדוגו להלך בדיוק על קו התפר שבין נורמטיביות לבין פירומניה. בין חזות אפורה של חיים לכאורה חסרי דרמה – לבין הטרגדיה הגדולה שבכל זאת רותחת מתוכם אחרי שמתרגלים לצורת הסיפור הייחודית שלו. בין השתבללות פנימה בתוך עולם לשוני וערכי משלו – לבין הניסיון ההפוך של ספריו לזעוק להכרה, ליצור קשר.

בספרו 'זה הדברים' מ-2010 הגיבור פחות או יותר חטף את אמו מבית האבות, במטרה להכריח אותה ללמוד קרוא וכתוב בביתם הישן. 'חמור' מתאר, בין היתר, קשר עם חמור פצוע, שהגיבור אוסף לביתו, לחצר האחורית במושב בת הדר שסמוך לרצועת עזה, כשהוא מפנה כלפיו קשת רגשית שלמה: הזדהות, משיכה, השתוממות, הזנחה. כאילו החיה היא השתקפות שלו עצמו, של הוריו, של מאהב בלתי רצוי. כאילו הוא עצמו חמור חצי אילם.

"התקשורת עם חמור, הדין והדברים איתו, לא נעשים בקול", ברדוגו אומר. "מול חמור לא צריך לדבר, ולא צריך לנחש מה השני חושב. לך תתפוס מה זה דיאלוג עם בנאדם. מה אני יודע עליך? כמה אתה יכול להכיל אותי? עד כמה קשר אנושי יכול להגיע לידי שלמות? מבחינתי אתה – כמו כל אדם – תמיד תאיים עלי. תרצה או לא תרצה, תמיד תפחיד אותי. גם אם נעשה את הדבר הכי נעים בעולם, תמיד נצטרך לדבר. לתקשר. להסכים ולא להסכים. דבר שמבחינתי נראה כמעט בלתי אפשרי".

הנה עכשיו, בכיתה, דיברת בצורה מאוד פתוחה ומובנת, והקשיבו לך בהתאם. אנשים שחשבת שאין להם שום קשר לספרות כמו שלך חלקו איתך תובנות רגישות.

"לא פעם אומרים לי שאני אדם מתקשר, חברותי וכולי. אבל זה קורה שעה, שעתיים, וזה נגמר. זה לא מתקדם הלאה. הילד, הילדה, הנערה, המורה, האמא, האבא, המרצה, העורך הספרותי – כל אחד מהם הוא השוער המטפורי שעוצר אותי בכניסה. ישויות שאני כל פעם מחדש צריך להתמודד איתן. ישויות שאני כל פעם מחדש צריך להתמודד איתן. לנסות להבין ולתרגם אותן. לשאול איך קוראים אותי ואיך אני קורא אותם. וזה פגם. אין לי כנראה את הכישורים החברתיים כדי להתגבר על האשם ועל תחושת הרדיפה.

"אני עוד מעט בן 50. לכל האחים שלי יש משפחות וילדים. אמא שלי בדיוק עומדת להפוך לסבתא רבתא. בניגוד לרוב האנשים סביבי, אני פחות ופחות כבול למסגרת שתרסן אותי. לא למערכת יחסים אנושית, לא למוסד עבודה. השנה חייתי בעיקר על חסכונות, ואין לי מושג איך ייראו החיים שלי כשאחזור לישראל בעוד כמה חודשים. אני אפילו לא כבול כבר לשום בית. העברתי את כל החפצים שלי לפני שנה לאחותי. וכבילות יכולה הרי להיות דבר טוב. במובן הזה, הרבה פעמים אני מרגיש שאני מפגר מאחור בזמן שאחרים מתקדמים. מצד שני, זה הספר הראשון שבו השתמשתי בדמות של מספר בגוף שלישי. מישהו שמדבר אל הגיבור, שמקלל אותו, שמדרבן אותו לקום, לצאת, לעשות משהו. למה אתה נמנע כל כך, הוא שואל אותו. למה אתה תקוע. למה אתה הולך לישון בתשע בערב, בקיץ, ביום שישי".

2

משפט הפתיחה של הרומן עונה לשאלה שעוד לא נשאלה: "החיים לא עומדים בהבטחה שלהם. בגלל זה: חמור". שם הספר, כמו גם קפיצת המדרגה שלו מבחינת אינטנסיביות, תעוזה והעצמת המאפיינים הייחודיים לברדוגו ככותב, יכולים להיראות כתגובת נגד להערכה הממסדית שהוא זוכה לה, לפרסים שהוא מקבל, לעובדה שכמעט על אפו ועל חמתו, כמו שמדגים המפגש בבית הספר – ראיית העולם שלו בכל זאת מייצרת הקשבה. גם אם הוא מתעקש שלא לחגוג את הסימון הליברלי והקהילתי של מזרחיות, של קוויריות, של זהות אמנותית.

"אני לא מכחיש שאני חלק מהעולם הזה", הוא אומר. "במודע או לא במודע, אני כותב מה שאני כותב לאור מה שאפשר לקרוא לו המהפכה הפמיניסטית, והלה"טבית, והמזרחית. אבל אני לא עושה הסכם עם התקופה הזאת, והגיבור שלי לא לוחץ לה את היד. להפך, הוא היה רוצה לחזור לעידן קודם, לסדר שאפשר לקרוא לו שמרני או סגור יותר. אפילו בסקס הוא מבקש איזו תנוחה רגילה שאופיינית לגבר ואישה.

"אתה כנראה רואה את חצי הכוס המלאה ביחס לספרים שלי. נכון שאני מתאר יחסים בין שני גברים. שאני יכול להרשות לעצמי לתאר יחסים לא רגילים בין חיה ובין גבר. שאני יכול לתאר שריפות ומוות ודברים מאוד קיצוניים. ונכון, שאלה דברים שאני יכול היום לדבר עליהם בלי שאף עורך לשוני יעצור אותי או ינקה את הביטויים הבוטים והפחות קונבנציונליים מהכתיבה שלי. מצד שני, עם כל החופש והלשון המשוחררת שמתאפשרת לי והיא נהדרת – אני בכל זאת חושב שבמעבה הטקסט או אולי מעליו, קיימת מציאות לא פשוטה. ככל שאני נעשה יותר מעוכב בחיים מול הזולת, ככל שאני מרגיש מנוכר יותר לזמן ולמקום שבהם אני חי – אני נעשה יותר ויותר משוחרר בכתיבה. המרחב של הכתיבה הולך ונפרץ. וזה גם מסוכן".

מסוכן?

"אפשר לאבד את הדעת. ואפשר לאבד מגע עם העולם החיצון".

את שמו של גיבור הספר, רוסלאן איסקוב, ברדוגו שאב דווקא מהעולם הממשי, החיצוני: שמו האמיתי של אחד ההרוגים באסון החניון מ-2016, שבו נהרגו ברמת החייל שישה אנשים. החקירה המשפטית עדיין מתנהלת. "ראיתי ידיעה חדשותית על אדם צעיר שמת בתאונת בניין, שעשתה לרגע אחד רעש גדול ומאז כבר שכחו ממנה. בחור בן עשרים ומשהו שפשוט נפל ומת. העובדה שהוא מגיח פתאום לתודעה, לעיתון, משקפת את הנידחות שלו. בלי האסון אין לו כאילו זכות קיום. ובעיניי הוא בדיוק דוגמה למישהו שצריך לשים אליו לב. הטרגדיה של אנשים כמוהו אומרת משהו לא פחות משמעותי מעוד ספר על חיים עירוניים, יאפיים, בתל-אביב. איך בכלל אפשר לאהוב ספר שעוסק בתל-אביב? מכעיס אותי לראות כותבים צעירים שכותבים על חיי העיר הזאת. כמה מקום ספרותי היא תופסת, למרות שהיא כלום בתוך ישראל מבחינת אנשים וגיאוגרפיה", הוא אומר כשאנחנו נוסעים לבית אחותו במזכרת בתיה. "אפילו לדבר על זה מפריע לי לנהוג כמו שצריך".

העברת חלק חשוב מחייך בערים גדולות. תל-אביב, ירושלים, פריז. עכשיו אתה גר בברלין. זה לא שאתה משוטט בכפרים.

"נסעתי לברלין כדי לכתוב, כדי לעצור רגע את השגרה של סדנאות ולימודים וכל מירוץ הפרנסה שאני בתוכו כבר 15 שנה. למרות שאני כבר מכיר את ברלין, היא בפירוש לא המקום שלי. הקור, חג המולד, זה לא בשבילי. אולי רק השקט, העובדה שאנשים לא מדברים בטלפון באוטובוס. החיים שלי אפרוריים בכל מקום באותה מידה. מישהי שאני מכיר התלוננה לא מזמן לחברה משותפת שגרה בברלין: תראי, הוא עושה בדיוק מה שהוא עושה בתל-אביב. לא יוצא מהבית. רק כותב. מקסימום יורד לסופר. אבל מה היא חושבת, בעצם, שבאתי לברלין כדי לקרוע את העיר ולהזדיין?"

אפשר גם לכתוב וגם להזדיין. אפילו להורים המבוגרים של הגיבור בספר הקדשת סצנת סקס.

"אולי בשבילך אפשר גם וגם. לא בטוח שבשבילי. אבל נכון שכתיבה וסקס הם לא עולמות נפרדים. להפך, בספר הזה אני מנסה להפגיש את לשד-החיים עם הכתיבה. הגיבור שלי רוצה את הדברים הכי פשוטים, את התכל'ס: לשטוף את החמור שלו, לגעת במאהב שלו, לראות עלים. לא מעניינים אותו דברים נשגבים. הוא לא סובל למשל את המילה 'ארכיטקטורה'. את היומרה מאחוריה. וגם אני לא".

לאורך כל הספר תהיתי מה תבחר בסוף: להציל את הגיבור הזה או להוליך אותו לכיוון הקריסה, החורבן.

"זה בדיוק הכוח שיש לך בידיים כסופר. זה כוח נהדר, אבל הוא גם אומר דבר איום ונורא על מי שאני. תחשוב, איזה בנאדם נמשך לסוג כזה של כוח – כוח להקים דברים לתחייה וכוח להרוג אותם?"

סמי ברדוגו, חמור, הוצאת הספרייה החדשה

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 6.12.19 | מוזמנים להשאיר תגובה

ועוד כמה שאלות, שנשרו בעריכה

היו נקודות ב'חמור' שאמרתי לעצמי: איך הוא – כלומר אתה – מרשה לעצמו למתוח את הסבלנות של הקוראים באופן כזה. איך אתה מרשה לעצמך להשתמש בדמות מספר שיש בה, בין היתר, צדדים גזעניים ומתפלספים ביחס לדמויות הפועלות. קול שדואג כל הזמן להזכיר שהוא שם, צופה בהתרחשות, מפרש אותה. מאבחן למשל את צורת האכילה של הדמויות, את הבגדים שהן לובשות. נוכחות שכאילו מפריעה להישאב באופן בלתי אמצעי לסיפור כ'סיפור'. לתיאורים הפלסטיים והציוריים יותר של ההתרחשות.

"אני רואה את זה אחרת. יש מקומות תוך כדי הכתיבה שנוצרת איזו זרימה שהיא לא בשליטתי, אבל נכונה לרגע. יש נקודות שבהן צריך להתרחק ולנסוק, ולזלוג מהרצף העלילתי. אני בפירוש לא רוצה שקוראים יתרחקו ממני, להפך. אבל אני גם לא אתפשר. ברגע שאני כותב, אני נאמן לעצמי ולמה שנכון לטקסט ולעלילה, בכל הרבדים של הסיפור. אתה חושב שלסופר שכותב פרוזה יש מקום להיצמד רק לאפיון דמויות, להרכב עלילה? אני לא חושב שספרות צריכה להיצמד רק לעניינים ספרותיים. כן, אפשר להגיד לי, מה אתה מתפלסף פה פתאום. אבל פאק אוף. אני רוצה להתפלסף. למה לא? ואם משתרבבות לסיפור צורות מחשבה שאפשר לקרוא להן סוציולוגיות, למה לא? אולי זה חלק מהחופש שהרגשתי ואני מרגיש. ואני נאמן לו. גם אם זה במחיר של קוראים שיילכו לאיבוד או שיוותרו על המשך הכתיבה. אני מוכן לספוג הכל. זה לא בידיים שלי, התגובות לכתיבה שלי. ואני לא מרגיש שאני צריך להצדיק את הבחירות שלי כסופר או את דרך הסיפור. מבחינתי, זאת יחידה אורגנית אחת שלמה, שכל החלקים שלה מתחברים למשהו אחד. גם הנושא, וגם במבנה, וגם בבחירות הסגנוניות.

"זה יישמע נורא פלצני. אבל אולי יש בטקסט הזה שילוב, שנכון לרוח הימים האלה, יכול להיראות מורכב או תובעני. אבל יש לזה ערך מבחינתי. לשילוב הזה בין פרוזה וספרות שהיא לא בדיוק פרוזה, שלפעמים נראה זר וקשה להכיל אותו. לדעתי, בספר הזה אני דווקא נצמד יותר מהספר האחרון שלי, 'כי גי', לתפקיד המספר. אני מרגיש ש'חמור' הוא הדבר הכי סיפורי שכתבתי מאז 'הרומן שלי, 'זה הדברים'. זאת עדיין בעיקר פרוזה בעיניי. אבל היא משחקת גם עם סוגי כתיבה שהם לא פרוזה. אלוהים ישמור מה יהיה בספר הבא".

לאורך השנים בכל זאת למדו לקרוא אותך. גם מחוץ לדיון הספרותי, כמו בכיתה שבה דיברת עכשיו. להתייחס לצורת הסיפור שלך כאל שפה ספרותית, ולא רק כדיבור פגום.

"נכון. כשצריך, גם ברמת היומיום, אני מתקשר בסדר עם הסביבה. אבל מבחינה ספרותית, נראה לי שאם אני אהיה פתור לקוראים או לי עצמי – זה יהיה נורא ואיום. להיות מובן".

הנקודה הזאת מתבטאת בשוני בין הספרים המוקדמים שלך והמאוחרים יותר?

"הייתי הרבה יותר מרוסן וברור בספרים הראשונים, בוודאי. היום אני הרבה נאמן לחופש ולמשחקיות שהכתיבה מאפשרת. אבל יש עניין נוסף. בתחילת הדרך, וזה דבר שלא נעלם לגמרי, הכתיבה שלי נוצרה מתוך תחושת חסך. מין בור נורא גדול שלא יכולתי למלא אותו – וגם הספרות העברית והישראלית לא הייתה יכולה. בחטיבה, בתיכון, במובנים מסוימים גם באוניברסיטה, אני זוכר את עצמי יושב בספסל הראשון, מתחת לעיניים של המורה, ולא פוצה פה. אבל בתוכי שאלתי: איך ייתכן שאנחנו לומדים עוד סיפור ועוד שיר, ומנתחים אותם ונבחנים עליהם, מבלי שאף פעם נגיע לשיר או לסיפור שאני יכול למצוא בהם דמות או קול שקצת דומים לי, שמזכירים את הבית שלי, של השכן, של הסביבה שלי. לא פגשתי סיפורים שמספרים משהו מהעולם שלי, שאפשר לקרוא לו עולם פריפריאלי, או מזרחי, או עולם של מהגרים. אף דמות שיכולתי לסמן, להצביע עליה ולהגיד: היא כמוני, אני מזדהה איתה.

"זה העולם שהוא הרוב במדינה הזאת, ועדיין, אין לו כביכול זכות ייצוג בספרות. הידיעה הזאת שירתה אותי מבלי שהבנתי אותה לעומק. אמרתי לעצמי בתחילת הדרך: אתה כותב על עצמך, את עצמך. ובעברית שנראית נכונה לי. אבל בספרים האחרונים, אני מרגיש שאני כבר פורץ מתוך העיסוק שלי בעצמי ובעולם שלי. אני מרשה לעצמי להסתכל על הדברים כאן במבט רחב יותר. לדבר לא רק על האינדיבידואל ועל הקהילה, אלא בכלל, על הארץ הזאת, אל האנשים שחיים כאן. מהספר שלי 'סיפור הווה על פני הארץ' התחלתי להיות יותר ויותר ערני וביקורתי כלפי מה שמתרחש כאן".

בניגוד לתפיסה העצמית האפלה והמופרעת של הגיבורים שלך, בסופו של דבר, יש בכתיבה שלך משהו שפוי ומעורר אהבה. אולי דווקא מעצם העובדה שאתה מתעקש לתת למוזרות לקבל פתחון פה, להשיל מעליה את המוזרות שכפו עליה מבחוץ.

"השאיפה שלי היא קודם כל לשפיות, לתקינות, לקרבה, לאהבה. לאנושיות. החמור, מבחינתי, עם כל הקטסטרופות והמחלה והרדיפה, הוא ביטוי של הרצון לחזור לחומר, לאנושיות, במובן הכי פשוט של המילה. מצד שני, וזה דבר שקשה להסביר, אני חושב שאין לי דרך לתת ביטוי לאנושיות הפשוטה הזאת, כלומר, לכתוב באופן שבו אני מדמיין אותה".


  1. קראתי בתשומת לב ולא אהבתי. יש איזו רוח שחצנית שנושבת מהדיבור של הסופר הזה. מה יוצא לנו מלשמוע שהוא שרף דברים כשהיה קטן? כמה עוד אפשר לשמוע שהוא מרגיש אחר כפול שלוש, כמזרחי וכהומו ו…שכחתי מה השלישי. היו לו ספרים נהדרים בהתחלה. ככה אני מדברת והסיפורים הקצרים על חיזו בטטה והאמא וכל זה . והמונולוג של הסיסי הצעיר. דברים חזקים ובגלל זה הוא מוערך. אבל השחצנות זה דבר שגורם לי לגירודים בכל הגוף. אני חייב להודות שכעת אני לא קונה כל דבר שלו בהערצה. אני בודק מה אומרים מבקרים לפני שאני קונה. כי היו כמה אכזבות. סליחה.

    • היי דב. תודה על התגובה.
      הכתבה הזאת כנראה מעצימה או מתמצתת נקודה חוזרת באופן שבו ברדוגו מציג את עצמו. בעיניי, לא מדובר דווקא בשחצנות, אלא בעמידה מסוימת מול העולם (עניין שברדוגו נוגע בו כאן, כשהוא אומר שכל אדם מבחינתו הוא איום פוטנציאלי: חוסר הבנה הדדי, האשמה או הוקעה כלפיו). כל זה קשור לסיפור החיים המסוים שלו ושל הוריו, ובאותה מידה, למקום ולתרבות החברתית והפוליטית בישראל. החיים כאן גורמים לאנשים רבים להיות על המשמר, ותמיד להקדים תרופה למכה: אתם לא תנדו אותי, אני אנדה אתכם.
      אפשר לראות את זה בראיונות עבר איתו, חלקם כאן בבלוג (על ההשפעה של מות האב בגיל צעיר; היחסים עם אמא שלו, אישה שלא קיבלה הזדמנות לקרוא ולכתוב; על ההתבגרות בישראל, בשנות ה-70, עם שם כמו 'סמי ברדוגו', שגרם ליועצים חינוכיים, למשל, להציע לו לעבור כתלמיד לבית ספר מקצועי למרות שלא היה לו שום כישרון או נטייה למקצועות טכניים).

      במקום לחזור לנושאים האלה, עניין אותי להראות איך בכל זאת התרבות בישראל השתנתה, ותפיסת העולם של ברדוגו זוכה לקשב ולהבנה, גם מאנשים שהוא לא מצפה מהם להבנה או להזדהות (כמו התלמידים המבוגרים והצעירים שהפגישה איתם מתוארת כאן).
      בכלל, מה שיכול להתפרש בריאיון כטינה, ניכור, עליונות – עשוי לקבל הקשר ומשמעות אחרים כשקוראים את ספרו. הרתיעה הראשונית מהגיבורים שלו, מסגנון הכתיבה – עניין בולט בספרים האחרונים – היא גם עמדת מוצא או מנוע לתהליך רגשי מעניין ואפילו חשוב. המעבר מעוינות וחשדנות לעמדה של הבנה וקרבה, גם אם ההבנה והקרבה האלה לא קלות ואף פעם לא פתורות עד הסוף.
      'חמור' – הרומן החדש – היה כרוך בהתמודדות גם מבחינתי כקורא. אבל לאורך הקריאה בספר קרה דבר מעניין: בכל פעם שהיה נדמה לי שהנה, אני מאבד את הסבלנות ביחס לסגנון הכתיבה, ביחס לדמות המספר ובכלל – בכל זאת מופיע פיצוי מפתיע, שכאילו עונה לרתיעה ולביקורת שלי ואפילו ניזון מהן. התפתחות עלילתית מורכבת, בין היתר. או תיאור מתמשך וייחודי של סצנה בהילוך איטי (למשל, תיאור תנועה ארוכה שמסתיימת במפגש בין זוג ידיים, של הגיבור ושל גבר נוסף, תנועה שתוך כדי מתפתלת בין עניינים ומחשבות).
      קריאה כזאת דומה להליכה במסלול פתלתל, שפתאום נחשף בה הנוף הרחב. כמו רגעים של מיקוד או התעלות בסרט קולנוע, שמנצלים באופן לא צפוי את הקסם של הצילום והעריכה. של המדיום האמנותי.
      במילים אחרות, ברדוגו מכריח אותך, כקורא, לעבוד. האם יש שכר לעבודה הזאת, שהיא קודם כל עבודה רגשית ואסתטית?
      אני מוצא שהשכר הוא ההזדמנות להימצא בחברת דמויות וצורת סיפור שכמעט בשום מקום אחר לא נחשבות ליפות. או שאינן ראויות לתשומת לב והבנה. לאט לאט נבנית לאורך הספר טענה שיש צורות של יופי ואינטימיות ששכחנו מהן או שעדיין לא גילינו. בתרבות אלקטרונית ושיווקית מאבדים – לפעמים – משהו מהיכולת להימצא בחברת מה שלא מתמסר בקלות, שלא מענג את העין ולא מחמם את הלב. במובן משונה, אין לנו סבלנות יותר גם למה שלא מזעזע, מרתיח, מקומם.
      ברדוגו עצמו, כאדם, נראה שהולך ומאבד את הסבלנות שלו כלפי החיים סביבו. אבל בעיניי, הספרים שלו מציעים אימון ספרותי ואנושי חשוב: ללמוד לבלות זמן עם אנשים ומצבים לא מוגדרים, לא מושכים, מוזרים – עד שאנחנו לומדים לקרוא אותם. לא מפני שאנחנו, כקוראים, אנשים טובים ויפים יותר, אלא מפני שאנחנו בעצמנו משונים, מוזרים, ואף פעם לא מספיק יפים או מכוערים, מושכים או מזעזעים, כדי להתאים לטלוויזיה, לפרסומת או למדף הספרות העברית.

  2. כשהוא אומר “אני שונא נשים” זה כאילו אמר “אני שונא יהודים”. הוא מתרץ, “אני הומו”, כאילו תרץ “אני נוצרי”.
    באמת שונא את כל הנשים, כי הן כולן אותו דבר, מנסות לסרס את הגבר או השד יודע מה? אולי אמר זאת בתור פרובוקציה, אבל זאת אימרה שאין מה לעשות איתה, מה הוא רוצה או מצפה מהמין החלש שבמשך רוב שנות ההיסטוריה והפרה-היסטוריה האנושית דוכא בכח הזרוע והיה כנוע, מוכה, מושפל?
    האם אני אמורה לקבל זאת באימרה של אדם נבון, חושב, שיש לספריו תוכן ורגש שיש טעם לקרוא?

    • היי אינה. תודה שקראת. אני אחדד את הדברים. קודם כל, ברדוגו סיפר את האנקדוטה הזאת בהומור ובביקורת עצמית, על חוסר המודעות שלו מול קהל. הוא גם לא אמר שהוא שונא נשים, אלא לא אוהב. נדמה לי שזאת דרכו לתאר את עצמו בכל הקשר, תמיד באפיון שלילי, ותמיד מחוץ לנורמה. כסופר, לעומת זאת, הוא יצר לפחות שתי גיבורות ספרותיות מורכבות במיוחד, ברומנים 'ככה אני מדברת עם הרוח' ו'זה הדברים'. מי שיקרא או תקרא את 'זה הדברים' יגלו עד כמה מרכזית ההשפעה של אמא שלו וסיפור חייה על הזהות שלו כסופר, וגם את המקום העקרוני שיש לנשיות כדימוי פוליטי וקיומי בכתיבה שלו. גם אם הנושא הזה כרוך בתיאור של יחסים מתוחים, סימביוטיים, אוהבים ובלתי ניתנים להתרה (עניין שבולט כבר בסיפור המוקדם 'שוק', ששווה לקרוא).

  3. פינגבק: "חמור" של סמי ברדוגו מציג מופע חסר תקווה של הפריפריה - פרוזה - הארץ


להגיב על אינה לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s