גליה עוז, דבר שמתחפש לאהבה

גרסה מורחבת לרשימה שהתפרסמה במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.3.21

בשלב הזה, בסך הכל שבועיים אחרי שספרה של גליה עוז התפרסם, יכול להיות שכבר עברנו להתרגש, להזדעזע, לחרוץ משפט ביחס לסקנדל עסיסי אחר. ולכן זאת הזדמנות לחשוב על ספרה הקצר של עוז, 'דבר שמתחפש לאהבה', ביחס לשם שלה ולא של אביה. ביחס לסיפור שהיא מבקשת לספר, ולא ביחס לביוגרפיה, לספרות, לדמות הציבורית שאנחנו מזהים עם האב.

מבחינה סגנונית, מבחינת ז'אנר של כתיבה, 'דבר שמתחפש לאהבה' הוא ממואר (ספרות זיכרון) או מסה שמתארים יחסים עם אב מתעלל. ילדות. בגרות. החיים שלאחר מותו. הספר הזה לא מבקש להפיק יופי או עונג אסתטי ממה שהיה מכוער, מביך, קטנוני. להפך. המאבק כאן הוא לבטא באופן ישיר, אבל אינטליגנטי, רגש של עלבון והתקוממות. להפר את העיקרון של "אחרי מות – קדושים אמור".

אנחנו נתקלים ועוד ניתקל בסיפורים כאלה. גבר בעל השפעה – פוליטיקאי, אמן, ספורטאי – נפטרים. המנגנון התרבותי של הספדה והנצחה יוצא לדרך. אבל מישהי או מישהן מתעקשות לקלקל את החגיגה. ראינו משהו כזה לפני כשנה, במותו של קובי בריאנט בתאונת מטוס. בריאנט היה כדורסלן ואיש ציבור פופולרי ומוערך. אבל לפחות לרגע הוא היה גם נאשם באונס של בחורה בת 19. אשת תקשורת שביקשה להתייחס לנקודה הזאת עוררה גל של זעם. זה לא המקום, ולא הזמן. היתה לך ולכלי התקשורת אפשרות להיכנס לעסק הזה בכל הכוח כשהאיש היה בחיים. 

עוז מתייחסת לשאלה הזאת לקראת סיום הספר: "למה לא כתבתי עד עכשיו? כי לא היתה סיבה להפוך את כל זה לעניין פומבי. אבא שלי הרי לא תקף ילדות זרות ברחוב. לא היה צורך לתקוע סיכה בבלון. כי במשך הרבה שנים חשבתי שהאלימות שחוויתי היא לא עניין גדול. כי חשבתי שאני מסתדרת. כי אני נפגשת עם תלמידים בבתי ספר ובספריות ציבוריות, ופחדתי שהלכלוך ידבק בי, שיחשבו שגם אם אני דוברת אמת, עדיף להרחיק אותי מילדים. מי יודע, אולי אני דומה לו. כי ידעתי, גם כשלא יכולתי להוכיח, שהוא מדבר עליי רעות מאחורי הגב, ולא רציתי להיות כמוהו. שתקתי כי קשה לשבור טאבו שנמשך חיים שלמים. יום לאחר מותו התיישבה אצלי בסלון משלחת ממוקדת מטרה: כדי לא לצער את המשפחה, נאמר לי, מבקשים שתמשיכי לשתוק. על ראשם של האורחים בער הכובע. אין כלום ולא היה כלום, ובכל זאת פוחדים ממני".

החלק המעניין בעיניי בספר הוא לאו דווקא כתב האישום שפותח את הספר. לא התיאור של של ביטויי הזנחה, השפלה מילולית או פיזית – בעל פה או בכתב – שעוז משחזרת מילדותה ומנעוריה. אני יכול לדמיין קוראות וקוראים שיקראו ויגידו – על מה כל המהומה? על כמה השפלות, על כוח פיזי שיצא מכלל שליטה? על יחסים מנוכרים ומוחמצים? אלו שאלות חשובות. ואולי זאת בדיוק הנקודה. לא מתוארת כאן מפלצת, אלא חיים משפחתיים שיכולים להתרחש אצלנו בבית, אצל השכן. אפשר לומר שעוז מתארת דגם של חיי משפחה שלא היה נראה יוצא דופן לפני עשרות שנים, ודאי לא ביחס לחיים בקיבוץ. החשיבות של הספר היא התמודדות עם שאלות כאלה.

נדמה לי שהכאב המשמעותי ביותר שמתואר כאן – תוך התייחסות לכתיבה פסיכולוגית וליצירות ספרות שעסקו ביחסי דיכוי במשפחה – הוא רגש של ספק עצמי מתמשך. האם הסבל שלי לגיטימי? "עברו עשרות שנים לפני שהעזתי לדבר", כותבת עוז. "זה קרה כמעט במקרה. ישבתי עם אמא שלי ועם אדם קרוב נוסף. היינו מוקפים בטבע ורחוקים מהבית, ובהלך רוח רגוע. אמרתי שלא היה קל לגדול בבית שלנו. לא נכנסתי לפרטים. אמא שלי הכחישה מיד. היא אמרה: את נולדת מרירה, ואני לא היחידה במשפחה שחושבת ככה. לעמוס היתה ילדות קשה. לך היתה ילדות רגילה של קיבוץ".

אני לא מתייחס למהימנות הדברים, ומנסה שלא למנות את עצמי לשופט – שזאת הפוזיציה הראשונה שמייצר ספר שכתוב כמסירת עדות. אבל זאת סצנה או זיכרון חשובים, מפני שהם לוכדים את חוסר היכולת של בני המשפחה לדבר, להתמודד, לשתף פעולה. אין כאן אנשים רעים או יוצאי דופן. אבל ישנה היררכיה ברורה ומובהקת של כאב, לפי עוז, שמחייבת את כל המעורבים לעמוד על המשמר. יש כאן סיפור ראשי שלא יכול לתת מקום, אפילו צדדי או רגעי, לעוד סיפור, לעוד נקודת מבט.

למי מיועד הספר של גליה עוז? מה הוא יכול לתת לקהל רחב – ולא רק לחוקרי ספרות, להיסטוריונים, למי שיקראו את הספר הזה כחלק מתוך אפוס משפחתי, סאגה טראומטית, שכמו טרגדיה יוונית נודדת אחורה וקדימה בשרשרת הדורות? הספר הזה מיועד קודם כל למי שחוו את הרגש שעוז מתארת. סופרת ילדים יוצאת מהארון ומתארת את עצמה כילדה לא אהובה, לא שייכת, מסומנת כמי שמביישת את המשפחה. נורית זרחי, דליה רביקוביץ כבר עשו זאת. ובוודאי גם כותבות וכותבים אחרים. אבל הפרספקטיבה של עוז – התובנות שלה כסופרת ילדים, הביוגרפיה שלה כבתו של איש ציבור – בכל זאת ייחודית. היא כותבת לקוראים מבוגרים, שעדיין סוחבים את הילדות זאת, ונמצאים במבוכה מתמדת. האם מותר להרגיש רגשות כאלה? האם זאת כפיות טובה, ילדותיות? האם זאת צורה של בגידה ופגיעה בדור הורים שגדל אחרת, שעשה כמיטב יכולתו בתנאים שהיו לו?

גם אלה שאלות חשובות. אבל הספר של עוז מבקש לומר – לעצמו, למי שיהיו מוכנים להזדהות איתו – בואו נבדוק קודם את המעגל הפרטי של חוסר הנחת, של הכאב. בואו נתייחס בכבוד לסיפור הזה, לנקודת המבט הזאת, ואחר כך נחשוב על התמונה הרחבה, החברתית, הדורית. בואו נמצא דרך לדבר על מצוקה כזאת, לפני שהיא הופכת למאבק אימים בין הכבשה השחורה לשבט המשפחתי. אולי הסיפור הזה היה נמנע או נחלש אם לעוז הייתה אופציה לבטא תסכול, עלבון, פחד – בלי שדיבור כזה ייחשב לפגיעה בלתי נסלחת בשם האב. בקיבוץ, במשפחה, ועכשיו – במעגל הציבורי הרחב. אם היה עומד לרשותנו אוצר מילים מתאים לדבר על היבטים מכאיבים ומביכים ביחסי ילדים והורים, נשים וגברים.

בעיניי, החלק החשוב בספר נוגע דווקא ביחסים של עוז ושל אביה בשנים האחרונות. אחרי הנתק הכמעט מוחלט ביניהם. האב, לפי עוז, לא היה מוכן להניח לסיפור. לקבל את המחשבה שמפקפקים במוסריות שלו, באבהות שלו. החלק הזה חשוב מפני שהוא מסביר איך מתגלגלים סיפורים כאלה ברמה החברתית והמשפחתית. איך נוצרת, לאט לאט, אווירה של ניכור ועוינות כלפי הכבשה השחורה. כלפי מי שמפגינה כעס, ואפילו באופן סביל, כבר לא מיישרת קו. אז מתחילה הדרמה האמיתית. "הנפגע משקר", כותבת עוז ומדובבת אותנו, הצופות והצופים, השופטות והשופטים, קרובי משפחה וטוקבקיסטים כאחד. "הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים, הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה. […] הוא מתעקש להציף פרטים שאף אחד לא רוצה לשמוע ומאתגר את החלוקה הבטוחה של העולם לטובים ולרעים. הוא תובע להוקיע חבר מכובד בקהילה, ובמקרים מסוימים גם לפעול נגדו. הנפגע רוצה שיזדהו עם הכאב שלו. יותר מזה, הוא מבקש שיזכרו ולא ישכיחו את העבר. קל יותר להשתיק אותו מאשר לכעוס על התוקף".

עוז מתארת הודעות טקסט אנונימיות ממישהו שמציע לה הצעה ידידותית-מאיימת: להפסיק לכעוס ולהתחיל לסלוח. היא מזכירה את הסיפורים שהיא מתחילה לשמוע עליה – הסבל שהיא גורמת וגרמה, בעיות נפש, התמכרות. נדמה לי שהיא מתארת את הגרסה המהוגנת לכאורה, הבורגנית, התרבותית של מה שעוברת כל אישה או נערה מרגע שמסיפור על פגיעה מקבל ביטוי פומבי. ככה דה-לגיטימציה עובדת. במקרה הזה, הכוח של האב לספר סיפור, המוניטין שלו, מעמדו הם בעלי משמעות. והם גם אלו שמעוררים דיון ציבורי ומוסרי עכשיו, ביחס לספר שרובנו לא קראנו.

'דבר שמתחפש לאהבה' הוא ספר חשוב בשתי צורות. הוא פונה למי שחשים סבל ומכבד את הסבל שלהם. הוא מציע לאנשים ולנשים לסמוך על התחושות שלהם. איך מזהים יחסי דיכוי או התעללות? "יודעים שזה זה אם כל קווי התקשורת נגועים, וארס מפעפע בהם באופן קבוע. אם לכל שיחה, גם העניינית ביותר, ולא חשוב על מה מדברים, יש פוטנציאל מאיים בגלל מה שנאמר בין השורות, ואם כל המסרים מגויסים באופן שיטתי כדי להשפיל צד אחד ולערער את הביטחון שלו בעצמו".

הספר הזה חשוב מפני שהוא ביטוי יוצא דופן בתרבות הישראלית, במיינסטרים הישראלי, לאמירת "לא". הוא מביע התנגדות להפעלה של כוח. כל כוח. בלי לנסות מיד להצדיק אותו, להזדהות איתו, להתחשב בתמונה המורכבת. הוא מזמין כל מי שיש לה ולו אפשרות, לכתוב, לצלם, להקליט – לשתף אחרים בסיפור שאנחנו פוחדים לשמוע, אבל כולנו מכירות ומכירים.

גליה עוז, דבר שמתחפש לאהבה, כנרת-זמורה-דביר

ומה אתן חשבתן על הספר? מוזמנות ומוזמנים לשתף בתגובות

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא ivan_el_terrible_y_su_hijo_por_ilia_repin-1.jpg
"איוואן האיום ובנו", ציור שמן של איליה רפין, 1885



להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s