ראיון עם סמי ברדוגו, בעקבות הזכייה בפרס ספיר

גרסה מורחבת לפרסום במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.3.2021

סמי ברדוגו ישן בלילה האחרון שינה טרודה שנמשכה שלוש שעות. שילוב של אדרנלין, טלפונים, ווטסאפים. "החיים לא עומדים בהבטחה שלהם", נפתח ספרו האחרון, 'חמור'. איך להתייחס להצהרה הזאת עכשיו, יום אחרי שנחת עליו פרס ספיר, אחרי חמש מועמדויות קודמות? 

"מה אני אגיד לך, זה היה רגע מאוד מורכב". ברדוגו רגיל לדבר עם מראיינים על מושגים כמו בדידות. על חיי הנפש של גיבורים מפותלים, מכונסים, קינקיים. לתאר את החיים הממשיים שלו כמי שעומד על המשמר בחוסר שקט מתמיד. משונה לשמוע אותו פתאום משתמש במילים כמו "שמח" ו"נרגש", בלי תוספת של "אף פעם" ו"לא". אבל אתמול, בזמן שצוות צילום ונציגי מנגנון הפרס היו בדרך אליו הביתה, ברדוגו כבר היה עסוק בהליכה נמרצת מחוץ לבית. לבוש פיג'מה, מבואס שגם הפעם לא זכה.

"אני מודה שהתאכזבתי. השעה הייתה כבר שתיים בצהריים, הייתי בטוח שכבר הכריזו על הזוכה. אמרתי לעצמי, איזה דרעק, ויצאתי החוצה לעשות סיבוב לכיוון הרכבת. כשהייתי, נגיד, קילומטר וחצי מהבית, התקשרו לשאול אותי אם הכתובת נכונה ולמה אני לא בבית. בקיצור, רצתי ורצתי. היו לי שתי דקות להחליף בגדים, לפני שצוות של אנשי טלוויזיה ומפעל הפיס נכנס אליי עם מצלמה. העורך שלי, מנחם פרי, אמר: ככה נראה איש שבורח מבשורה".

ברדוגו, בן 51, הוא ללא ספק המועמד העקבי ביותר לפרס ספיר, שנוסד לפני 20 שנה. ספרו השלישי, 'יתומים' מ-2006, היה בין המועמדים, ומאז גם כל שאר הספרים שפירסם. עד השבוע, זה נגמר תמיד באכזבה. "כל התגובות ל'חמור', גם כשכתבו דברים טובים, התייחסו למורכבות של הספר, לבעיה של נגישות, למאמץ של הקוראים. לכן הייתי בטוח שהשופטים יתחברו לספר אחר. בקיצור, לאור ההיסטוריה שלי כמועמד לפרס, הכנתי את עצמי מנטלית להפסד גם הפעם".

זה נכון שבפעם האחרונה שהיית מועמד, עם הרומן 'כי גי' מ-2017, עזבת בזעם את האולם כשהכריזו על הזוכה?

"לא בזעם, אבל כן הייתי נרגש מאוד. גם ככה ישבתי בפינת האולם, אז אחרי שהודיעו על הזוכה, אמרתי למנחם שלא בא לי לשמוע עכשיו את הברכות ויצאתי. ישבנו שם בחוץ ועודדנו אחד את השני".

הפעם לפחות נחסך ממך טקס בשידור חי.

"תשמע, הזכייה עושה לי עכשיו טוב ונעים, אבל החיבוק הזה גם מורכב עבודי. אולי כי אני רגיל להיזהר. לשמור על עצמי. יש לי מערכת יחסים כפולה עם ההוקרה הממסדית. אני שמח ממנה, אבל אני גם לא מתחבק איתה, או לא מצליח להתחבק. אני לרגע לא מזלזל בזה, אבל אני גם לא מתפלש בהכרה הזאת או מרגיש זחוח בזכותה".

היית צריך לחבק מישהו בטקס אתמול?

"רק ללחוץ ידיים. אמרו לנו שחיבוקים זה לא אתי עכשיו".

סמי ברדוגו. צילום: טל שחר, ידיעות אחרונות

ברדוגו הוא סופר לא מתפשר. זאת לא הגזמה או שבח, אלא פשוט עובדה. אלימות לא מבדרת, מיניות חסרת זוהר, דמויות שמסתכלות על החיים מהצד ועל העוקם – כל אלה הם סימני הזיהוי המובהקים של ספריו. בעשור האחרון, סגנון הכתיבה הייחודי שלו נעשה עוד יותר תובעני ומפורק. התכנים הרגשיים עוד יותר מטרידים, מאתגרים.

גיבור הספר 'חמור' (הוצ' הספריה החדשה) הוא גבר מובטל על גבול התפקוד התקין, שאוסף או חוטף לביתו חמור שנקרה בדרכו. הסיפור נע בין דרום הארץ לצפונה, בין נעוריו של הגיבור בשנות ה-90 לגלגול המבוגר שלו בשנים האלה. שני מרחבי הסיפור עוקבים אחרי הגיבור במצב של שיטוט חסר מנוחה. בשניהם מורגשת ציפייה לאיזה סוף איום ומסעיר שאין לו עדיין יעד. איך ברדוגו רואה את המשך הדרך? האם הוא מרוצה, במבט לאחור, שנשאר נאמן לפואטיקה האאוסיידרית שלו?

"קודם כל, אני מקווה שלא הגעתי לסופה של הדרך. אני קורא עכשיו את כתב היד שעבדתי עליו בשנה האחרונה. הוא כל כך שונה מהספרים האחרונים, 'כי גי' ו'חמור'. יש שם כתיבה כל כך ישירה ובהירה, לפחות בעיניי. אתה שואל אם אני מסכים לכך שהכתיבה שלי הגיעה לחוסר תקשורת עם קוראים? אני לא יודע לענות. מה שכן, יש דמיון בין שלושת הספרים האחרונים שלי. בעולם המכונס, במחשבה המהרהרת, בביקורת שהם מבטאים. אני חושב, אגב, שזאת הנקודה שמפספסים בביקורת כלפיי. הסיפורים המכונסים שאני מספר, זרם התודעה והשפה המתפלשת שלהם – הם תוצר העמדה הביקורתית שלי כסופר. בדרך כלל מדברים איתי על העלילה, על הנראטיב. אבל בעשור האחרון הבנתי שאני רוצה להיות אחד שאומר את דעתו ביחס למקום ולזמן. ביחס לשאלות של זהות, להיבטים תרבותיים, לשוניים. וכנראה הדרך שלי להפגין ביקורת היא ליצור גיבורים שיש בהם משהו מעוות. טוויסטד. הם כאילו התוצר של מקום פגום. הם נושאים בגופם את פצעי המרחב הזה, וכל מה שהוא עשה להם.

"אני נהנה מהחופש שמאפשרות דמויות כאלה, בתיאור ההסתכלות שלהן על העולם, אבל אני לא יודע להגיד אם ככה זה יימשך מבחינתי. ההתפרשות הזאת ברוח הספרים האחרונים. אבל האמת שגם ביחס לסיפורים הראשונים, הקצרים שלי, היו תגובות לגבי התכנים הקשים. אולי אתה זוכר שפתאום, לפני שנה בערך, הסיפור 'שוק' עורר זעזוע בבית ספר מסוים. אומרים לי שהסיפורים המוקדמים היו פשוטים יותר. אבל אני לא חושב שאי פעם התפשרתי בתור כותב, בעלילות שלי, בשפה שלי. אבל נכון שבתחילת הדרך הדברים היו יותר סמויים. עם הזמן נהייתי יותר עירום מול עצמי ומול הסביבה. אולי כבר אמרתי לך שכשאני כותב, נדמה לי שאני מחזיק איזה כלי ביד. בשנים האחרונות, הכלי הזה, המאבק הזה, קיבלו דמות של חרב או סכין. ברומנים האחרונים הרגשתי שאני ממש מחזיק במשהו, בטקסט, בשפה, כדי להילחם".

ומה יקרה לסכין עכשיו, אחרי השבחים ותשומת הלב?

"קשה לי לדמיין את עצמי משתנה ככותב. אני רואה סופרים וסופרות שזכו בפרסים ובהוקרה יותר גדולה משלי, והם ממשיכים בשלהם, שומרים על היושרה שלהם ככותבים. אני רגיל לחשוב על עצמי כמי שכותב לקהל מצומצם, וככה באמת מציגים אותי כסופר, אבל לא מזמן מנחם פרי תהה למה אני משתף פעולה עם הדימוי הזה. הרי שוק הספרים במצב כל כך קשה ואלים היום, שספר שמוכר כמה אלפי עותקים, כמו 'חמור', נמצא במצב טוב. הבעיה היא המעמד של הספרות, שמבחינת כלל הציבור, מבחינת העיסוק בה והיעילות שלה, נמצאת היום בקרן זווית. לא מכירים בספרות בתור מרכז, בתור אמצע חשוב שיש לו כוח והשפעה".

אלא אם כן היא מגיעה לכותרות על תקן סקנדל. איך נראתה לך מהצד הסערה התקשורתית שפרצה לאחרונה סביב אילנה ברנשטיין, הזוכה הקודמת בפרס ספיר?

"זה נראה לי מוזר, תמוה. לא נכנסתי שם לעובי הקורה, ואני גם לא מעוניין להיכנס. יש לי היכרות מסוימת עם הסופרת, ונטיית הלב שלי היא להאמין שהיא נאמנה לעצמה, לאתיקה שלה כסופרת. שהדברים אכן נכתבו מתוך עולמה שלה".

תיזהר שלא יתחילו עכשיו לחפש גם אותך.

"יודע מה, שיחפשו. לא נראה לי שימצאו משהו. אני יודע ש'חמור' נכתב בדם לבי, ולא הגיע משום מקום אחר. לא נראה לי שהספרים שלי יכולים לעורר שערורייה. מקסימום הרמת גבה או חוסר נחת, ולזה אני כבר רגיל. ממילא הדיבור הרועש כאן הוא אף פעם לא על הספרים עצמם אלא על החיים הציבוריים של ספרות, על המעגלים המשפחתיים של כותבים. ואם אתה שואל לגבי הספר שכתבה גליה עוז – לא קראתי אותו".

ברומן 'סיפור הווה על פני הארץ' כתבת פנטזיה על פגישה קודרת עם דמות בסגנון עמוס עוז. בכלל, אתה מתמחה ככותב באבות נרצחים וגוססים. אבות ספרותיים כמו עמוס עוז, ברנר, בנימין תמוז.

"אתה יודע, אני מחכה שירצחו אותי".

מה?

"רצח אב ספרותי זאת הוקרה. אני רואה בזה כבוד, לא זלזול. אם אני רוצח בספרים שלי דמויות כמו ברנר או עמוס עוז, זה מתוך סקרנות. זאת התכתבות. כשאני רוצח את האבות האלה, במובן מסוים אני גם נותן להם חיים".

*

ברדוגו נחת בארץ לפני כחודש. בסוף דצמבר הסתיימה מלגת הכתיבה שאיפשרה לו לחיות שנה בברלין. "ממש במזל הצלחתי להזמין טיסה ברגע האחרון, ביום שבו סגרו את השמיים". אחותו מצאה לו דירה זמנית במזכרת בתיה, שבה גדל. "דירה חדשה, מהניילונים, אבל באזור של נובורישים. משפחות וילדים. לא נראה לי שאני אוכל להרשות לעצמי לגור בתל-אביב, אבל אני בטח לא אשאר כאן".

זכית ב-150 אלף שקל!

"אוי באמת, אלה לא סכומים שאפשר לחיות מהם לטווח הארוך. אבל אני עבדתי מהיום שהשתחררתי מהצבא, ואני ממשיך לעבוד. מלמד, מעביר סדנאות כתיבה, עורך ספרים פה ושם. כמו כולם, כולל סופרים בכירים ממני. פרסים זה דבר שטוב ונעים לקבל בתור צידה לדרך, אבל היא נגמרת מתישהו. אתה יודע מאיפה אני מגיע – אין לי ירושה, לאמא שלי לא היה כסף לתת לאחים שלי ולי, כולנו עומדים ברשות עצמנו. אין עבודה שלא עשיתי בגיל צעיר. עבודות כפיים. וגם היום אני מרגיש מחויב לעבוד קשה. זה דבר שאני מתעסק בו עכשיו בכתיבה – הישרדות כמצב חיים".

איך נראה היומיום שלך בשנה האחרונה, כשהעולם כולו בבידוד?

"ביליתי בעיקר במצב ישיבה. הייתי בברלין בדירה קטנה ושקטה, בבוקר קמתי ועבדתי, אחרי שלוש-ארבע שעות הייתי יוצא להליכה בפארק ואז חוזר ועובד עוד קצת. לפעמים פוגש חברה שגרה שם עם המשפחה שלה. הולך בשמחה רבה לקניות בסופר, כל פעם לסופר אחר. אבל המצב הזה לא חדש בשבילי, ככותב. אמרתי לתלמידים שלי: כל חיינו אנחנו בבידוד. לשבת בתוך חדר כמה שעות טובות ולא לצאת ממנו? אני כבר מתורגל".

אולי זה הזמן לאמץ חמור. בדרכו, הספר שלך מזכיר לפעמים סיפור אהבה בין הגיבור והחיה שהוא אוסף הביתה.

"זאת לא הפעם הראשונה שאני מתאר אינטימיות כזאת עם חיה. זה מופיע גם בסיפור מוקדם שלי בשם 'אחי הצעיר יהודה'. הגיבור, נער, מחבק את הכלב שלו ומגורה ממנו קצת".

גידלת פעם חיית מחמד?

"בתור ילד כמעט תמיד היה כלב בבית, בחצר. גם בברלין נורא רציתי כלב. אולי במקום החדש שאני אמצא ואעבור אליו. יורם יובל ראיין אותי פעם בטלוויזיה, וכנראה שנורא העצבתי אותו, אני לא יודע למה – דיברנו בראיון על הבדידות וכולי וכולי. הוא הרי פסיכיאטר. והוא אמר לי, 'סמי, כלב. תיקח כלב! זה יעשה לך טוב וימלא את חייך'. אז כן, אולי אני רוצה כלב.

"אגב, זוכר את העציץ שלי? אני רוצה להחזיר אליי את העציץ הזה, שמלווה אותי לאורך השנים בין כל הדירות. העברתי אותו בשנה האחרונה לחצר של אמא שלי, וממה שראיתי העלים שלו השתנו. אבל אני מקווה שהוא יקבל בחזרה את הגוון והחיות שהיו לו אצלי. יש בו משהו נורא יפה, מין שילוב בין שפע וצמצום: הוא רזה וגרום, אבל יש לו המון עלים".

לראיונות נוספים עם ברדוגו, על ספריו הקודמים:

זה הדברים (2010), הילד האחרון של המאה (2011), סיפור הווה על פני הארץ (2014), כי גי (2017), חמור (2019)

ומה אתם חשבתם על הספר? מוזמנות ומוזמנים להשאיר תגובה


  1. שיחה מעולה, יוני. אני מאוד אוהבת את התיווך שלך. הסופר הוא דמות אניגמטית וכמעט פרובוקטיבית (במשמעות היותר אמריקאית, מעוררת מחשבות והרהורים). הזכייה בפרס אכן מפתיעה ומשמחת, שכן הקוראים של סמי ברדוגו צריכים להיות מאוד פעילים בקריאה, להתאמץ, לעמוד על המשמר, מאז הסיפור "שוק" השערורייתי ועוכר השלווה. ברכות למראיין ולמרואיין!


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s