אורלי קסטל-בלום, 'ביוטופ', הוצאת הספריה החדשה

תאוות בצע לעולם תזדקן. הנה, שתי מחוות ספרותיות הקדישה השנה הספרות הישראלית ל'הדודן פונס', הרומן הקצר של אונורה דה בלזק מ-1847 שבמרכזו התשוקה המודרנית לצבירת ממון. 'החמדנים', ספרו של ירמי פינקוס, שראה אור לפני כשנה, 'תרגם' את קומדיית האימים הפריזאית של בלזק למציאות תל אביבית עכשווית. וכעת, כעבור שנה, גם ספרה החדש של אורלי קסטל-בלום, 'ביוטופ', שואב במוצהר השראה מדמותו של פונס: אדם תמים, גרגרן ואגרן שמאבק אכזרי על ירושתו ונכסיו מתנהל בעודו בחיים.

פחות מאשר המשיכה הספציפית של סופרים בני זמננו לרומן של בלזק – יצירה שנונה, אפלולית ומלאת חיים, שיהושע קנז תרגם בשנות השמונים –  צירוף המקרים הזה, הירושה הספרותית הזאת מהסופר הצרפתי, מעידים על דבר מה שמטריד ומסעיר את העולם הבורגני שקסטל-בלום ופינקוס מתארים. שני הספרים ניזונים מהפנטזיה ומהאימה שמעורר הדימוי של ירושה והתרוששות. האפשרות לזכות בירושת פתע, בפיסת נדל"ן נחשקת. וחלום הבלהות המשלים: האפשרות להיזרק לרחוב, להפוך לאחד מאותם מוכי גורל – נרקומנים וחסרי בית שעליהם הגיבור והמספר של 'ביוטופ' מתצפת ומדווח כאילו היה קריין משועשע בערוץ דיסקברי. "אני גר בקומה הראשונה שבחזית הפונה דרומה של בניין בן ארבע קומות", הוא מציג את עצמו, בסגנון דמוי ספרות ילדים, בניין "המשקיף אל הרחוב הסואן, אני – מר ז'וזף שימל (לא דוקטור ולא פרופסור), ואיתי כלב קטן דמוי תחש, לא גזעי, שלקחתי לאחר פיטורי מעבודתי כמורה־מן־החוץ חסר־קביעות בחוג לתרבות צרפת באוניברסיטת תל־אביב". קצת בהמשך הוא מעיד על המשאלה "להשקיע בשמשות בעלות זיגוג כפול, שיהפכו את החוץ שלי לסרט אילם אם כי צבעוני, אבל לדאבוני אני לא בנוי כרגע לשיחות עם קבלני אלומיניום וזגגים".

מעמדת התצפית הזאת ומטיוליו הרגליים עם כלבו, שימל מדווח על המתרחש ברחובות הרועשים. על חיי היונים המפוטמות. על נרקומנים בגמילה, על קבצנים ודרי רחוב שאותם הוא מציג כאוסף קטלוגי של כינויים וצורות התנהגות. "שינויים מהותיים התחוללו בחודשים האחרונים בציוויליזציה ובטופוגרפיה של המקום", הוא מתרשם וקובע, "נרקומנים רבים נעלמו ואולי הסתלקו לעולמם. נרקומן אחד כבן ארבעים הפך להומלס, והוא ישן על ספסל בכיכר רבין […] עורו כבר צרוב כמו של שאר ההומלסים, והוא הולך ומרזה. אני מכנה אותו 'ההומלס החדש'. כשהוא מבקש כסף הוא אומר במבטא רוסי: 'לא וודקה'".

'ביוטופ' מתנהל סביב הדימוי הזה של שאננות חרדה. סביב הרעיון של תצפית נוחה באכזריות הקיום בעידן קפיטליסטי ואולטרה-צרכני, מתוך נוחות שעלולה להתערער בכל רגע. שימל – כדמות שעליה קסטל-בלום מלבישה את הסטנד-אפ הספרותי שלה – הוא בתחילת הספר מוכה גורל בקנה מידה נסבל ונוח. הוא אמנם חי בצילם הנדל"ני של טייקונים, גנרלים ובעלי בית יהירים בלב העיר. ואף על פי כן, היקום העניק לו חלון הזדמנויות צר, פיסת נדל"ן – דירה הלומת עשן ורעש – שמאפשרת לו להתבונן בעולם כאנתרופולוג חובב. גם יהודית הנדל המנוחה תיארה כסופרת את חייהם של חסרי בית, מאותה סביבה עירונית. אבל אצל קסטל-בלום, בניגוד להנדל, לא מדובר במבט חומל ומזדעזע. במקום אחר ב'ביוטופ', שסודק את האפיון הידידותי, הבלתי מזיק, של דמותו כמספר, שימל מצהיר: "כשאני נתקל בעלובי החיים של האזור, לבי מתרחב ואני מאושר. יש לי בית, אני אומר לעצמי, ומצבי רחוק שנות אור ממצבם".

***

'ביוטופ' מתנהל בין שני מצבים עיקריים. שימל, רוב הזמן, מתפקד כמתבונן, כמאבחן, כסטנד-אפיסט. הוא מזהה בבריכת הנוי של בניין יוקרה ירוקת וטחב. מנסה לחשב את כמות המלח הגס שתאפשר להיפטר מהם. "לעזאזל, העובדים של גינדי מתרשלים ולא מנקים את הגועל־נפש הזה – חשבתי, כאילו אני דייר בבניין המשלם דמי תחזוקה רצחניים". לתוך המונולוגים הללו פורצים רגעים שבהם הוא מתפקד כדמות קומית בקומדיית מצבים מופרכת. שתי דמויות קריקטוריות – עולה ותיקה מצרפת, ניצול של הפיגוע במלון פארק – מגיחות לחייו כמין שדונים ליצניים שתפקידם לטרטר ולזעזע אותו, להפוך את שימל מצופה לנצפה. כשם ששימל נע בין התבוננות נינוחה להתרוצצות קומית, כך גם 'ביוטופ' נע בין פרוזה לירית, כמעט צילומית, שחורתת קווים דקים ושנונים על מציאות קיימת – לפארסה על התעשרות והתרוששות, כזו שמגיחה לחזית הסיפור ונעלמת ממנו בגלים מהירים.

קסטל-בלום, בניגוד לבלזק, לא מנסה לתאר חמדנות מחושבת או נצלנות אלימה. היא מיטיבה, לעומת זאת, לתת ביטוי לרצון מוזר, בלתי נשלט, לשתף פעולה עם הניצול, לזרום איתו, ואיכשהו בכל זאת להיחלץ מציפורניו. בדרכו, 'ביוטופ' יוצר רשת של השוואות ישירות ועקיפות בין הזיותיהם של חסרי בית, מתעשרים דשים, ואיש הרוח המנומנמם שרגיל לחשוב על עצמו כמי שנמצא מחוץ לעין הסערה; בין הג'ונגל העירוני בתל אביב לחיי הכפר הצרפתי בנורמדני. היונים המפוטמות בתל אביב משיקות כנפיים, איכשהו, עם השאיפה המוטרפת של כפריים צרפתיים להשמיד את היונים בסביבתם. כולם נמצאים במצב של זלילה או של היטרפות.

כאחד מחסידיה השוטים של קסטל בלום כסופרת, 'ביוטופ' פחות או יותר מצא חן בעיניי מראש. ובכל זאת, הספרים והסיפורים של קסטל-בלום שהיו אירוע משמעותי עבורי יצרו רושם מובהק יותר של נגיעה במשהו חשוף ומעורר חרדה. קסטל-בלום היא כותבת אנטי-רגשנית ואנטי-פסיכולוגיסטית, אבל אני אוהב במיוחד את הרגעים המלנכוליים בכתיבתה. גם כשהם מבעבעים דרך התרחשות סהרורית; וגם במקרים שבהם המלנכוליה עירומה וישירה, וההומור והאבסורד מתונים או נסוגים לשוליים. גם ב'ביוטופ' ניכרת נקודת המבט הייחודית שאופיינית לסופרת; היכולת – שנותרה כמעט ללא תחרות – לתאר באופן סרקסטי, בלתי מבוהל, את החיים המופרעים בישראל. ועם זאת, בסופו של דבר הרגשתי שנשארתי בעמדה דומה לזו שאיתה הקריאה יצאה לדרך: התבוננות בלתי מאוימת בקרקס שמתנהל כאילו אין לו נגיעה ישירה אלי. כאילו הסירחון, העוני, העושר המופרע מתנהלים במרחק בטוח.

יכול להיות שמשהו לא עובד עד הסוף או לפחות לא ממצה את עצמו בתנודה של 'ביוטופ' בין מצב צבירה מתבונן למחוות קצרות למלחמות הירושה האבסורדיות בסגנון בלזק. ויכול להיות שלא מדובר בשאלה ספרותית. אולי הפעם, כמו שנדמה לי ברוח הימים האלה, אולי הפעם הקרקס של קסטל-בלום מחוויר ואפילו מרגיע ביחס להומור הגרדומים של הפוליטית הישראלי. אולי הניסיון להתבונן בתאווה לרווח מופרך, במשאלה לחיים שלווים לצדם של (והרחק מא)נשים חסרי בית, חסרי מעמד נראית הרבה פחות מזיקה ומאיימת מזו שפוגשים בכנסת, ברחוב ובעיתון.

***

מוזמנות ומוזמנים לכתוב בגובות מה אתן חשבתן על הספר.


הערה אחת


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s