תאוות בצע לעולם תזדקן. הנה, שתי מחוות ספרותיות הקדישה השנה הספרות הישראלית ל'הדודן פונס', הרומן הקצר של אונורה דה בלזק מ-1847 שבמרכזו התשוקה המודרנית לצבירת ממון. 'החמדנים', ספרו של ירמי פינקוס, שראה אור לפני כשנה, 'תרגם' את קומדיית האימים הפריזאית של בלזק למציאות תל אביבית עכשווית. וכעת, כעבור שנה, גם ספרה החדש של אורלי קסטל-בלום, 'ביוטופ', שואב במוצהר השראה מדמותו של פונס: אדם תמים, גרגרן ואגרן שמאבק אכזרי על ירושתו ונכסיו מתנהל בעודו בחיים.
פחות מאשר המשיכה הספציפית של סופרים בני זמננו לרומן של בלזק – יצירה שנונה, אפלולית ומלאת חיים, שיהושע קנז תרגם בשנות השמונים – צירוף המקרים הזה, הירושה הספרותית הזאת מהסופר הצרפתי, מעידים על דבר מה שמטריד ומסעיר את העולם הבורגני שקסטל-בלום ופינקוס מתארים. שני הספרים ניזונים מהפנטזיה ומהאימה שמעורר הדימוי של ירושה והתרוששות. האפשרות לזכות בירושת פתע, בפיסת נדל"ן נחשקת. וחלום הבלהות המשלים: האפשרות להיזרק לרחוב, להפוך לאחד מאותם מוכי גורל – נרקומנים וחסרי בית שעליהם הגיבור והמספר של 'ביוטופ' מתצפת ומדווח כאילו היה קריין משועשע בערוץ דיסקברי. "אני גר בקומה הראשונה שבחזית הפונה דרומה של בניין בן ארבע קומות", הוא מציג את עצמו, בסגנון דמוי ספרות ילדים, בניין "המשקיף אל הרחוב הסואן, אני – מר ז'וזף שימל (לא דוקטור ולא פרופסור), ואיתי כלב קטן דמוי תחש, לא גזעי, שלקחתי לאחר פיטורי מעבודתי כמורה־מן־החוץ חסר־קביעות בחוג לתרבות צרפת באוניברסיטת תל־אביב". קצת בהמשך הוא מעיד על המשאלה "להשקיע בשמשות בעלות זיגוג כפול, שיהפכו את החוץ שלי לסרט אילם אם כי צבעוני, אבל לדאבוני אני לא בנוי כרגע לשיחות עם קבלני אלומיניום וזגגים".
מעמדת התצפית הזאת ומטיוליו הרגליים עם כלבו, שימל מדווח על המתרחש ברחובות הרועשים. על חיי היונים המפוטמות. על נרקומנים בגמילה, על קבצנים ודרי רחוב שאותם הוא מציג כאוסף קטלוגי של כינויים וצורות התנהגות. "שינויים מהותיים התחוללו בחודשים האחרונים בציוויליזציה ובטופוגרפיה של המקום", הוא מתרשם וקובע, "נרקומנים רבים נעלמו ואולי הסתלקו לעולמם. נרקומן אחד כבן ארבעים הפך להומלס, והוא ישן על ספסל בכיכר רבין […] עורו כבר צרוב כמו של שאר ההומלסים, והוא הולך ומרזה. אני מכנה אותו 'ההומלס החדש'. כשהוא מבקש כסף הוא אומר במבטא רוסי: 'לא וודקה'".
'ביוטופ' מתנהל סביב הדימוי הזה של שאננות חרדה. סביב הרעיון של תצפית נוחה באכזריות הקיום בעידן קפיטליסטי ואולטרה-צרכני, מתוך נוחות שעלולה להתערער בכל רגע. שימל – כדמות שעליה קסטל-בלום מלבישה את הסטנד-אפ הספרותי שלה – הוא בתחילת הספר מוכה גורל בקנה מידה נסבל ונוח. הוא אמנם חי בצילם הנדל"ני של טייקונים, גנרלים ובעלי בית יהירים בלב העיר. ואף על פי כן, היקום העניק לו חלון הזדמנויות צר, פיסת נדל"ן – דירה הלומת עשן ורעש – שמאפשרת לו להתבונן בעולם כאנתרופולוג חובב. גם יהודית הנדל המנוחה תיארה כסופרת את חייהם של חסרי בית, מאותה סביבה עירונית. אבל אצל קסטל-בלום, בניגוד להנדל, לא מדובר במבט חומל ומזדעזע. במקום אחר ב'ביוטופ', שסודק את האפיון הידידותי, הבלתי מזיק, של דמותו כמספר, שימל מצהיר: "כשאני נתקל בעלובי החיים של האזור, לבי מתרחב ואני מאושר. יש לי בית, אני אומר לעצמי, ומצבי רחוק שנות אור ממצבם".
***
'ביוטופ' מתנהל בין שני מצבים עיקריים. שימל, רוב הזמן, מתפקד כמתבונן, כמאבחן, כסטנד-אפיסט. הוא מזהה בבריכת הנוי של בניין יוקרה ירוקת וטחב. מנסה לחשב את כמות המלח הגס שתאפשר להיפטר מהם. "לעזאזל, העובדים של גינדי מתרשלים ולא מנקים את הגועל־נפש הזה – חשבתי, כאילו אני דייר בבניין המשלם דמי תחזוקה רצחניים". לתוך המונולוגים הללו פורצים רגעים שבהם הוא מתפקד כדמות קומית בקומדיית מצבים מופרכת. שתי דמויות קריקטוריות – עולה ותיקה מצרפת, ניצול של הפיגוע במלון פארק – מגיחות לחייו כמין שדונים ליצניים שתפקידם לטרטר ולזעזע אותו, להפוך את שימל מצופה לנצפה. כשם ששימל נע בין התבוננות נינוחה להתרוצצות קומית, כך גם 'ביוטופ' נע בין פרוזה לירית, כמעט צילומית, שחורתת קווים דקים ושנונים על מציאות קיימת – לפארסה על התעשרות והתרוששות, כזו שמגיחה לחזית הסיפור ונעלמת ממנו בגלים מהירים.
קסטל-בלום, בניגוד לבלזק, לא מנסה לתאר חמדנות מחושבת או נצלנות אלימה. היא מיטיבה, לעומת זאת, לתת ביטוי לרצון מוזר, בלתי נשלט, לשתף פעולה עם הניצול, לזרום איתו, ואיכשהו בכל זאת להיחלץ מציפורניו. בדרכו, 'ביוטופ' יוצר רשת של השוואות ישירות ועקיפות בין הזיותיהם של חסרי בית, מתעשרים דשים, ואיש הרוח המנומנמם שרגיל לחשוב על עצמו כמי שנמצא מחוץ לעין הסערה; בין הג'ונגל העירוני בתל אביב לחיי הכפר הצרפתי בנורמדני. היונים המפוטמות בתל אביב משיקות כנפיים, איכשהו, עם השאיפה המוטרפת של כפריים צרפתיים להשמיד את היונים בסביבתם. כולם נמצאים במצב של זלילה או של היטרפות.
כאחד מחסידיה השוטים של קסטל בלום כסופרת, 'ביוטופ' פחות או יותר מצא חן בעיניי מראש. ובכל זאת, הספרים והסיפורים של קסטל-בלום שהיו אירוע משמעותי עבורי יצרו רושם מובהק יותר של נגיעה במשהו חשוף ומעורר חרדה. קסטל-בלום היא כותבת אנטי-רגשנית ואנטי-פסיכולוגיסטית, אבל אני אוהב במיוחד את הרגעים המלנכוליים בכתיבתה. גם כשהם מבעבעים דרך התרחשות סהרורית; וגם במקרים שבהם המלנכוליה עירומה וישירה, וההומור והאבסורד מתונים או נסוגים לשוליים. גם ב'ביוטופ' ניכרת נקודת המבט הייחודית שאופיינית לסופרת; היכולת – שנותרה כמעט ללא תחרות – לתאר באופן סרקסטי, בלתי מבוהל, את החיים המופרעים בישראל. ועם זאת, בסופו של דבר הרגשתי שנשארתי בעמדה דומה לזו שאיתה הקריאה יצאה לדרך: התבוננות בלתי מאוימת בקרקס שמתנהל כאילו אין לו נגיעה ישירה אלי. כאילו הסירחון, העוני, העושר המופרע מתנהלים במרחק בטוח.
יכול להיות שמשהו לא עובד עד הסוף או לפחות לא ממצה את עצמו בתנודה של 'ביוטופ' בין מצב צבירה מתבונן למחוות קצרות למלחמות הירושה האבסורדיות בסגנון בלזק. ויכול להיות שלא מדובר בשאלה ספרותית. אולי הפעם, כמו שנדמה לי ברוח הימים האלה, אולי הפעם הקרקס של קסטל-בלום מחוויר ואפילו מרגיע ביחס להומור הגרדומים של הפוליטית הישראלי. אולי הניסיון להתבונן בתאווה לרווח מופרך, במשאלה לחיים שלווים לצדם של (והרחק מא)נשים חסרי בית, חסרי מעמד נראית הרבה פחות מזיקה ומאיימת מזו שפוגשים בכנסת, ברחוב ובעיתון.
***
מוזמנות ומוזמנים לכתוב בגובות מה אתן חשבתן על הספר.
גרסה מורחבת לרשימה שהתפרסמה במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.3.21
בשלב הזה, בסך הכל שבועיים אחרי שספרה של גליה עוז התפרסם, יכול להיות שכבר עברנו להתרגש, להזדעזע, לחרוץ משפט ביחס לסקנדל עסיסי אחר. ולכן זאת הזדמנות לחשוב על ספרה הקצר של עוז, 'דבר שמתחפש לאהבה', ביחס לשם שלה ולא של אביה. ביחס לסיפור שהיא מבקשת לספר, ולא ביחס לביוגרפיה, לספרות, לדמות הציבורית שאנחנו מזהים עם האב.
מבחינה סגנונית, מבחינת ז'אנר של כתיבה, 'דבר שמתחפש לאהבה' הוא ממואר (ספרות זיכרון) או מסה שמתארים יחסים עם אב מתעלל. ילדות. בגרות. החיים שלאחר מותו. הספר הזה לא מבקש להפיק יופי או עונג אסתטי ממה שהיה מכוער, מביך, קטנוני. להפך. המאבק כאן הוא לבטא באופן ישיר, אבל אינטליגנטי, רגש של עלבון והתקוממות. להפר את העיקרון של "אחרי מות – קדושים אמור".
אנחנו נתקלים ועוד ניתקל בסיפורים כאלה. גבר בעל השפעה – פוליטיקאי, אמן, ספורטאי – נפטרים. המנגנון התרבותי של הספדה והנצחה יוצא לדרך. אבל מישהי או מישהן מתעקשות לקלקל את החגיגה. ראינו משהו כזה לפני כשנה, במותו של קובי בריאנט בתאונת מטוס. בריאנט היה כדורסלן ואיש ציבור פופולרי ומוערך. אבל לפחות לרגע הוא היה גם נאשם באונס של בחורה בת 19. אשת תקשורת שביקשה להתייחס לנקודה הזאת עוררה גל של זעם. זה לא המקום, ולא הזמן. היתה לך ולכלי התקשורת אפשרות להיכנס לעסק הזה בכל הכוח כשהאיש היה בחיים.
עוז מתייחסת לשאלה הזאת לקראת סיום הספר: "למה לא כתבתי עד עכשיו? כי לא היתה סיבה להפוך את כל זה לעניין פומבי. אבא שלי הרי לא תקף ילדות זרות ברחוב. לא היה צורך לתקוע סיכה בבלון. כי במשך הרבה שנים חשבתי שהאלימות שחוויתי היא לא עניין גדול. כי חשבתי שאני מסתדרת. כי אני נפגשת עם תלמידים בבתי ספר ובספריות ציבוריות, ופחדתי שהלכלוך ידבק בי, שיחשבו שגם אם אני דוברת אמת, עדיף להרחיק אותי מילדים. מי יודע, אולי אני דומה לו. כי ידעתי, גם כשלא יכולתי להוכיח, שהוא מדבר עליי רעות מאחורי הגב, ולא רציתי להיות כמוהו. שתקתי כי קשה לשבור טאבו שנמשך חיים שלמים. יום לאחר מותו התיישבה אצלי בסלון משלחת ממוקדת מטרה: כדי לא לצער את המשפחה, נאמר לי, מבקשים שתמשיכי לשתוק. על ראשם של האורחים בער הכובע. אין כלום ולא היה כלום, ובכל זאת פוחדים ממני".
החלק המעניין בעיניי בספר הוא לאו דווקא כתב האישום שפותח את הספר. לא התיאור של של ביטויי הזנחה, השפלה מילולית או פיזית – בעל פה או בכתב – שעוז משחזרת מילדותה ומנעוריה. אני יכול לדמיין קוראות וקוראים שיקראו ויגידו – על מה כל המהומה? על כמה השפלות, על כוח פיזי שיצא מכלל שליטה? על יחסים מנוכרים ומוחמצים? אלו שאלות חשובות. ואולי זאת בדיוק הנקודה. לא מתוארת כאן מפלצת, אלא חיים משפחתיים שיכולים להתרחש אצלנו בבית, אצל השכן. אפשר לומר שעוז מתארת דגם של חיי משפחה שלא היה נראה יוצא דופן לפני עשרות שנים, ודאי לא ביחס לחיים בקיבוץ. החשיבות של הספר היא התמודדות עם שאלות כאלה.
נדמה לי שהכאב המשמעותי ביותר שמתואר כאן – תוך התייחסות לכתיבה פסיכולוגית וליצירות ספרות שעסקו ביחסי דיכוי במשפחה – הוא רגש של ספק עצמי מתמשך. האם הסבל שלי לגיטימי? "עברו עשרות שנים לפני שהעזתי לדבר", כותבת עוז. "זה קרה כמעט במקרה. ישבתי עם אמא שלי ועם אדם קרוב נוסף. היינו מוקפים בטבע ורחוקים מהבית, ובהלך רוח רגוע. אמרתי שלא היה קל לגדול בבית שלנו. לא נכנסתי לפרטים. אמא שלי הכחישה מיד. היא אמרה: את נולדת מרירה, ואני לא היחידה במשפחה שחושבת ככה. לעמוס היתה ילדות קשה. לך היתה ילדות רגילה של קיבוץ".
אני לא מתייחס למהימנות הדברים, ומנסה שלא למנות את עצמי לשופט – שזאת הפוזיציה הראשונה שמייצר ספר שכתוב כמסירת עדות. אבל זאת סצנה או זיכרון חשובים, מפני שהם לוכדים את חוסר היכולת של בני המשפחה לדבר, להתמודד, לשתף פעולה. אין כאן אנשים רעים או יוצאי דופן. אבל ישנה היררכיה ברורה ומובהקת של כאב, לפי עוז, שמחייבת את כל המעורבים לעמוד על המשמר. יש כאן סיפור ראשי שלא יכול לתת מקום, אפילו צדדי או רגעי, לעוד סיפור, לעוד נקודת מבט.
למי מיועד הספר של גליה עוז? מה הוא יכול לתת לקהל רחב – ולא רק לחוקרי ספרות, להיסטוריונים, למי שיקראו את הספר הזה כחלק מתוך אפוס משפחתי, סאגה טראומטית, שכמו טרגדיה יוונית נודדת אחורה וקדימה בשרשרת הדורות? הספר הזה מיועד קודם כל למי שחוו את הרגש שעוז מתארת. סופרת ילדים יוצאת מהארון ומתארת את עצמה כילדה לא אהובה, לא שייכת, מסומנת כמי שמביישת את המשפחה. נורית זרחי, דליה רביקוביץ כבר עשו זאת. ובוודאי גם כותבות וכותבים אחרים. אבל הפרספקטיבה של עוז – התובנות שלה כסופרת ילדים, הביוגרפיה שלה כבתו של איש ציבור – בכל זאת ייחודית. היא כותבת לקוראים מבוגרים, שעדיין סוחבים את הילדות זאת, ונמצאים במבוכה מתמדת. האם מותר להרגיש רגשות כאלה? האם זאת כפיות טובה, ילדותיות? האם זאת צורה של בגידה ופגיעה בדור הורים שגדל אחרת, שעשה כמיטב יכולתו בתנאים שהיו לו?
גם אלה שאלות חשובות. אבל הספר של עוז מבקש לומר – לעצמו, למי שיהיו מוכנים להזדהות איתו – בואו נבדוק קודם את המעגל הפרטי של חוסר הנחת, של הכאב. בואו נתייחס בכבוד לסיפור הזה, לנקודת המבט הזאת, ואחר כך נחשוב על התמונה הרחבה, החברתית, הדורית. בואו נמצא דרך לדבר על מצוקה כזאת, לפני שהיא הופכת למאבק אימים בין הכבשה השחורה לשבט המשפחתי. אולי הסיפור הזה היה נמנע או נחלש אם לעוז הייתה אופציה לבטא תסכול, עלבון, פחד – בלי שדיבור כזה ייחשב לפגיעה בלתי נסלחת בשם האב. בקיבוץ, במשפחה, ועכשיו – במעגל הציבורי הרחב. אם היה עומד לרשותנו אוצר מילים מתאים לדבר על היבטים מכאיבים ומביכים ביחסי ילדים והורים, נשים וגברים.
בעיניי, החלק החשוב בספר נוגע דווקא ביחסים של עוז ושל אביה בשנים האחרונות. אחרי הנתק הכמעט מוחלט ביניהם. האב, לפי עוז, לא היה מוכן להניח לסיפור. לקבל את המחשבה שמפקפקים במוסריות שלו, באבהות שלו. החלק הזה חשוב מפני שהוא מסביר איך מתגלגלים סיפורים כאלה ברמה החברתית והמשפחתית. איך נוצרת, לאט לאט, אווירה של ניכור ועוינות כלפי הכבשה השחורה. כלפי מי שמפגינה כעס, ואפילו באופן סביל, כבר לא מיישרת קו. אז מתחילה הדרמה האמיתית. "הנפגע משקר", כותבת עוז ומדובבת אותנו, הצופות והצופים, השופטות והשופטים, קרובי משפחה וטוקבקיסטים כאחד. "הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים, הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה. […] הוא מתעקש להציף פרטים שאף אחד לא רוצה לשמוע ומאתגר את החלוקה הבטוחה של העולם לטובים ולרעים. הוא תובע להוקיע חבר מכובד בקהילה, ובמקרים מסוימים גם לפעול נגדו. הנפגע רוצה שיזדהו עם הכאב שלו. יותר מזה, הוא מבקש שיזכרו ולא ישכיחו את העבר. קל יותר להשתיק אותו מאשר לכעוס על התוקף".
עוז מתארת הודעות טקסט אנונימיות ממישהו שמציע לה הצעה ידידותית-מאיימת: להפסיק לכעוס ולהתחיל לסלוח. היא מזכירה את הסיפורים שהיא מתחילה לשמוע עליה – הסבל שהיא גורמת וגרמה, בעיות נפש, התמכרות. נדמה לי שהיא מתארת את הגרסה המהוגנת לכאורה, הבורגנית, התרבותית של מה שעוברת כל אישה או נערה מרגע שמסיפור על פגיעה מקבל ביטוי פומבי. ככה דה-לגיטימציה עובדת. במקרה הזה, הכוח של האב לספר סיפור, המוניטין שלו, מעמדו הם בעלי משמעות. והם גם אלו שמעוררים דיון ציבורי ומוסרי עכשיו, ביחס לספר שרובנו לא קראנו.
'דבר שמתחפש לאהבה' הוא ספר חשוב בשתי צורות. הוא פונה למי שחשים סבל ומכבד את הסבל שלהם. הוא מציע לאנשים ולנשים לסמוך על התחושות שלהם. איך מזהים יחסי דיכוי או התעללות? "יודעים שזה זה אם כל קווי התקשורת נגועים, וארס מפעפע בהם באופן קבוע. אם לכל שיחה, גם העניינית ביותר, ולא חשוב על מה מדברים, יש פוטנציאל מאיים בגלל מה שנאמר בין השורות, ואם כל המסרים מגויסים באופן שיטתי כדי להשפיל צד אחד ולערער את הביטחון שלו בעצמו".
הספר הזה חשוב מפני שהוא ביטוי יוצא דופן בתרבות הישראלית, במיינסטרים הישראלי, לאמירת "לא". הוא מביע התנגדות להפעלה של כוח. כל כוח. בלי לנסות מיד להצדיק אותו, להזדהות איתו, להתחשב בתמונה המורכבת. הוא מזמין כל מי שיש לה ולו אפשרות, לכתוב, לצלם, להקליט – לשתף אחרים בסיפור שאנחנו פוחדים לשמוע, אבל כולנו מכירות ומכירים.
גליה עוז, דבר שמתחפש לאהבה, כנרת-זמורה-דביר
ומה אתן חשבתן על הספר? מוזמנות ומוזמנים לשתף בתגובות
שלום חברות, אני מנחה סדנת קריאה מקוונת בנושא הסיפור הקצרצר. נשארו עוד כמה מקומות, ואתם מוזמנות.ים. תודה לבית הסופרים באר שבע על היוזמה המגניבה.
ובהרחבה: יש ספרות שמנסה לכבוש את העולם. ויש ספרות שמנסה לפצח את האטום הבודד. איך סיפורים קצרצרים מצליחים לצייר עלילה שלמה, בתנופה של כמה משפטים או פסקאות? בסדנה ננסה לפענח את הסוגה הערמומית הזאת, בעזרת סיפורים קצרצרים של צ'כוב, קפקא ומאסטרים אחרים. – חמישה מפגשים מקוונים (ZOOM) בימי רביעי בשעה 19:00. מפגש ראשון: 13.01.21. בעלות מסובסדת של 200 ₪. לפרטים ולהרשמה מוזמנים ומוזמנות לפנות לבית הסופרים באר שבע, או לדוא"ל beit.hasofrim@post.bgu.ac.il.
הדיוקן עצמי הוא כנראה הז'אנר המרכזי ביותר בתקופתנו. גם בתחום הספרות. 'אהבה', ספר הביכורים של מעין איתן, מצליח להשתמש בו בצורה יצירתית וקולית. מעין ואני חברים ולומדים יחד, אבל אני חושב שההתלהבות שלי מ'אהבה' מבוססת על הספר עצמו.
זה לא בדיוק סיפור ארוך. לא מבחינת ההיקף (87 עמודים), לא מבחינת רצף עלילתי, לא מבחינת הדמות המרכזית. גם לא מבחינת נקודת המבט שמעצבת אותו. רק בסיום הקריאה, כשיוצאים מהצד השני של 'אהבה', אפשר לומר: הקול שפנה אלינו כקוראים שייך לסיפור חיים מסוים. אישה צעירה, כנראה בתחילת שנות השלושים לחייה, חוזרת שנים אחורה ומספרת או משחזרת תקופה שבה התפרנסה כזונה.
התפרנסה? מילה בעייתית ומסורבלת. הסגולה הבולטת של הספר הזה היא היכולת למצוא צורת ביטוי ישירה, כמעט דיבורית, כדי להעמיד על הרגליים את הסיפור – ובו בזמן להכפיף את המילים ואת הסיפור לעקרונות פואטיים. דיבור על גבול השירה.
קשה מאוד, בוודאי בהקשרים ישראליים ובעברית, לגעת בסקס, בטראומה, בכסף, באופן כזה. כשיוצא לי להקשיב להיפ הופ בעברית – יש לי הרבה פעמים רושם שיש איזו תקרת זכוכית שלא מאפשרת לדבר על החלקים הכביכול מלוכלכים והפרטיים של החיים בלי להתיילד, לכבס מילים, לברוח הצידה. החלק הראשון של 'אהבה' נקרא 'מילים זונות'. זה תמרור ברור: אנחנו הולכים לדבר על ספרות, על שירה, רמאות יצירתית בכלי הלשון – מבלי להתייפייף.
אפשר להסתפק בזה בתור המלצה ראשונית על הקריאה. המשך הדברים חושף חלקים ממהלך הספר, ואולי כדאי לחזור לכאן אחרי הקריאה.
1. הטריק הספרותי המרכזי בספר נובע מהדימוי של זנות במילים. של משחק תפקידים נצלני וכוחני. אנחנו רגילים לראות ולשמוע דמויות של נשים מדברות על טראומה מינית בפנים מחוקות, פרטים מטשטשים או קול מעוות. התגובה של 'אהבה' לקונבנציה או לצורה העצלנית הזאת של עיתונות וטלוויזיה איכשהו מסלקת את הכותרת של 'טראומה' מעל הפרק. מדובר בווידוי, בעדות, אבל לא יהיה כאן רגע אחד של פורקן, של התפרקות ישירה, של רחמים. יהיו כאן קודם כל עובדות יבשות. אך העובדות עצמן יתפקדו כמסכה.
הנה ציטוט מפתיחת הספר, שממנו אפשר ללמוד איך לקחת בעלות ספרותית על המצב העדין של וידוי. לדבר "עליכן", במקום לומר "אני". לעבור כביכול עם זרקור על פני קהל שלם של דמויות, שכל אחת מהן יכולה להתאים לסיפור הזה. בתוך הקהל הזה מסתתרת אולי גם מי שתהפוך בהמשך ל'גיבורה' או למספרת של הסיפור:
"לא היו לכן חברים
היה לכן צחוק משגע. היו לכן רגליים ארוכות, שדיים גדולים, בטן שטוחה. לא, הייתן שמנות. באתן מבתים הרוסים, משפחות עם כסף, ההורים שלכן היו משוגעים זה על זה. אבא שלכן היה רואה חשבון, חבר קיבוץ, חסר בית, מרצה לשפות באוניברסיטה. הוא אהב אתכן כמו שאוהבים בת זקונים. הייתן בנות יחידות. נולדתן למשפחה מרובת ילדים, אחרי שנים של טיפולים, הייתן מאומצות. עולות חדשות מאתיופיה. הייתן טובות בחשבון, למדתן ראיית חשבון. לשון עברית. קינסיולוגיה. רציתן לעבוד עם ילדים, להיות עורכות דין, אימא שלכן הייתה מכורה לסמים (נגמלה לבד), היה לכן דוד רופא. לא, הוא ישב בבית כלא, על ניסיון לרצח. הייתן בלונדיניות, בקיץ קצוות השיער שלכן נשרפו כליל. לא; השיער שלכן היה שחור ממש, מתולתל כולו. נולדתן בסנקט פטרבורג. לא לא: ההורים שלכן באו מאמריקה, אתן נולדתן במושב, עניתן להם בעברית כשפנו אליכן בבליל שפות זרות. דיברתן רוסית עד גיל שבע ואז שכחתן, גם את השלג. עברית הייתה השפה היחידה שהכרתן. סירבתן להשיב לסבים שלכן כשדיברו איתכן אמהרית. העמדתן פנים".
אפשר לדבר על הפתיחה הזאת כמנגנון הגנה. אמצעי להדוף את התיוג של כל אישה וכל דמות ספרותית שמדברות על מין או על ניצול. אפשר לומר דבר הפוך. זאת התגרות או תמרון ספרותי: אני משקרת, אני דוברת אמת, אני אהיה מי שתרצו שאהיה. אמכור לכם את הסיפור שתרצו לשמוע. למעשה מבצבץ כאן דבר יותר חשוב. ההתלבטות הספרותית – מי אתן, הילדות, הנערות, הנשים שאחת מכן תהפוך למעין גיבורה – היא גם הד לספק ולחוסר הוודאות שכרוכים בכל תהליך היזכרות. שינוי גרסאות כמין גמגום או תיקון עצמי:
"עשיתן סקס. מעולם לא גמרתן. לא! גמרתן בכל פעם. שנאתן לבלוע אבל עשיתן את זה בכל זאת. כל כך אהבתן את זה עד שהפסקתן באמצע כדי ללכת לשירותים ולדחוף את האצבעות שלכן לגרון כדי שתוכלו לטעום אותו עוד פעם. ירקתן. אחרי חודשיים קפצתן ממגדל גבוה. התאשפזתן בבית חולים לחולי נפש. הגעתן לחדר המיון עם אלקטרוליטים נמוכים וקריסת כבד, אבל ברגע האחרון ממש הצילו אתכן".
הגיבורה הנשית הצעירה, יותר מכל גיבור אחר בספרות המודרנית, חייבת לספק סחורה. לקרוס, להתפרק, להשתקם, לכתוב על זה. פתיחת הספר מצליחה בתוך כמה שורות לספק את הסחורה הזאת. לתחוב את הכף הגדושה ישר לתוך הפה של הקוראים. ואיכשהו לעשות את זה בלי התרסה. יש כאן הומור, או לפחות הבעה מחויכת, אבל הפנים של מי שמדבר בכל זאת חתומות. ואולי זה לא חיוך וגם לא התרסה, אלא הבעה של אמפתיה? משהו כאן קיצוני מאוד, ומצד שני, סביר, עובדתי, כמעט מדעי. צורה מוזרה מאוד של דיווח – "עשיתן סקס. מעולם לא גמרתן" – שיש בה גם פאתוס וגם משחק. אבל הכל נקי ממשקל עודף. כל המניפולציות הספרותיות פעילות – בלי לשם לב, הספר הופך את הקוראים לקוראות, ואת הווידוי הפרטי לחשיפה הפוכה, מדומיינת, של הקוראות – אבל הסיפור לא עושה עניין מזה או מעצמו. ממשיכים הלאה. הכל מתוקתק. מדוד.
המשך הסיפור מורכב מתמונות קצרות או זיכרונות. המצאות. משחק התפקידים הזה נמשך, ומתבסס על מעברים פשוטים, חדים ואפקטיביים מאוד בין הנקודות שמהן הסיפור בוקע. החלק הבא בסיפור נפתח בקריאה: "אמרתי בלונדיניות!". לשנייה נדמה לנו שאנחנו עדיין הולכים עם הקול הקרייני מפתיחת הסיפור, שמנה מולנו במתינות ובמהירות שברים של ביוגרפיות אפשריות. אבל לא: "בכניסה לחדרון הראשון עמד גבר מלא ונמוך ולגופו מגבת ואמר, זה לא יכול להיות, ביקשתי בלונדינית. הסטתי קווצת שיער (כהה) מעל מצחי בזמן שהוא לחץ באצבעות עבות על מכשיר הטלפון שלי. ניסיתי לשמור על הבעת פנים רב-משמעית".
הקול המספר עבר במהירות אל הלקוח, ולמעשה, אל האוזניים של מי שתהפוך מעכשיו למספרת בגוף ראשון. המעברים הספרותיים מיד נטענים ביחסים בין המינים, בין זונה ללקוח. אבל הסיפור לא נופל בפח. לא מלביש בשבילנו מילים כמו 'זונה' או 'לקוח' על ההתרחשות – מילים שיהפכו את הסיטואציה למשהו שקל לעכל, להעריך באופן מוסרי. מרגישים מיד שיש כאן מתיחות, פערים של כוח – מישהו צועק בטלפון, מישהי שומעת אותו צועק – אבל אנחנו בעצמנו נצטרך להחליט מה הצבע הדברים. עד כמה מותר לנו להסתקרן, עד כמה מותר אפילו להשתעשע מהמצב הזה. עם מי יש לנו עסק: בחורה עמידה ועניינית ("מחיתי בגב כף ידי את שפתיי וגיחכתי", היא מספרת לנהג שאוסף אותה, "אסף אמר שהוא מביא לו בלונדינית") או מישהי במצב רובוטי, אטום. כלומר, קורבן.
חלק גדול מהמשך הסיפור בנוי או מתפרש כמין קטעים מאותה נסיעה, שכאילו מתמשכת וקשורה ללילה אחד. אבל הלילה האחד הזה מתאר גם תקופה מתמשכת ואוסף אליו פיסות זמן וחיים נוספות. ההתחלה של העסק הזה. החיים הרגילים, הנורמטיביים. בן זוג מחוץ לעניינים. נבנית כאן אפשרות לעלילה אמינה, פיסת חיים שאפשר לשחזר – למרות כל הנסיגות, התיקונים, ההגזמות. ולצידה, לקראת סוף הספר, נבנית או מצטיירת גם אפשרות של עלילה אחרת, קיצונית ופלילית, על לילה אחד שכביכול מביא את הסיפור לשיא, להתנגשות, למיצוי דרמטי.
זה נשמע אולי מסובך, אבל צורת הסיפור ישירה, דיבורית, בלתי מסתבכת. ככל שמתקדמים עם הסיפור, וכמעט מיד – אני חושב – מתרגלים לתחושה שיש כאן הופעה. שיש כאן דמות מאחורי מסך שחור. והיא עצמה צריכה להחליט לאן היא מובילה את עצמה תוך כדי הסיפור. עד כמה היא תהיה מוכנה להיחשף, עד כמה היא עצמה מבינה ויכולה להסביר מה עבר עליה.
2. החלק השני בספר נקרא 'אהבה'. אין קו ברור שמפריד בין החלקים. ובכל זאת, עולה בו הרעיון שמדובר בסיפור שכבר נגמר. האפשרות ש'אהבה' החליפה את משחקי הכוח. "היה לי בעל שעבד בתעשייה האווירית ורגע לפני גיל שלושים נכנסתי להיריון, כי יש רגעים בחיים שבהם אי אפשר אלא להחזיק באושר בשתי הקרניים שלו ולרכוב עליו לפעמים, כשהיינו שוכבים, תמיד ברכות, הייתי נזכרת. אז אמרתי לו, הייתי כנה מאוד, 'אני נזכרת עכשיו', והוא חיבק אותי. זה היה מתוק במיוחד, כי בסוף גם ייסורים מוכרחים להצדיק את עצמם, והאהבה מוכרחה לרפא אותך. אז נרפאתי. לא, העמדתי פנים שנרפאתי. מצאתי דברים חדשים לעשות, ושכחתי שפעם עשיתי דברים אחרים […] לפעמים, הוצאתי אולר קטן וחתכתי את עצמי בשירותים בפנים הירכיים. גם זה היה משעמם, אבל התגברתי. הלכתי לישון בשעות לא יותר מדי מאוחרות".
נמשך כאן המשחק הגלוי לחלוטין בין העמדת פנים ובין כנות. אבל המשחק יוצר רושם אמין ולא ספרותי. עובר כאן רגש שאי-אפשר להתעלם ממנו, אבל גם מודעות מתמדת לציפיות שיש לנו מהסיפור הזה: ריפוי, גאולה, חזרה למוטב, התרסקות. קשה לי בעצמי להסביר. הפרטים האינטימיים ביותר מקבלים הקשר סרקסטי בפיתול אחד של המשפט. יש כאן לעג, אבל לא ברור למי הוא מופנה: אלינו, הקוראים הבורגניים, על קלישאות של ריפוי וגאולה. או שיש כאן דקירה עצמית. אנחנו נתלים במילים כמו 'רכות' או 'אולר קטן'. הספר רותם אותנו לדימויים כאלה של וידוי וקרבה – סקס שבו אפשר לומר, "אני נזכרת עכשיו" – אבל לא מאפשר לנו כל כך בקלות לעבור לצד של הטובים. להיות מי שלוחשים באוזניו דיבור כזה. כמעט תמיד, כש'אהבה' מספק לנו פרט אינטימי ומעורר אמון – חתכים בירכיים, תגובה נפשית או גופנית שסודקת את צורת הסיפור המאופקת, העניינית – הוא חותך את הסיטואציה. עובר לזירה אחרת. שב לזירת הפשע.
3. עד נקודה מסוימת בסיפור, כדי להגן על עצמנו כקוראים, אנחנו יכולים לומר לעצמנו שזה ניסוי, שזה משחק ספרותי. שהספר הוא צורה מפותחת, נרטיבית, של מניפסט על יחסי כוחות בין גברים ונשים, צרכנים ונצרכות. אבל בנקודה מסוימת מאוד המשחק הזה בוגד בעצמו. הגיבורה בכל זאת מקבלת תווי פנים. וליתר דיוק, ביוגרפיה ספציפית מאוד. ייחודית. אני נזכר במהלך דומה בסיפור של דבורה בארון, 'כריתות'. הפתיחה מדברת על תופעה הלכתית וחברתית, כאילו באופן אקראי. הסיפור ממשיך לדוגמה כאילו תיאורטית, גבר ואישה נשואים, בלי ילדים. מדמיין את הלחץ שמופעל על שניהם מצד הסביבה. אבל התסריט הזה הולך והופך מוחשי יותר, עד שנשבר הגבול בין הדוגמה ובין סיפור החיים המסוים. 'אהבה' הולך רחוק יותר. גם הוא נפתח בעיקרון, בכְּלל: כל אחת מכן הייתה יכולה להיות במצב הזה. אבל הוא עובר לדבר בגוף ראשון, ולא רק הולך ומתייצב לצידה של האישה הספציפית, קורבן הסיטואציה החברתית והקוד הפטריארכלי, כמו שעושה בארון בסיפור שלה. אצל איתן, שמערבבת את הסיפור עם פיסות מחייה הממשיים – הילדות המדברית שלה בחווה על גבול הקו הירוק – יש נכונות לספוג את הכוח שמופעל על דמות כזאת. וכאן, במקום לדבר על תחכום ספרותי, אפשר לדבר על אומץ.
4. למה 'אומץ'? כתיבה תיעודית או ביוגרפית שמעורבת בכתיבה בדיונית היא תופעה חשובה בשנות האלפיים. אני חושב על שני ספרים מעניינים ששיחקו עם הפער הזה בין שחזור היסטורי ותחקירי ובין הדמות שלהם, המנגנון הנפשי שלהם, שמסתתר שם. בני מר הקים לתחייה רחוב ורשאי בעזרת עבודת ארכיון לקטנית. יעל נאמן עיצבה שני ספרים תיעודיים – אחד הוקדש למקום, לקיבוץ, שני לאישה אלמונית שנאמן פגשה לרגע – כצורה של אוטוביוגרפיה עקיפה. איתן קרובה לקו הזה של פנטזיה, של דמיון כאמצעי שחזור, אבל משאירה לקוראים את האפשרות לבחור מתי היא מדמיינת ומתי היא משחזרת. הספר 'סמוצ'ה' של בני מר והספר 'היה היתה' של יעל נאמן מסמנים איזה מסתורין עצמי שהמחברים לא מסוגלים לפתור אלא באמצעות סיפור שעוסק במשהו אחר מהם. איתן שותלת בכל האגפים של הסיפור סימנים של חומרי נפץ – בילדות שכתובה כאוטוביוגרפיה, בסצנות חיות מתקופת הזנות – ואיכשהו משכנעת שלא משנה איפה נמצא הסוד, איפה נמצאת האלימות. משהו עקרוני מחבר בכל מקרה בין מי שבוחרים לקרוא או לכתוב סיפור כזה, בין הדמות הנכתבת ובין מי שכביכול גוחנים מעל הסיפור כמין תיאטרון בובות.
5. בסרט 'קיל ביל' של טרנטינו מופיע סיפור פנימי בתוך העלילה הנרחבת. סיפור חניכה שבסופו הופכת הגיבורה ללוחמת קונג פו בלתי מנוצחת. אחרי אימונים מפרכים, אצבעות כף היד שלה פצועות. היא לא מצליחה להשתמש בצ'ופסטיקס. אבל כשהיא שולחת יד רועדת לקערת האורז שלה, המורה מעיף את המנה מהשולחן. את מתכוונת לאכול כמו כלב או כמו בן אדם?
מסתתרת כאן אמירה חזקה לגבי כוחו של סגנון. על האופן שבו כאב יכול או צריך להחזיק את עצמו בתוך מה שאפשר לכנות אלגנטיות, הדר, גרוב. 'אהבה' נאמן לקוד הזה, בדרכו שלו (וגם המספרת שלו, אגב, מייצרת רגעים של פנטזיה על נקמה ארכיטיפית, קולנועית). במקום להסתפק בכאב, בזעזוע, בביטוי הטראומטי, הספר מתמסר לאמנות הלחימה הייחודית לו. 'אהבה' מודע למשחק הכוחות ולחשדנות שמייצרים סיפור כצורת תקשורת – והוא מזכיר לקוראים את המתח שממנו עשוי המשולש הזה: מספר, מאזין, דמות.
"מצאתי שמונה מאות שקל על שולחן המטבח, התלבשתי, ויצאתי משם. לא היה לי מה לעשות, חוץ מלעשות את זה עוד פעם. זה, על כל פנים, מה שסיפרתי". צורת הדיבור הלקונית. המשפטים הקצרים. ההומור היבש. כל אלה מזכירים את הקודים של סיפורים גבריים, קלינט איסטוודיים – אבל הם מסורים לתיאור סיטואציה שבדרך כלל נכפית על נשים. לפחות כמוסכמה ספרותית (טראומה ואלימות מינית שחווים גברים הן עדיין סיפור שכמעט לא מסופר).
כתבתי מקודם ש'אהבה' הזכיר לי, במהופך, את הצורה העצורה, הילדית או המתחטאת עדיין של היפ הופ בעברית. 'אהבה' הוא ספר ספרותי מאוד, כתוב מאוד, ולא קרוב למנגנון ההיפ הופי של משחקי מילים ושימוש פואטי בשפה מדוברת ומלוכלכת. ובכל זאת, הספר מבטא את העיקרון המורכב והסותר של דיבור אמת, של נגיעה בחומרים כבדים וכואבים, בעזרת השילוב של הגזמה וישירות, של חשיפה אישית מאחורי האלטר-אגו המופרך. דיבור של גנגסטר וקורבן המערכת כאחד. היו זמנים שבהם ראפרים השתמשו בצלקות שלהם, בסימני הירי, כעיטורי כבוד. בניגוד לקודים של גנגסטר ראפ, לשרשראות העבות, לסטפות של שטרות, כלי הנשק הבולט בספר של איתן הוא היכולת להביע פגיעות – ולנטל את הפגיעות הזאת ממטען של בושה, של סחטנות, של ניצול: "רק בפעם הראשונה קשה להרוג מישהו, אחר כך מתרגלים לזה. קראתי את זה בספר, או ראיתי בסרט, אבל האמנתי".
כל זה קורה במהירות. ברצף של תמונות, אנקדוטות, משחקי דמיון והיזכרות. מגיחים ומתחלפים. אבל מי שירצה לקרוא את הספר הזה שוב, יוכל בכל זאת לשים לב לאלגנטיות של אמנות הלחימה שלו. לאופן שבו הוא משתמש בכלים הכי בסיסיים של תקשורת לשונית כדי לומר משהו משמעותי יותר על מה שעומד מאחורי מילים כמו "אתן", "אני", "אתה", "הוא". על המסלול הסיפורי שהוא בונה בעזרת מעברים בין המילים האלה. מילים זונות ומילות אהבה.
זה כנראה לא היה הצעד הכי חכם מבחינת תזמון ויחסי ציבור. בראיון לכבוד ספרו הלפני אחרון מ-2014, 'ניצבת', בחר א"ב יהושע להעמיד סימני שאלה סביב הבחירה של נשים כמו גיבורת הרומן שלא להפוך לאם. לחיות את חייהן ללא ילדים. בעשור שמסמן גל פמיניסטי חדש, תזוזה חברתית ומשפטית ביחס לזכויות נשים, צריך כנראה ללכת על הכל או כלום. הנשיא טראמפ, נער הפוסטר הקשיש של הפוליטיקה המיזוגינית בעידן הנוכחי, הביס את הילרי קלינטון למרות או אולי בגלל הקלטות שבהן תיאר את המתכון האגריסיבי שלו למגע עם נשים. מי יודע. אולי ההד התקשורתי, הפולמוס סביבו, הועיל לטראמפ להצטייר בעיני ציבור מסוים כמנהיג מהזן הישן, שמשתין בקשת על קוד ליברלי מתחסד. אכן, גם כשלא מקליטים אותו בסתר, הנשיא האמריקאי רוכב על ההתנגדות להפלות ומוצא דרכים נוספות, משפטיות ותקשורתיות, להגביל את השליטה החוקית והציבורית של נשים על גופן.
מהצד השני של הזירה, דימויים של פריון נשי ואימהות, כמצב פוליטי וכנושא יצירתי, הם תופעה הולכת ומתבלטת בספרות, בקולנוע, בטלוויזיה. גם אצלנו וגם מעבר לים. הרטוריקה של שנאת נשים מבית טראמפ, כמו ההסתה נגד הומואים בסגנון פוטין או הייבוא המסוכן של 'טיפולי המרה'לנערים הומואים, היישר לישראל מאמריקה האוונגליסטית – מקבלות מענה. גם בתחום הספרות האמנותית וגם בהקשרים של תרבות פופולרית. למשל, בסדרת הטלוויזיה 'סיפורה של שפחה', שמתארת, על בסיס הרומן מאת מרגרט אטווד, עולם עתידני מסויט שבמרכזו השעבוד השיטתי של נשים בהתאם למידת הפריון שלהן. המרה של שיטת העבדים האמריקאית להקשר נשי ומיני.
אני מתנצל: זאת צורת דיבור מאוד לא מגניבה להתייחס לתופעה שיש לה צדדים מסקרנים ומרשימים. גם אצלנו וגם מעבר לים. גם בתחום הספרות האמנותית, וגם בהקשרים של תרבות פופולרית. אם הסלוגן האמיתי של טראמפ, בדיעבד, היה 'תפוס אותה בפוסי' – זמרת ומוזיקאית כמו ג'אנל מונה עוררה לפני כשנה רעש חיובי כשפרסמה את 'PYNK', שיר הלל לכל מה שמייצגת הווגינה, מלווה בקליפ שכולו אסתטיקה ורודה בהתאם.
במובן הזה, אפשר לומר שיהושע הקדים את זמנו. בשנים שאחרי פרסום 'ניצבת', ודאי בשנתיים האחרונות, ראו אור שורה של ספרי פרוזה שהעלילה, עיצוב הדמויות, החומרים הראשיים בהם סובבים סביב הנושא של הריון, לידה וחיים בלעדיהם. ספרים שהגיבורים המטפוריים שלהם הם הפריון הנשי, הרחם וכל מה שסביבו. גיבורת הרומן של יהושע היא מוזיקאית קלאסית בתחילת שנות ה-40 לחייה, שהחליטה מזמן שלא ללדת. אחד הדימויים הזכירים מהספר הוא דירה ישנה שבה הגיבורה נאלצת להתגורר כשהיא חוזרת לביקור כפוי בישראל, דירה שאליה מתגנבים שני ילדים חרדים כדי לצפות בטלוויזיה. רק נדמה לי או שמבצבצת כאן מטפורה ברוח המירוץ לעבר הביצית? בכל אופן, ההכרזות הגינקולוגיות של יהושע באותו ראיון אמנם סימנו אותו כנציג של דור סופרים מיושן ומנותק, אבל אפשר למצוא בעולם הדימויים של הספר הד לניסיונה המתמיד של הגיבורה להדוף פלישות ממשיות וסמליות לחייה, את השאלות וההטפות המתמשכות סביב השעון הביולוגי, שהגיבורה סופגת מרגע שהיא נוחתת בארץ. ואולי גם להדוף את הניסיון של הסופר עצמו להפיק משמעות מהמסתורין הלכאורה בלתי נתפס של חיים ללא ילדים.
נזכרתי ברומן הזה של יהושע כשקראתי לאחרונה שני ספרי ביכורים מעניינים ומקוריים שמתרכזים בדיוק בנקודה הזאת. אבל הפעם, מאחר שסופרות כתבו אותם, אפשר לראות איך הן תובעות בעלות על הדימויים של פריון נשי והופכות אותן למטפורה לכוח היצירתי והאמנותי שלהן. כלי להתייצבות דרמטית, מפעילה, מול הקוראים.
'אישה נחה', רומן הביכורים של מעין גולדמן, הולך ומתגלה, ככל שמתקדמים בקריאה, כספר שסובב סביב הדימויים של הריון והפלה. האישה הנחה של גולדמן היא מי שהולכת ושובתת מכל פעילות ביתית, מקצועית, זוגית. במאית היא כבר לא תהיה, ימיה כהבטחה קולנועית רחוקים. לאורך הרומן היא הופכת מיצרנית של תכנים בטלוויזיה למעין בטטת כורסה. לצופה ספק מזועזעת ספק מרותקת בהתרפטות שלה עצמה. אישה שמגדירה את עצמה מול העולם כאדם שלא ייכנע להורות. "הגוף שלי לא בנוי להריון", היא מעידה, אבל כשאחותה הצעירה ממנה נכנסת להריון לא רצוי, היא מדמיינת את עצמה הופכת לאם חלקית, אם ללא הריון, מה שיזכה אותה במעמד רשמי של מבוגר ובכל ההטבות הנלווות: "ההורים יתנו לנו את הדירה באופן פורמלי, ושלושתנו נגור בה, כלומר ליטל ואני, והתינוקת".
כמו אצל יהושע, ההריון מקושר כאן לבעלות על נכס. אצל יהושע הדירה היא עול, חובה שמכריחה את הגיבורה לעזוב את חייה בהולנד ולחזור לביקור מולדת. אצל גולדמן ההיריון הולך ומצטייר כנכס. מניה או אופציה, אפשר לומר, שתוקפה עומד להתפוגג מבחינה ביולוגית. משימה שהגיבורה כופרת בה בכזאת עוצמה, שהיא מתחילה לקבל חיים דמיוניים משל עצמה. עד שהיא נכנסת להריון, בפועל. את הריון הממשי היא מתארת כהזיה או כבדיחה שחורה ועצובה. כאילו א"ב יהושע כתב אותה, ההריון מוצג כאן כמי שמעצים את ההתנכרות של הגיבורה ביחס לקרובים אליה, כהד לניכור הדו-משמעי כלפי הגוף שלה, כלפי הפוטנציאל להפוך לאמא.
הילד, בשלב הזה בספר, הוא מה שיאלץ אותה להפוך לאישה עובדת במפעל האימהי, לעזוב את המצב הקיומי האסתטי, הצרכני. אמנם גולדמן וגם הגיבורה שלה עושות כמיטב יכולתן לגרום לנו לסלוד ממה שנראה כמו ייסורים שטחיים ופריבילגיים של ילדת שמנת – אבל הרומן מצליח להמחיש רגש עצבות, חידלון וחוסר יכולת או סירוב להחליט, להתמסר, לעבור מתחום הפוטנציאל לממשות, שהולך ומתחזק ככל שהיחס כלפי ההיריון כגאולה, כפיתרון או כמצב חירום הולך ונעשה מבולבל, סותר ומעליב יותר.
את ספרה הראשון של ליאת אלקיים, 'הלילה עוד צעיר', קראתי כמין המשך, או תמונת תשליל, של 'אישה נחה' – למרות ההבדלים המשמעותיים מבחינת סגנון ואפילו קהל יעד. גולדמן משתמשת בדימוי עכשווי של ניוון, דקדנס, חסר כל זוהר או שיק ביחס לשירה דקדנטית של סוף המאה ה-19. העוני אינו עוני, הביבים הם דירה יפה וממוזגת בתל-אביב. אלקיים, לעומת זאת, משתמשת במרץ, בקצביות, במסגרת שקרובה לפעמים למופע סטנד-אפ עקיף מול הקוראים. החלק הבולט בספרה מתאר את הגיבורה מתאוששת במחלקת יולדות, אחרי לידה מוקדמת. התינוקת, הפגה, צריכה להיכנס למצב יציב ונורמלי. ובעוצמה הרבה יותר גבוהה ממנה – האמא הטרייה נכנסת למצב הישרדותי.
שני הספרים משתמשים במסגרת עלילה או בטיפוס ספרותי שיש לו הקשרים כמעט קלאסיים. אלקיים מתארת את הסיטואציה כמין מחנה טירונות ישראלי. האחיות התכליתיות, האימהות המותשות הכפופות להיגיון של 'מכונת היונקים', כמו שנקרא הפרק הזה בספר – יכולות להיראות כמו גלגולים רפואיים ונשיים של מחנות צבאיים בפרוזה הישראלית. התיאורים המצחיקים ומעוררי ההתכווצות של הגיבורה מנסה להשתמש לראשונה במכונה לשאיבת חלב מזכירים גירסה מהופכת של צ'ארלי צ'פלין ב'זמנים מודרניים'. עובד בבית חרושת יושב בתוך מכונת האכלה אוטומטית. סימולציית האכלה שהופכת תוך שניות למכונה של חבטות והשפלות.
ספרה של גולדמן, לעומת זאת, יכול להזכיר את הרומן 'אובלמוב' מאמצע המאה ה-19, שלפני שבע שנים זכה לתרגום עברי חדש והוא אחת הדוגמאות הידועות ביותר לגיבור ספרותי שבקושי ובמאמץ רב מסוגל להתרומם מהספה. לבצע פעולה ממשית, פיזיקלית. בן אצילים מרושש, בדומה לצפונבונית של גולדמן, שנולד אחרי שנות הזוהר של המעמד שאליו הוא שייך, בעידן שהכשרונות שלו (בעיניו, לפחות) יכלו להתבטא ולקבל הכרה. כבר במסגרת הרומן, הדמויות מדברות על אובלומוביות כמהות, כפילוסופיית חיים: חוסר מעש מוחלט, סירוב עקרוני לנקוף אצבע, להיכנע למירוץ החיים.
גונצ'רוב תיאר את הגיבור שלו כאילו מבחוץ, בעזרת דמות-מספר אמפתי ולא באמת נשכני. מספּר שאולי אפילו מעריץ את הבטלנות הפיוטית של הדמות שהוא מתאר, את המרד הרופס של אובלומוב. הגיבורה של גולדמן לעומת זאת מדברת על עצמה בגוף ראשון, אבל מדמיינת את חייה כאילו מישהו מצלם אותם. כאילו היא עצמה ניצבת מאחורי המצלמה, ולא מצחינה על הספה. "השמיכה פרושה מעליי אלכסונית, משאירה כתף אחת בחוץ. באור הדק שחודר מהתריס העקום היא נראית לי חלקה כזו, יפה. הייתה יכולה להיות כתף של אישה צעירה ממני. מתוך הכתף צומחת זרוע ארוכה ומתוכה צומח אייפון". הגיבורה מזהה את עצמה "משתקפת בבוהק העץ" של רהיט בחדר השינה, "ואת עצמי, טבועה כולי בכריות, כמו מין מארי אנטואנט ירקרקה ואזובית, עור של אישה שנשכחה בחוץ בגשם ובשמש". במקום לדבר, לתפקד, לנסות לפטור עניינים – הגיבורה מתארת את עצמה בוהה ברהיט. כאילו היתה חלק ממנו. במובן אחר, היא מתארת אישה בוגרת הולכת והופכת לתינוק. הנה דוגמה מהספר, שמתארת את הגיבורה אחרי סקס לא רצוי ולא כפוי. "תן לה וניל", כתבה ד' רביקוביץ. ואילו כאן מדובר על תביעה לקוביית שוקולד. בתור פיצוי.
סטייה קלה מהנושא וממסגרת הזמן (אפשר פשוט לקפוץ שלוש פסקאות קדימה). לפני כחמישים שנה, 'תינוקה של רוזמרי' – הסרט שהתבסס על רומן מצליח – הפך את המצלמה לביטוי קולע של הנקודה הזאת. מבין סרטי האימה האגדיים שנולדו בשנות השישים, 'תינוקה של רוזמרי' הוא בוודאי אחד החשובים והמקריפים. בשלהי העשור שמזוהה עם הפופולריות של הגלולה למניעת הריון עם הגל השני של הפמיניזם האמריקאי – סרטו של רומן פולנסקי יצר את אחד הדימויים הפרנואידים ביותר סביב הריון. 'תינוקה של רוזמרי' המיר את הקשר המטפורי שבין אימה ופריון נשי לנקודת המבט של הגיבורה התמימה שלו, אישה צעירה וצייתנית, שעומדת מבלי ידיעתה להרות מזרעו של השטן. בניגוד לרעיון הפנטסטי הזה, הסרט מבליט דווקא תכנים מציאותיים לחלוטין שיסבירו את תחושת האימה המתעצמת של הגיבורה. חינוך קתולי נוקשה בילדותה, בעל מניפולטיני בהווה. שורה של דמויות ובעלי תפקידים שנמצאים במצב מתמיד של פלישה והפרת גבול לדירה, למחשבות ולגופה של הגיבורה, שאותה גילמה מיה פארו.
'ניצבת' של יהושע, לפחות נדמה לי, אימץ משהו שמזכיר את התופעה הזאת ב'תינוקה של רוזמרי', את יכולתה של מצלמה קולנועית להמחיש ולייצר בו בזמן את הפחד ממעקב ואת היכולת וההתעקשות לעקוב, להיכנס למרחב סגור, שבמסגרת הסרט הפכו לדימוי הבולט ביותר להריון כמצב ביניים שבין מודעות, עיוורון ופרנויה. בעיניי, מבצבצת בשני המקרים עמדה אמביוולנטית (של יוצר ממין זכר) ביחס לתפיסה החדשה של מיניות נשית. ולמעשה לא מיניות, אלא פוליטיקה פמיניסטית. הפחד משינוי במאזן הכוחות, ההזדמנות היצירתית להשתמש באופן אחר, מחודש, בדימויים הקלאסיים (או המיזוגניים, אם רוצים) או בהקבלה בין פריון נשי לפריון יצירתי. ואיפשהו, בין לבין, הזדהות גם האישה המצולמת, המוטרפת, שהמצלמה הממשית והסמלית מבקשת להציץ לה מתחת לחצאית. כאחותו המרושעת של צילום האולטרסאונד הידידותי, האובייקטיבי, המדעי.
אולי כאן הנה המקום לציין שלצד העניין הגובר של סופרות שעוסקות בנושאים ובדימויים כאלה, אפשר לדבר גפ על תופעה משלימה. על סופרים גברים שמאמצים מבט וגוף נשי בהקשר המסוים הזה. 'שפיגלפוגל, שפיגלפוגל', ספרו האחרון של מתן חרמוני הוא דוגמה לספרות דראג סטרייטית, שבמרכזה הדימוי של האינטלקטואל הכושל כאישה, וההקבלה בין קריירה אקדמית תקועה לגילוי של איברי מין נשיים וביוגרפיה נשית שצמחו בן לילה. מול הכיוון הקומי הזה, אפשר להזכיר את 'שלוש', ספרו האחרון של דרור משעני, שלקח לכיוונים של מתח ואימה את המהלך היוקרתי שבו סופר ממין זכר מדובב דמות נשית, כמו שחקן תיאטרון אליזבתני המגלם אישה. שלוש הנשים במרכז ספרו – זהירות, ספוילר – מתוארות בעקיפין כדמויות נשיות בסרטי אימה. בדומה לכך, הרוצח שעוקב לאורך הספר אחרי אותן שלוש נשים אכן נכנס לעורן, וזאת לא לגמרי מטפורה, אבל מתוך מארב. כצייד הבוחן את העולם דרך עיניהן של נשים מבודדות, נטולות משפחה, שהוא קושר באופן סמלי, פלילי, עלילתי. וכאן אפשר לחזור מהסטייה הארוכה לעניין.
מתוך צילומי 'תינוקה של רוזמרי' (1968)
במילים אחרות, גולדמן ואלקיים מעצימות את ההקבלה בין כוחות השוק והעבודה לבין הביולוגיה הנשית. אלקיים מדגימה, על גבול הצורה של מדריכי הריון והנקה, את המהירות שבה הגיבורה שלה הופכת מהייטקיסטית מלומדת לעובדת בקולחוז. גולדמן מעדיפה לתאר את אויבת המהפכה, אפשר לומר, את הדוכסית חסרת התואר שמפוררת את חייה, שמסרבת להכריע בין קולות הפוכים ביחס לאימהות. לממש את הנכס הביולוגי והרוחני, או בכל זאת לסרב להפוך לבורגנית מהשורה, לאם מכובדת.
כשנה לפני ספרו של יהושע,יעל נאמן פתחה את הקובץ 'כתובת אש' בסיפור בשם 'עקרות', שבו מתוארות הרדיפה והכניעה ביחס לטיפולי פוריות בגיל מבוגר. הסיפור מתמקם ברגע העדין והקומי שבין הכניסה פנימה לתוך המנגנון, לתוך הביורוקרטיה, ההוצאות הכספיות, הטורנדו הרגשי והחברתי – לבין הנסיגה אחורה וקבלת המצב של חיים בלי ילדים, כפי שהיו. בהבדל אחד – ללא האפשרות לשינוי. 'ארץ אררט', רומן הביכורים של יעל גלר מ-2017 הציע גרסה משלה לזרם של תיאורים אפוקליפטיים ודיסטופיים בעשורים האלה – עולם בן זמננו, שממוקד בזירה מקצועית, רפואית, שבו מתגלה מעין מכת בכורות עכשווית. רצף לידות של תינוקות מתים. ככל הנראה אחד הדימויים העזים והמטרידים במונחים ישראליים ויהודים, בחברה שבה טיפולי הפריון וגם הלידות והפסקות ההיריון הם תופעה אינטנסיבית, ממוסדת, שכרוכה בהרבה כסף והרבה כאבי לב.
ישנם עוד ספרים, שבהם לא נגעתי, וגם בהם חיי העבודה, המשרד, החובה של יעילות מתמשכת מקבילים ומנוגדים לתיאורים של הריון ואימהות ('הארכיברית' של ענת לוין, למשל). או לדימוי המחזור החודשי כמין דימום פנימי בחיי העבודה (הסיפור 'אישה בחלל עבודה' בקובץ 'חברה' של תהילה חכימי). 'ילדים' של תמר מרין הקצין את ההקשר המעמדי של הנושא הזה, את הדרישה הסותרת, הפנימית והחיצונית, שסופגת אישה צעירה בתחילת הקריירה שלה: להתקדם ולא להיכנס להריון, לנצל עכשיו את השנים הטובות.
וישנו כמובן 'דולי סיטי' של אורלי קסטל-בלום מ-1992, שהציב ככל הנראה את הרף הגבוה ביותר של טיפול אלים, הומוריסטי, שנון וחרד בנושא הזה, בעברית. ספרה הידוע ביותר של קסטל-בלום הפך את האמא הישראלית לרופאה בתפקוד-יתר, למין מדען מטורף או מוהל ממין נקבה, למין אבא מקראי שלא מפסיק לעקוד את הבן שפתאום נחת עליו. במבט לאחור, קסטל-בלום, ויוצרות אחרות כמו אילנה ברנשטיין, לאה איני ואחרות שפרצו בשנות ה-80 וה-90 ותיארו בהקשרים של אימה, גרוטסקה והומור שחור את ההיריון והחובה האימהית – אחראיות לחלק מהתנופה המחודשת של ספרות כזאת. אבל מה שנראה אז אוונגרדי, ניסיוני, מתריס – הולך ומתגלה היום כביטוי של סמכות ספרותית.
לקוקטייל שמשלב בין פריון נשי, אימהות ותכנים קטסטרופליים יש היסטוריה ארוכה בספרות ובתיאטרון המערביים. מספיק לחשוב על הדרך שבה שייקספיר קושר בין הרצחנות שמאפיינת את ליידי מקבת והשאפתנות הפוליטית שלה – לבין התפילות שלה לייבש כל שריד לאימהות בגופה, כל אפשרות להניק, להרות, לחוס על חיי אדם. בשנות האלפיים, עושה רושם, הדור העכשווי של פעילות פמיניסטיות שאפשר לרתום את הכוח הזה גם לטובתו. הטקטיקה של 'צעדות השרמוטות' ברחבי העולם היא דוגמה מובהקת. נדמה לי שגם הכותבות שהזכרתי עושות צעד דומה, כשהן נותנות פנים חדשות-ישנות לשימוש הספרותי בפריון נשי. כטכניקה, כנושא, כדימוי של גאולה וחרדה, יצרנות וחידלון. במילים אחרות, אלה השנים שבהן נוצר קנון חדש של ספרות כזאת, שמחכה עדיין ל'דולי סיטי' של עידן הנשיאים טראמפ וקצב, הקפאת עוברים ושוק הביציות.
שלום סדומאים, הלו סדומניות. מה דעתכן בנושא? מוזמנות ומוזמנים להגיב.
אפשר לקפוץ הלאה, ולוותר על הקדמה קטנונית לביקורת עצמה: מאחר שכבר המלצתי על הספר הזה, עוד לפני שקראתי דף אחד מתוכו, אין לי ברירה כנראה אלא להסכים עם עצמי. ועם הציטוט היח"צני שמופיע בשמי על הכריכה. מהיכן הציטוט הזה לקוח, שאלתי את עצמי. ובסוף נזכרתי. מביקורת ישנה שפרסמתי על קובץ סיפורים מאת מחברים שונים. אחד מהם נכתב בידי הסופרת הטרייה. אבל על כריכת הספר החדש שלה, הציטוט הזה מקבל הקשר אחר ומטעה.
לא, זאת לא טרגדיה ולא מחדל מוסרי. סתם עקיפה בתור בסופר, בדרך לקופה, של קשישה ספרותית מנומסת כמוני, שנהנית לחשוב שביקורת ספרותית היא המקום לדבר ביושר, לפעמים ברגש ומתוך חירות יחסית, על ספרים שקראתי – עם אנשים שאני לא מכיר אבל כמוני, אוהבים לקרוא. מזל שהספר מוצלח. ועכשיו, אחרי הנזיפה, אפשר להמשיך.
'אבל הלילה עוד צעיר' הוא רומן הביכורים של ליאת אלקיים. רומן או קובץ שמורכב משלושה סיפורים. אחד קצר יותר, ושניים ארוכים בעקבותיו, שמדלגים בין שלושה רגעים שאמורים לסמן הצלחה ופרידה מנעוריה של הדמות המרכזית בסיפורים. פרידה כזאת היא סתירה בפני עצמה בעולמו של הספר ובעולם הממשי שאליו הספר משתייך: הדרישה להישאר במצב תמידי של נעורים, כלומר לצרוך ולהיצרך, להקסים ולהיקסם, לדפוק וכן הלאה – ובאותו זמן, להתקדם בשרשרת הפיקוד, לעשות מכה ולברוא עוד אפליקציה מצליחה וחסרת תועלת, לעבור לפרברים או לפרדס חנה, למצוא מורה ליוגה, לטפח את עור הפנים שעוטף את התודעה הרובוטית. את המרק המסובך הזה, אלקיים מצליחה למקד ולבטא בעזרת סיפור על המכונה הפגיעה והיצרנית ביותר של החברה הזאת והספר הזה. הגוף הנשי.
'דבש', חלקו הפותח של הספר, בחוכמה רבה, כאילו מסווה את הנושא הזה – דווקא בעזרת תיאור של ירח דבש לכאורה מאכזב, פלסטיקי, כמעט בלתי נסבל. בוונציה, העיר האיטלקית שבה כבר אי אפשר לגווע בה באופן מרהיב, כמו בסיפור של תומס מאן. "כשהיא קמה בבוקר" – היא, הכלה, הגיבורה, בעליה של טבעת נישואים, הממשיכה של כל הדמויות הנשיות שאודרי הפבורן היתה יכולה לגלם, אלא שהיא מבוגרת יותר, מפוכחת יותר, ולפיכך, פחות חיננית – "הבגדים עדיין מפוזרים ברחבי החדר, היא פרקה אבל לא תלתה בארון, ועכשיו שמלת הסאטן בצבע פודרה היתה מקומטת. אלה הבגדים שקנתה במיוחד לירח הדבש, שאגרה בחודשים האחרונים מתוך מחשבה על ירח הדבש, מתוך תשוקה לירח הדבש. ירח הדבש, כך הסכימו ביניהם, יהיה כזה כיף. היה לה קשה להיזכר במשהו ששכחה לקחת, אבל היא ידעה שיש דבר-מה כזה. הטבעת שוב גירדה ומתחתיה בצבצה פריחה. צריך לשים קרם".
זה ציטוט כמעט סתמי ממהלך סיפור אנרגטי יותר. אבל אפשר לשמוע בו את הקלילות והדיוק שבהן מתנגשות ומתערבלות ציפייה ילדותית ומודעות בוגרת, פנטזיה ומציאות. אלקיים והגיבורה האינטלגנטית שלה מנהלות דו קרב מדומה-ממשי בין הגוף והמודעות, העור וצורת המחשבה היאפית. המשך הסיפור בולם או מבליע את הטפת המוסר שמבצבצת כאן (כלומר את השאלה: מי עונד את מי – הטבעת או האישה, הדימוי או התיירת). בדומה לאופן שבו הגיבורה שלה מתעקשת על ירח הדבש, ירח הדבש, ירח הדבש – כמו החזרה המובלטת בציטוט למעלה – גם אלקיים כאילו שומרת אמונים לז'אנר הספרותי (קומדיה רומנטית). ולחלופין, מוכיחה שהיא מוכרת אשליות מוצלחת, שמצליחה להזין באופן משכנע את הרצון של הקוראים להאמין בחופשה המושלמת, ולהעלים בקרם את סימני הפריחה על העור, מתחת לטבעת. את חוש הביקורת וההתנגדות.
'מכונת היונקים' – החלק הבא בספר, הבולט והאינטנסיבי משלושת הסיפורים – שובר בחדות את העונג הצרכני ש'דבש' מצליח לספק – ובאותו זמן כאילו מקצין אותו. מירח הדבש, בום, לחדר היולדות. למחלקת הפגים, בימים הראשונים והמסויטים שאחרי לידה ראשונה. במקום החתונה שסולקה כביכול מפתיחה הספר, הפעם הלידה מוסתרת מהפריים. אם ירח הדבש היה ביצוע מאוחר של פנטזיית נעורים, 'מכונת היונקים' הוא הקצנה השילוב בין הבוסרי והמאוחר. אלקיים מעצבת אותו כ סיפור על מחלקת טירונים – או נענית לאופן המתוקתק שבו עובדת המכונה הרפואית היעילה והדורסנית מול היולדות. אלה נמצאות בדרגות שונות של הלם והכנעה מול האחיות ומול גוף שאי אפשר לקרוא לו כבר 'פרטי'. ההגשה השנונה של הסיפור, כמו היעילות וחוש ההומור של הגיבורה, אמורים לפורר את הבהלה ואת ההשפלה, את סימני החיתוך הממשי והנפשי. אשכרה הרגשתי כאב פיזי מול תיאורי הגיבורה ומכונת השאיבה לחלב, באותו זמן שנשאבתי בעצמי לתוך הבדיחה.
אחרי שמתרגלים לקודים הצבאיים של מחלקת היולדות, הסיפור הולך ומתקרב למחוזות הסטנד-אפ והטור הסאטירי: "בינתיים, אין מה לומר, שניידר לגמרי התאפסה על עצמה, היא עוברת משד לשד מיד כשמתחיל לכאוב לה […] היא מורחת משחה נגד יובש על הפטמה כשמחזור שאיבה מסתיים. היא שותה מים, ליטרים רבים. במקום להתמקד באי-נוחות של תהליך השאיבה, היא מנסה להתרכז בתפוקה. הדקות יחלפו והסי-סי יתאפסו".
הכישרון של אלקיים – ובו בזמן, הקריצות והניים דרופינג הספרותי שהיא משלבת בסיפור – מצליחים לספק גם את יצר הקריאה הצרכני וגם את יצר הקריאה הסנוביסטי. כמו הגיבורה שלה, שכדי להיכנס לתפקוד, נאלצת או נהדפת בפועל לכבות או להחליש למינימום את הקול הפנימי החרד, המתנגד, המתלבט – הספר הזה נהנה מהתצוגה של יעילות ושליטה בחוקי המשחק והנוסחה הספרותית. כל אלה הופכים את 'אבל הלילה עוד צעיר' לספר ביכורים מצוין שאמנם מעוניין לתקשר עם מסה של קוראות וקוראים, להימכר, להרשים, להיקלט, אבל באותה מידה להביע משהו ששמו אישיות.
'קלאב לאב לימבו', החלק האחרון, נותן כבוד עצום, פנטסטי, לסצנת המועדונים התל-אביבית, כשהוא ממקם בתוכה לילה ארוך, מסומם וקולנועי, שעל שמו נקרא הספר. אותה אישה, פחות צעירה. שוב, יציאה לסיפור ברגע שאחרי המפץ. חברת ההיי-טק שבה הגיבורה עבדה כבכירה נמכרה הרגע לכריש אמריקאי. הבעל והתינוקת שגדלה כבר נרדמו בפרדס חנה. הפעם מספרת את הסיפור ההכרה של הגיבורה, כדמות בפני עצמה. הספר חוזר לאזורים סקסיים יותר, כמעט לתבנית של "סיפור מוסר" ארוטי. חזרה מאוחרת של הגיבורה לימיה הבלייניים בתחילת שנות האלפיים, בחברת גוף שגם עכשיו היא לא במיוחד מחבבת, ובחברתו של היריב המושבע שלה בחברת ההיי-טק. האביר האפל, אפשר לקרוא לו. מיסטר דארסי, כריסטיאן גריי.
"אני רואה אותך מתעקשת לפתות אותו יותר", מתארת ההכרה, הקול הרציונלי, הבוסי, את האישה הגופנית, הפועלת, "מקערת את הגב התחתון. מושכת מעלה ומאריכה את הצוואר, מטה קלות את הראש, אני מכירה היטב את המהלכים האלה. אני זו שאספה אותם אחד-אחד במשך שנים של קריאה ב'לאישה', באתרים אמריקאיי ובמדריכים עסקיים לשפת גוף. אבל את זו שהפנמת אותם בבשר".
החלק הזה בספר מאבד כמה גרמים מהקוליות שלו, עניין מוצדק לגבי מעקב אחרי אישה וגבר בשנות הארבעים לחייהם, בעודם מנהלים דיאלוג חצי פילוסופי, חצי מסומם, על אקסטה. במסורת הדיאלוגים השנונים של סרטים צרפתיים משנות השישים – והגלגול הטלוויזיוני, העכשווי, שלהם בעלילות על לילה קלאברי של התבגרות ופיכחון. גיבורי הסיפור של אלקיים מוקפים עכשיו בגופים צעירים, עמידים משלהם. הם שוב במצב של התמחות או היזכרות (ביחס לשנות העשרים שלהם). איך לתפקד על קו התפר שבין הישרדות והנאה, עינוי ומשחק, שבזכותו חלל תעשייתי הופך להזיה מועדונית.
אולי זה פשוט הפונט המכוער, גופן האותיות, שבו משולבות לאורך הפרק הוראות משחק כמו "אם את זוכרת את הכדור, צאי מהמסדרון ולכי לעמוד 222 […] אם את בולעת את הכדור חזרי לעמודי 213. ואם אין לך כוח ללופים ואליי, פשוט המשיכי לקרוא". אבל השטיק המנג'ס הזה דווקא מעבה את האופי הרטרואי של הספר, שגם מבחינה סגנונית כאילו בוקע מתוך שנות התשעים וחגיגת ההיי-טק והקלאבינג. בו בזמן, הספר עושה כמיטב יכולתו להתמסר למבנה קלאסי, כשהוא רומז לעתים בעקיפין, לעתים בישירות כמעט מוגזמת, שההרפתקה המסויטת והרגישה שנבנית כאן היא מסע במדורי גן העדן, הגיהנום וכור המצרף. כלומר, בתוך גוף האנושי והנשי של שנות האלפיים.
ליאת אלקיים, אבל הלילה עוד צעיר, הוצאת כנרת זמורה ביתן
אם היתה בישראל רכבת תחתית, אם היה מין רכבל תת קרקעי שבו אנשים נדחסים מדי בוקר, משוגרים מהמיטה שלהם לתחנת העבודה המשרדית – 'חברה' היה דרך טובה להעביר את הדקות האלה בקרון, במעבר מדממה לרעש, מבידוד להמולת המכונה המשרדית. שנייה לפני הצפצוף, לפני שהכרטיס המגנטי ייסרק ותיפתח הדלת האוטומטית.
הסיפור המרכזי והמשמעותי בספר הפרוזה הראשון של תהילה חכימי כתוב בדומה ליומן מחלה או מדריך הפעלה. אישה כביכול מפוצלת פונה לעצמה כמעין מערכת כריזה דמיונית, בלתי נשמעת. מלמעלה, ממרחק, כאילו מחוץ לפריים. "אישה בחלל עבודה" הוא הכינוי החוזר והתבניתי שמקבלת הדמות הזאת. ספק כותרת של תמונה, של פורטרט אמנותי: "אישה בחלל עבודה, את מדממת?"
אנחנו מכירים את הקול הזה. זהו הקול הפנטסטי של מי שהיה אמור לזהות מצוקה שאסור להפגין בפומבי, בחלל העבודה. זהו קול רפואי. זה הקול של פקח הטיסה או של האח הגדול. זהו קולה של אישה דיגיטלית. של אפליקציה חסרת הגוף. נגיד של סירי, העוזרת האישית, האייפונית, שכבר הפכה בצורות שונות לדמות קולנועית וטלוויזיונית. האנדרואידית החמימה והקרירה כאחד שפונה אל הגיבור הנרדף, הקאובוי האלקטרוני, במבוך של עיר גיהנומית, צרכנית. שריד האחרון, אפשר לומר, של אנושיות, של תקווה, שמנחה את האביר האלקטרוני הנמלט מהדרקון, ממשטרת המחשבות הביורוקרטית.
זה השיחוק העיקרי של 'חברה'. חכימי לוקחת מסורת של אימה קפקאית ופנטזיה מד"בית ומדביקה אותה על דמות וסיטואציה עכשוויות, מוכרות, מקטינה את הווליום המיתולוגי לממדים אישיים, משרדיים. "אני חושבת שאת מדממת וזה מחוץ לתאריכים הרגילים", היא כותבת, פרק אחד לפני שהגיבורה, בתורה, מדווחת בגוף ראשון על אפליקציה שבה היא מזינה את נתוני המחזור ויחסי המין שלה. "אצלך הכל תמיד מגיע בזמן, גם אם עם השנים הדברים הופכים צמיגיים יותר, חיים יותר, את לא מוציאה את זה מהרחם, כבר כמה זמן שזה יוצא לך מהאישונים, כל דבר שאת מסתכלת עליו זה מטפטף ממך, מטפטפת דמעות מלוחות של דם מול המסכים הכפולים שבעמדת העבודה. אישה בחלל עבודה, את זוכרת איך פעם, לא כל כך מזמן, אהבת ישיבות ותהליכים ארוכים. אהבת לראות איך הם מקבלים תוקף, הדברים. הופכים חיים".
הסיפור הזה יכול להפוך לספר קומיקס. הוא כתוב כמעט כתביעה להמחשה, לתרגום ויזואלי. קחו, למשל, את הדימוי הכמו נוצרי שמצוטט כאן של טפטוף דמעות דם מול מסך המחשב. לא מזמן, 50 שנה אחרי צאתו, הסרט 'אודיסאה בחלל' זכה לגרסה משוחזרת ומשודרגת. 'חברה', סיפור צנוע בהיקפו, רחוק מהיומרה האפית והפנורמית של קובריק, מראה כמה עמוק ורחב ההדף של הסרט הזה. של בניית סיטואציה דרמטית וסיפורית בעזרת הפיצול שבין קול רובוטי בלתי נראה – לבין דמותו של האסטרונאוט שנלחם מול השעון ונגד כוחות הפיזיקה והמחשוב לתקן את החללית, לשוב לכדור הארץ. במסורת הקולנועית הזאת החלל החיצון מתעצב כמין רחם מטפורי. האסטרונאוט, מחובר לחללית האם בחבל טבור אלקטרוני, מרחף.
את 'חברה' של חכימי אפשר לקרוא כגרסה לבלדה של דיוויד בואי על מייג'ור טום. במקום להשתמש בתפאורה החללית כלבוש לדרמה פסיכולוגית פנימית – היא משתמשת בחלל המשרדי. בשגרת העבודה של אישה צעירה ומותשת שהספר והקוראים פוגשים משני קצותיה. התודעה והגוף. או יותר נכון, העובדת והמעבידה.
בסופו של "עוד דייט כושל", הגיבורה חוזרת הביתה ועונה למיילים מהעבודה. חלומותיה בנויים כסיוט משרדי. המשבר הפרטי מקביל למשבר ארגוני. עודף יעילות שהופך לחוסר יעילות. גל פיטורים עומד להציף את החברה ואת הסניף הישראלי שלה. "אישה בחלל, אני רואה, העבודה יושבת לך חזק על הראש, ההתראות לא מפסיקות להיכנס". המכונה הפנימית, כמו המכונה הממשית, משתבשת. הדד-ליין מתקרב ולא ברורה המטרה. להצליח בניסוי או להיכשל.
הקובץ כולל עוד שני סיפורים, קצרים יותר ושגרתיים יותר. 'עובדת חברה' מקביל בין בנייתה של עיר של פקידים זוטרים להכשרה של הנוער המקומי בסניף מקדונלדס בעיר. בסגנון שנע בין סאטירה יבשה, ריאליסטית, לסיפור בלשי. הוא בנוי סביב פרשת היעלמותו של ילד, לקוח בסניף או עובד פוטנציאלי, ומדגים איך הנערים העובדים והבוסית לומדים לדבר בשפה תאגידית של כניעה, הכנעה ויעילות. מחווה לסיפורי עלילה על סוד אפל ומרקיב בעיירה אמריקאית שמשוגרת לעיר פרברית בישראל. הסיפור השלישי, 'רילוקיישן', מתגלה כסיפור מדע בדיוני: הגיבורה והמספרת מקבלת הצעה להשתתף בניסוי שבו היא מתנתקת מחייה ומגופה. אלגוריתם תופס את מקומה והיא מוזמנת "להמשיך ולצפות מרחוק בחייך הישנים" או לכבות את המסך.
דווקא מפני ששני הסיפורים הללו נראים כשלוחה של הסיפור המרכזי או כווריאציה שלו – ההתעכלות בבטן המכונה, סיר הטיגון, האלגוריתם האינטרנטי – הם יוצרים רושם פחות משמעותי ופחות זכיר. ההיבט הנסיוני של הסיפור 'רילוקיישן' בוודאי מתעמעם בחודש שבו 'מראה שחורה' חוזרת לעונה נוספת, והדיכאון הצרכני-ילדותי בסיפוריו של אתגר קרת מועמד לפרס ספיר. המבנה העלילתי של הסיפור המרכזי אמנם רופף בהשוואה לשני הסיפורים האחרים, אבל הוא מדגיש את הייחוד והמיומנות של חכימי ככותבת. התנודה בין פרוזה לבין שירה. היכולת לתאר כמעט בשלווה – או בקהות חושים – מעין דיכאון אנטי-דכאוני, שיש בו משהו בוער על סף פיצוץ. השימוש בסוג מסוים של הומור יבש, קצת פאנקיסטי, שבו הבזקים של אלימות והתערערות נפשית מתבטאים כאילו ללא הבעה. כבדיחה מובסת מעולמן של קומדיות משרדיות.
'חברה' מצטרף לזרם גובר של שירה ופרוזה ישראלית שמפרשות מחדש את העלילה הקלאסית על הפקיד שנבלע בין גלגלי השיניים, שהמנגנון המכני משתלט עליו כדיבוק – ביחס לעולם העבודה העכשווי, ולא פעם, מפרספקטיבה נשית. משוררות כמו יודית שחר ותהל פרוש, 'הארכיברית' רומן הביכורים של ענת לוין, קובץ הסיפורים 'חוויית משתמש' של נועה סוזנה מורג. במובן הזה, 'חברה' מאותת מצד אחד על הכישרון של חכימי, ומצד שני, מרמז שהיא נוגעת בסיפור בשרני יותר, שמחכה אולי לקנה המידה ולכלי העבודה של רומן.
מקווה שתאהבו: שיר ראשון לקראת אלבום חדש של יוני ליבנה ושבורי הלב. המילים לקוחות משיר הנושא של 'ביחדנס', ספר שיריה של נעם פרתום. מוזמנות להגיב
הנה סיום השיר מאת פרתום, ששורות מתוכו הלחנתי:
אני מבינה: הייתי צריכה לעבור
עשרות ילדי זין עד שהגעתי לגבר הזה, וכשמצאתי
אותו הפכתי לאישה דתייה. אני מאמינה בזכות
הביחד-נס שקרה לי. מלאכת האהבה היא התורה
הסם והאמנות שלי. בה אני מתמקצעת ולה אני
מקדישה את חיי. מבשר האהבה הטובה המתוק
שמציף את ימי ולילותי ומלמד אותי נעם – אני
בוצעת שירים
ושובעת.
מחוץ לספרייה: הופעה בפסטיבל הפסנתר, מוזיאון תל אביב, 26.10.2018
דרור משעני, שלוש, הוצאת אחוזת בית
❥❥❥❥
פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 16.11.2018
שלוש נשים היא נוסחה מאגית עם שורשים עמוקים. שלוש האחיות של צ'כוב, של עגנון. אלות הגורל המיתולוגיות. השילוש הקדוש של דסטיניז צ'יילד שמתוכו הגיחה ביונסה. שימו מולי שלוש נשים – שלושה אפרסקים פלומתיים, במקרה של עטיפת הספר 'שלוש' – ואבין את הרמז. הזמנה לנגוס בדרמה שבשיאה קטסטרופה ואובדן.
דרור משעני הוא לכאורה הכותב הישראלי בן זמננו שיותר מכל מתמחה בספרות ריאליסטית, בחומרי החיים האפורים, בדמויות בלתי פוטוגניות. ההקשר הפולחני, הדרמטי, שמייצר השימוש בשלוש דמויות נשיות, בחלוקה של פרשה אחת לשלושה סיפורים – כבר כאן 'שלוש' מאותת לקוראים לקרוא באופן חשדני את האופן שבו מוצגת בפניהם דמות נשית שרגילה להיות בלתי נראית, בלתי נקראת. גרושה טרייה, מורה, שמטרתה העיקרית כרגע היא לשדר עסקים כרגיל. להחניק מול בנה הרגיש רגעי חולשה או זעם על אביו שהתעופף לנפאל והתנער מאחריות. לארגן לילד מסיבת יום הולדת. להשיג עוד תלמידים פרטיים. להשתקם בלי כוויות חדשות.
שיווק הספר הזה מלכתחילה יוצר בעיה בכתיבה עליו. ההימנעות המוצהרת מספוילרים משווה ל'שלוש' סקס-אפיל אפלולי. לזכותו ייאמר שהוא מצדיק את הלחישה הזאת, את הרצון לייצר סביבו באזז כאילו מדובר בעונה חדשה של 'משחקי הכס'. הטוויסט הגדול שסביבו בנוי הספר נוגע לא רק לתוכן ולהתרחשות, אלא להפתעה מבחינת הז'אנר או הטיפוס העלילתי. אם כי ההיכרות המוקדמת עם ספריו הבלשיים של משעני מזינה את השילוב בין בידור ופרנויה שמורגש מתחת לסגנון התכליתי, המדוד, הנקי בצורה כמעט הרמטית מהפגנת שרירים ספרותית, מניסוחים מטפוריים – שמאפיין את 'שלוש', ומבטא עליית מדרגה משמעותית מבחינת המחבר. רגע שבו סגנון הכתיבה, צבע הקול הספרותי שהוא לכאורה נטול צבע, כמעט נטול אישיות, פועלים כסיפור בפני עצמו. כמו תאורה חכמה שמקדימה את המילים והמעשים ברצף הסיפור.
בקיצור, הייתי שמח לא לקלקל את הקריאה בספר. במו עיניי ראיתי קורא שלא התייחד עם ספר כבר שנים מתמסר בקלילות לסיפור. מדווח שהקריאה מאחוריו אבל הלילה לפניו, ולא ברור אם יירדם כל כך מהר [עדכון: דווקא נרדם]. אם תרשו לי, מכאן הרשימה מיועדת למי שקרא את הספר, גם אם לא אכנס לפרטים.
***
כמה שורות אקראיות לדוגמה. "היא יוצאת מבית האבות אחרי שמונה, כשעדנה על סף השינה. מעל למיטתה מותקן כפתור מצוקה ובבית האבות ערוך צוות שאפשר להזעיק בלחיצה עליו. אמיליה נועלת את דלת חדרה במפתח שחווה נתנה לה. עדינה בקושי עונה לברכת השלום שלה כשהיא באה בבוקר וכשהיא הולכת".
"היא", אמיליה, היא הגיבורה הזמנית של החלק השני בספר. מטפלת סיעודית, מהגרת עבודה לטבית, שאחראית על קשישה בשם עדנה. בעזרת עולם המושגים הנוצרי והפסיכולוגי של אמיליה, הספר מרשה לעצמו להעלות לפני השטח חומרים פואטיים, דתיים ואלגוריים יותר – לאחר ההיכרות הפחות אקזוטית עם המורה הגרושה, הישראלית, גיבורת חלקו הראשון. הסטייה מדמות אחת לשנייה היא תמרון ספרותי לכאורה בסיסי אבל רב משמעות. הוא מייצר מיד מוטיבציה להקבלה ביניהן. עד סוף הסיפור, ההקבלה הזאת מקבלת משמעות כפולה ומכופלת. יש קשר עקרוני בין הנשים, בין שני סוגי החיים השונים לכאורה. לא רק הספר ולא רק הקוראים מבחינים בקשר הזה. נדמה שישנו גורם ממשי, עוד זוג עיניים, שבוחן את גיבורות הספר. ובמבט רחב יותר – עוד זוג עיניים כללי, חברתי, מופשט שמפקח על נשים כמותן, מבודד אותן, דוחק אותן לפינה.
אמיליה היא דמות כמעט מסורתית בפרוזה ריאליסטית. האישה הבלתי נראית. זרה, ענייה. משרתת מסיפור של צ'כוב, נניח, ששוגרה לשוק העבודה הישראלי. משעני והקוראים מתבוננים בה, נכנסים באופן חלקי לעורה, קוראים באיפוק את מחשבותיה המעונות – בניגוד לאנשים סביבה. גם הקשישה, עדנה, שבה היא מטפלת כמעט לא מגיבה לנוכחותה. אבל הספר מחדיר למבט האמפתי באמיליה רמזים גלויים למבט אחר, מאיים. כפתור המצוקה שמוזכר כאן, הצוות שאמור להגן על הדיירת, הדלת הנעולה. עצם הדיון בשאלה מי יכול להבחין בבואה ובלכתה של אמיליה כפוף למבט פלילי, קרימינולוגי. התכוננות לפשע עתידי או שחזור במבט לאחור.
***
הטכניקה העיקרית שעליה מתבסס הספר קשורה לשילוב הזה של התבוננות כביכול הומניסטית בדמויות נשיות נורמטיביות, צייתניות – שמהולה גם בהקשר של ספרות אימה ומתח. בסרטי אימה אמריקאיים משתמשים לא פעם בבת השכן כנרצחת טיפוסית. עוד לפני שהרוצח נכנס לפריים, המצלמה כבר עוקבת אחריה בין חדרי הבית, במקום שבו היא כביכול בטוחה ומוגנת. 'שלוש' משכלל את העיקרון הדרמטי והקולנועי הזה, ובהדרגה, מאפשר לקוראים להבחין בו. במקום להתענג כצופים בלתי נראים על הפורענות המתקרבת, במקום לאחד כוחות עם הרוצח המתגנב מאחורי הגב הנשי – הספר בונה את הביוגרפיה של הנשים הללו. מכריח אותנו להזדהות איתן, להתרשם דווקא מהתושייה וכוח העמידה שהן מגלות נוכח מהלומות יומיומיות, בלתי פליליות. גירושים, למשל. חוקי השוק באתרי היכרויות.
משעני והקוראים מציצים בכל אחת משלוש הנשים מאחורי קיר שקוף, מאחורי הפסאדה המתפקדת והיצרנית שהן צריכות להציג לציבור. לא חייבים להמית את הספר הזה בדיון מוסרי-פמיניסטי – משעני מוצא דרכים לסלק את הפוטנציאל הפדגוגי והמטיפני שיש למבנה סיפור כזה, דווקא בעזרת ההקשר האלים והנצלני של ספרות אימה. התופעה הזאת התבשלה כבר בספרים הקודמים, אבל ב'שלוש' היא פורצת בדרכה השקטה כעניין מרכזי.
התכליתיות הרגישה שמאפיינת את סגנון הסיפור של משעני הולכת ונקשרת לדמות הגבר הנורמטיבי, המהוגן, הרגיש, שמוציא לפועל את מחול השדים של העלילה. כך, הספר ממלא שני תפקידים במקביל: אלים ונוטה חסד, הומניסטי ותוקפני. הוא מעמיד דיוקן לנשים אנונימיות לכאורה, פועלות אפורות בכוורת. מצד שני, הוא מלהק אותן לתפקיד הקורבן. מעצים את החבטות השקטות שהן אמורות לספוג גם ככה, במנות קטנות, לאורך חייהן. לזכותו של הספר ייאמר שהדיון הזה נמצא על השולחן, אבל באופן לא נצלני ולא יומרני. כחלק מהסכו"ם ולצד המנה העיקרית. אם כבר רוצח ספרותי, אם כבר להרגיש את צבת האצבעות על הגרוגרת, עדיף ליפול לידיו של תליין עדין ומיומן כמו משעני.
הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם
ראיון עם דרור משעני, עם צאת ספרו 'תיק נעדר'
פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 26.8.2011
שופטי התחרות התערבו מי יוציא ספר קודם: דרור משעני או סמי ברדוגו. ב־13 השנים שעברו מאז שזכה בתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ', ברדוגו פירסם ארבעה ספרים. משעני, ששלח לתחרות סיפור ארוך ב־500 מילה מהמותר בתקנון, טס לפריז בכוונה "לחזור אחרי שנה לארץ עם רומן ביד". התוכנית לא יצאה לפועל. "הייתי בתחילת שנות ה־20 שלי וכנראה לא בשל", הוא אומר. "למרות כל הנסיונות, לא הצלחתי לכתוב שם שום דבר רציני".
החודש, בגיל 36, חזר משעני לארץ, אחרי שלוש שנים של חיים על קו קיימברידג'־תל־אביב, הפעם עם ספר ביד – רומן בלשי בשם 'תיק נעדר', ראשון בסדרת החקירות של הבלש אברהם אברהם. ובכל זאת, לא מדובר בדמות כוססת הציפורניים של סופר על סף פרסום ראשון. בעשור האחרון השתלב משעני במוקדי הפעילות הספרותית בישראל: כעיתונאי, כמתרגם, כעורך בהוצאת כתר וכחוקר באקדמיה. "אני חושב שכל העיסוקים האלה הם חלק ממנגנון הגנה. כנראה שכל מה שעשיתי מאז נועד למלא את הצורך לעסוק בכתיבה.
"כנראה שיש קשר גם לעובדה שנולדו לי שני ילדים בשנים האחרונות. במסגרת של הכתיבה האקדמית, נהיה לי נורא קשה לכתוב דברים 'נכונים' כל הזמן, להתחייב. כשיש לך ילד ואתה מדבר איתו, אתה רוב הזמן אומר דברים נורא מוזרים, על הירח ועל אוכל באותה מידה. נכפית עליך משחקיות. פתאום אתה מגלה כמה כיף ומשחרר לכתוב בלי להוכיח כל משפט. וכשאתה כותב רומן, אתה יכול לכתוב דברים שאין לך מושג אם הם נכונים או לא. הסיפור הבלשי בפרט מאפשר לך להיזרק לעולמות לא מוכרים. אני לא מתעסק ברצח בחיי היומיום".
משעני, שישלים בקרוב דוקטורט שעוסק בסיפור הבלשי, משתדל כבר שנים, כעורך וכמתרגם, לקדם את הז'אנר. 'תיק נעדר' מייצג שלב נוסף בתהליך ההתבגרות האיטי של ספרות הבלש המקומית, שנדחקה באופן מסורתי לשולי הספרות העברית, ועד היום מזוהה בעיקר עם הרומנים של בתיה גור ושולמית לפיד משנות ה־80.
"הספרות הישראלית עסוקה עדיין קודם כל בשאלות לאומיות. הבלש לא עוסק בשאלות על זהות ושייכות לאומית, אלא בשאלות אחרות, שקשורות לתפקוד של חברה אזרחית. זו אחת הסיבות שנכתבת מעט מאוד ספרות בלשים בעברית ושהז'אנר מצליח בישראל פחות מאשר במדינות אחרות במערב. בישראל הפיקוח הוא בעיקר תוצר של סולידריות חברתית. האלימות תמיד תגונה בשם האחדות הלאומית. אף אחד לא יבוא למפגינים בלונדון, למשל, ויבקש מהם להפסיק להתפרע בשם אחדות העם האנגלי.
"אפשר לחשוב למשל על השאלה הבלשית הקלאסית: 'Whodunit?'. כשמתבצעים בארץ פיגועים – ואלה מעשי הרצח שמעניינים את האזרח הישראלי יותר מכל מעשי רצח אחרים – השאלה של זהות הרוצחים היא שאלה לא חשובה וגם המניעים שלהם ידועים לכאורה. השאלה העיקרית היא הזהות הלאומית שלהם, או לכל היותר ההשתייכות הארגונית. באותו אופן, הגיבורים ההרואיים של החברה הישראלית הם לא חוקרי משטרה אלא סוכני מוסד”.
בכלל, נראה שהספרות הישראלית בורחת מספרות ז'אנרית. "תלמידה מבריקה שלי לשעבר סיפרה לי שהיא עומדת לכתוב פרוזה. כששאלתי מה היא הולכת לכתוב, היא אמרה שהיא מתלבטת בין פנטזיה לז'אנר של 'ספרות ישראלית יפה'. יש באמת ז'אנר כזה. זה קצת משתנה לאחרונה אצל סופרים צעירים, אבל זה הזרם המרכזי. ז'אנר הבלש, לעומת זאת, נחשב כאן לז'אנר נחות ואסקפיסטי. היה אפשר לצפות שבמקום כמו ישראל, שבו מנסים לברוח מהמציאות – הבלש דווקא יהיה הכי פופולרי. אז אולי הבלש הוא ז'אנר לא כל כך אסקפיסטי; אולי דווקא ז'אנר 'הספרות הישראלית היפה' הוא אסקפיסטי".
***
ספרו של משעני מתעורר עם היעלמותו של נער שתקן מעל פני האדמה. מול הנעדר ומשפחתו מתנהלים שני גיבורים: חוקר המשטרה אברהם אברהם, נציג לשרשרת גיבורים ספרותיים כפולי שם, שמנסה לפענח את המקרה; והחשוד העיקרי, מורה צעיר שמתקשה להתאקלם בחיי המשפחה שהקים, ומנסה לממש מחדש את חלומות הכתיבה שלו.
'תיק נעדר' עומד בסימן משפחתי. בתוך כל המהומה של חוקרים ונחקרים, נדמה לפעמים שדווקא הילד הוא מין בלש שמפקח על הוריו. "יש משהו מאוד משמח, אבל גם מאוד מפחיד, בהבנה שהילד שלך יודע המון דברים עליך, בלי שאמרת לו ובלי ששמת לב," אומר משעני. "מישהו רואה אותך מכל זווית – מישהו שאתה דווקא אמור לפקח עליו".
את שאלת הפיקוח הוא בוחן כבר שנים באמצעות ז'אנר הבלש. מי מפקח על מי, מי מציית למי, באיזה אופן מחנכת אותנו ספרות בלשית לשמור על סדר חברתי. "הבלש הקלאסי מלמד אותנו שאדם לאדם זאב, שיצר לב האדם רע מנעוריו. זה ז'אנר שמתרגל את האזרחים, שמלמד אותי שאני צריך לחשוד גם בשכן שלי. בסוף הסיפור אני אמור להבין שיש צורך בעין – כמו של הבלש – שתסתכל על כולם כל הזמן מלמעלה. מצד שני, הבלש מאפשר לך גם לקרוא פעם נוספת את הסיפור בצורה חשדנית, להיות ביקורתי כלפי החקירה ולהתנגד לסמכות של החוקר. אני ניסיתי ליצור בלש שרוצה דווקא לזכות את כולם, לא להפליל. בלש שנמאס לו כבר לקרוא את המציאות".
מעניין שהדמויות שיצרת בספר מאוד ממושמעות. אלה אנשים שבקושי מסוגלים לפשוע. "לפני חודשיים הייתי אומר לך, 'כל האנשים באמת נורא צייתניים'. אבל המחאה עכשיו מוכיחה שזה סוף־סוף לא נכון. הצייתנות של האנשים, גם שלי, היא דבר שאני נורא נאבק בו. יש קטע שהחשוד בספר אומר: 'הייתי רוצה להיות בנאדם שלא מפחד'. אחת הסיבות לאופטימיות במחאה עכשיו היא שזה רגע של הפרת צייתנות. פתאום אנשים לא מפחדים מהממשלה.
"ניסיתי לחשוב על ההצלחה של סטיג לרסון ו'נערה עם קעקוע דרקון'. שאלתי את עצמי ממה נהניתי בספרים האלה. למעשה, זה פרויקט הפללה של המדינה. יותר מזה, זה ספר שלדמויות בו אין טיפת אשמה כלפי שום דבר, כמו דמויות קומיקס. הגיבורה שוחטת גיבורים על ימין ועל שמאל בלי נקיפות מצפון, הם שוכבים שם עם כולם בלי להתייסר. נדמה לי שזה אחד מסודות הקסם של הספר – שאפשר לקרוא אותו כאוטופיה על עולם בלי אשמות. בכלל, בעיניי הסיפור הבלשי עוסק באשמה. ואני נמשך למתח הזה של אשמה והתנגדות לאשמה כי גיליתי עד כמה לאשמה יש מקום מרכזי בחיי".
אשמה כלפי מי? "קודם כל, תמיד, אשמה כלפי ההורים, אחר כך כלפי ההורים הסימבוליים – מוסדות, ארגונים – ובסוף גם כלפי הילדים. אני לא יודע מה המקור של תחושות האשמה הפרטיות שלי, לכן אולי נוח לי ללכת לבלש, למקום היותר תיאורטי. במקביל, הבלש מאפשר לך לבדוק איך האשמה נשתלת בך מבחוץ, איך היא הופכת למנגנון של שליטה ביחסים בין הורים לילדים, בין אזרחים למדינה. בגלל זה הרגע הזה של המחאה כל כך משמח אותי, כי פתאום אנשים מתחילים להבין שהם לא עשו שום דבר רע למדינה – להיפך, הם רק נתנו לה. ההיפטרות מהאשמה היא דרך להתנגד ולהפסיק לציית".
***
דרך המחשב בקיימברידג', משעני התרגש לראות את צ'רלי ביטון עומד על במה מול 300 אלף מפגינים. משעני, שאביו כיהן כח"כ מטעם מפלגת גשר של דוד לוי, פירסם לפני חמש שנים את ספר המחקר 'בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד' שעסק בהתמודדות של הספרות וביקורת הספרות בישראל עם שאלת הזהות המזרחית.
"מדהים אותי לראות סוף־סוף התחברות חסרת תקדים בין ארגונים אשכנזיים ומזרחיים," הוא אומר. "זה רגע כל כך חזק. במקביל לאילן היוחסין המפואר של הרמטכ"לים וראשי הממשלה והאלופים שצנחו במתלה – נוצר כאן אילן יוחסין נחשב לא פחות של אנשים כמו צ'רלי ביטון והפנתרים השחורים".
הבלש שלך הוא אמנם 'חצי מזרחי', אבל בספר דווקא מורגש יחס די שווה־נפש לנקודה הזאת.
"אם הצלחתי ליצור גיבור אוניברסלי שהוא גם מזרחי, זה מספיק טוב בעיניי. לפני שלושים שנה זה לא היה מובן מאליו בספרות העברית. כששמעון בלס עשה את זה – מיד הסבירו שזה גיבור מזרחי. כשא"ב יהושע עשה את זה – הוא עצמו טען שזה גיבור אוניברסלי ולא מזרחי. הבלש שלי חייב משהו למיכאל אוחיון, הבלש של בתיה גור. הוא אחת הדמויות המזרחיות הראשונות בספרות העברית שהיא גיבור: לא דמות משנה ולא דמות שאמורה לייצג את עדתה. מעניין אגב שדווקא דרך הבלש, ובאמצעות סופרות נשים, הכניסו גיבורים מזרחים לספרות העברית".
ב־2006 מונה משעני לעורך מוסף הספרים של 'הארץ' – מינוי מפתיע לחוקר ספרות ועיתונאי צעיר – ועזב את התפקיד כעבור שלוש שנים. הוא מכיר בעל־פה את התלונות על כך שהכניס רוח אקדמית מדי ופוליטית מדי לדפי המוסף, אבל לא ממהר להסתייג מהדימוי הזה. "אני מודה באשמה שהספרים של רסלינג מעניינים בעיניי. אתה גם יכול לשמוע את ההדים של הספרים האלה עכשיו בשדרות רוטשילד. אני לא חושב שזה דבר רע. זה תפקידו של עורך – להביא את עצמו ואת הטעמים שלו. לא מינו אותי כשר החינוך שאמור לייצג את כולם".
למה עזבת כל כך מהר? "השנים במוסף היו מאוד אינטנסיביות. לצד ההנאה, זו בעיקר עבודה מאוד קשה ומתסכלת. בסך הכל, האמנות של כתיבה על ספרות היא דבר מאוד לא מוערך אצלנו; לא מתוגמל בכסף או במעמד – בניגוד לתרבויות כתיבה אחרות בעולם. קשה מאוד לעשות ככה מוסף טוב לאורך זמן. אחרי שלוש שנים הרגשתי שזה מספיק לי. רציתי לגעת בספרות מכיוונים אחרים, לזוז הלאה במשחק הכסאות".
דן מירון טען לאחרונה שביקורת הספרות בעיתונות פשטה את הרגל. "אני עדיין מוצא ברוב המוספים הספרותיים בארץ טקסטים מעניינים. אולי לא מספיק. אבל זה שוב קשור לכך שזו אמנות לא מתוגמלת. פעם מבקר ספרות היה קורא את הספר ארבע פעמים לפני שהוא היה כותב ביקורת. היום, אם מבקר יעשה את זה הוא יוכל לפרסם ביקורת אחת בחודשיים. ואז הוא באמת יחיה באוהל.
"בכלל, יש משהו נוסטלגי בשאיפה למבנה היררכי מאוד סמכותני, שבו יש פירמידה של מבקר ספרות אחד או שניים, ולמטה יש עוד שלושה תלמידים שלו. חלק מהשינוי התרבותי שקורה עכשיו, באוהלים ובשאר התחומים, כרוך בהתנגדות למבנה הסמכותני הזה. התנגדות שיש לה ערך. אי אפשר לבטל את העובדה שיש יותר אנשים שיש להם זכות דיבור ומביעים את דעתם – גם על ענייני ספרות ותרבות. כולם אומרים, 'איפה הימים שבהם התפרסם המאמר המפורסם של זך נגד אלתרמן'. מדברים בגעגוע על סדן וקורצווייל. אבל בתוך אותו מוסף היו עוד רשימות שאף אחד לא זוכר היום".
בהקשר הזה, תנועת המחאה הזאת תפסה את ותיקי הסופרים הישראלים לא מוכנים. "אותי תמיד הוציאה מדעתי ההנחה במחקר שהסופר הוא הגיאולוג של התרבות העברית. שהספרות העברית היא סייסמוגרף שמנבא תהליכים חברתיים ולאומיים. בספר העיוני שכתבתי ניסיתי להראות שהספרות העברית הגיבה למהפך הפוליטי ב־77' ולעליית הקול המזרחי בפוליטיקה רק עשר שנים אחרי שהם התרחשו. מה שברור היום הוא שהזרם המרכזי של הספרות הישראלית לא היה סייסמוגרף למה שקורה עכשיו ברוטשילד. זרמים אחרים דווקא כן – בכתבי העת ובערבים ספרותיים מושמעת כבר שנים שירה שרמזה למה שקורה. יכול להיות שזה רגע של שינוי היררכיות גם במובן הזה. יכול להיות שהשירים שנכתבים במאהל מרכזיים יותר מהטקסטים של הסופרים המרכזיים – שאנחנו תמיד מחכים לשמוע מה יש להם להגיד על המצב".
עמוס עוז הודיע שזאת לא המחאה של דורו. "זה היה דבר מאוד מרגש שהוא אמר. הספרות העברית ומחקר הספרות העברית – הלכו תמיד ביחד. החוקר יצר את הסופר והגדיר את מקומו. יצא שהשאלות המעמדיות תמיד נדחקו הצידה במחקר. קנז נוגע בהן, רונית מטלון, 'טקסטיל' של אורלי קסטל־בלום. הזרם המרכזי, והמחקר שמגבה אותו, התעסקו בשאלות לאומיות ודחקו הצידה את השאלה המעמדית.
"זו הסיבה שהרגע הזה מסעיר מבחינה תרבותית. המפגינים הצעירים באים למדינה ואומרים: אנחנו נקבע בעצמנו מה צודק ומה לא צודק, אנחנו לא מקבלים את החלוקות שלך לגבי מה נכון ומה לא נכון. באופן עקיף, זה המסר שעובר גם לסופרים ולאינטלקטואלים בכירים: אנחנו מבינים את החשיבות של הרגע הזה בכוחות עצמנו. אנחנו מדברים לבד. לא צריכים שידברו בשבילנו. אתה הולך ורואה את השלטים במאהל – כל שלט מבריק יותר מהשני. באמת לא צריך שיבוא איזה ביאליק או ברנר וינסח את הרגע".
היום, שישי בערב, תצא לפועל הופעה שפנטזתי עליה עוד בגלגול קודם, כקוביית סוכר. פסנתר כנף, ארבע ידיים, המון צלילים אקוסטיים ואלקטרוניים בחדר אחד. לטובת מי שלא הזמין כרטיס לפסטיבל הפסנתר, ההרכב שלי הוסיף הופעת צהריים חשמלית ובעיקר חינמית. בשישי 2.11, בדיזנגוף סנטר. כל הפרטים כאן, בפייסבוק.
כאן למטה: גרסה מקוצרת ואקוסטית, ללחן שלי ל'ביחדנס' – שיר הנושא בקובץ השירים של נעם פרתום, שממנו לקחתי את שורות הסיום היפות והאופטימיות. בפסנתר, גל שמי. צילם עמרי קליין.
מיטת סדום - יוני ליבנה 