הצלמת לבית ישראל – בעקבות מותה של רונית מטלון

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.1.2017

רנקין

"מהי האשליה הזאת?", שואלת רונית מטלון בספר המסות שלה, 'קרוא וכתוב' (2001), בשעה שהיא מנתחת צילום שצילם הסופר לואיס קרול ומתעכבת על פרטי הבעתה של אחת הילדות מצילומיו הטעונים, המטרידים. "מבטה התקיף, הקבוע במצלמה, בעולם, חושף כביכול את האשליה, ובה-בעת גם מגלם אותה", קובעת מטלון, כשהיא בוחנת את ארשת פניה המתריסה של הילדה המצולמת. "אותה הבטחה מפוקפקת, שובת לב, שוברת לב ומרתקת שיש בכוכבת, ב'גיבורה', ב'סטארית האמיתית'".

מטלון עצמה ידעה ליצור את האשליה הזאת בדיוק. לשכנע שהמעשה הספרותי – הכתיבה, הקריאה, הפרשנות – הוא ביטוי לעוצמה, למעמד, לסמכות. למרות השוליים המחויכים-מלגלגים בכתיבתה (ובדיבור, כמרואיינת) – ההתייחסות של מטלון לאמנות המילה והסיפור מבטאת פאתוס גדול, חומרה, רצינות. אמנם לרגע נדמה שהיא לועגת לקרול – שם העט של המתמטיקאי, איש הכמורה, האקדמאי צ'ארלס דודג'סון – הצלם חובב הנערות. נראה שהיא מזדהה ככותבת עם הילדה המצולמת, המרדנית. עם המאמץ לשמור לעצמה דבר מה עצמאי, סרבני, מול המצלמה. למעשה, בצילום המסוים ההוא ובמסגרת המסה ההיא – מטלון מאתרת את נכונותו ויכולתו של הצלם-הסופר לוותר על חלק מכוחו ולשתף פעולה עם המצולמת. לאפשר לאישיותה לבקוע, להתייצב, לצאת החוצה – ולהנציח בצילום-ובסיפור את הרגע הזה של בקיעה והתייצבות.

מטלון הייתה הסופרת-צלמת הסמכותית האחרונה והיחידה. ואולי בעצם הראשונה. אבות הספרות העברית התיימרו לא פעם לדבר בשם "האישה העברייה". בשם קולה המושתק. מטלון הצטרפה למסדר המוסרי-מתעד-מבקר הזה, אבל בזכות הביוגרפיה שלה – בזכות המאבקים שראתה בבית שבו גדלה, המאבק שלה עצמה כנערה במערכת החינוך הישראלית, הגזענות והסקסיזם המובנים בתוכה – מטלון עשתה יותר מאשר לבטא הזדהות או לדבר בְּשם. מטלון ידעה כנראה בדיוק מה מרגישה הנערה המצולמת, המבוימת, בסטודיו, בכיתת החינוך, ברחוב, במערכת הספרותית – או לפחות שכנעה לחלוטין שהיא יודעת. כאשת ספרות, מטלון לימדה את עצמה איך להתייצב מול המצלמה המטפורית הזאת. איך להיישיר חזרה מבט לתוך העדשה – לתעתע, להרשים, לנצח.

במסות, בפרוזה, בראיונות – מטלון עיצבה לאורך השנים עמדה אמנותית ופוליטית. משנה סדורה. ספרה האחרון, 'והכלה סגרה את הדלת', הוא מחווה ברורה ליצירת לאה גולדברג – בגלוי, למחזור 'משירי הבן האובד', ואולי באופן עמוק יותר, למחזה 'בעלת הארמון', לגיבורה הכלואה-מסתגרת שלו. גולדברג לא אהבה להזדהות כמשוררת-אישה. 'לאה משורר' היה אחד משמות העט שלה בצעירותה. מטלון שייכת לעידן אחר, מפוכח ופוליטי יותר. היא ידעה שהיא נקראת קודם כל כאישה מזרחית. היא התנגדה פעם אחר פעם, לפעמים בעייפות ובמיאוס, לספרות ולדיון ספרותי שמתמקדים בזהות מגדרית, במוצא, בזהות אתנית. ומצד שני, אי אפשר להסביר את חשיבותה בלי להתייחס לנקודה הזאת.

בדומה לגולדברג, הפרסונה הציבורית של מטלון גילמה אריסטוקרטיה ספרותית חיה ונושמת (ובוז ישיר או עקיף כלפי מה שהיא תפסה כוולגריות ספרותית, כלומר, אנטי-ספרותית). מטלון התעקשה שישנו חדר כזה, שבו חיה, מדברת וקיימת הספרות כשלעצמה. לא אהבתי את ספרה האחרון, אבל עכשיו מתחדד הדימוי העיקרי שבו: אותו חדר שבו מסתגרת הגיבורה הבלתי נראית של הסיפור, אישה ביום כלולותיה. ננעלת, מתבצרת בחדר האם, ומוציאה מהכלים את שאר הדמויות בסיפור, שמבקשות לשווא להתפרץ פנימה.

באופן שיטתי, מטלון סימנה את מקורות ההשראה שלה. יוצרות – וגם יוצרים – שהתעקשו לבנות לעצמן חדר משלהן, נוסח משלהן. לשכה אפלה בארמון. היא דיברה על לאה גולדברג, על סיפוריה המוקדמים של עמליה כהנא כרמון. היא הפכה לנציגה הכמו-רשמית והיורשת של המסאית והסופרת ז'קלין כהנוב. לחלופין, באותו ספר מסות, מטלון התפלמסה עם עמוס עוז, ביקרה מחדש באחת התחנות הבולטות בספרו 'פה ושם בארץ ישראל'. מטלון הכריזה מאילו לבנים בדיוק היא מעוניינת לבנות לעצמה לשכה ספרותית – ועל אילו חומרי בנייה היא מוותרת ברצון.

ב-2010, בדירוג ספרי העשור שנערך במדור הספרות של ידיעות אחרונות, הרומן  של מטלון 'קול צעדינו' (2008) הקדים על חודו של קול את 'סיפור על אהבה וחושך' של עוז (2002). מצעדים ספרותיים הם אולי עניין טפל, ברנז'אי – אבל יש משמעות לניגוד-ולקרבה שבין עוז ומטלון. לאופן שבו כל אחד מהם עיצב דמות אם חונכת, במסגרת רומן גדול, ישראלי, פרטי-לאומי. עוז מצייר את האישה המשתתקת, המתמוססת, שלימדה אותו אהבת ספרות מהי. מטלון ציירה דמות אם נאבקת, עצבנית, ארסית ומצחיקה, שלא ממהרת להתכופף מול הבת, המספרת. שלא מוכנה לתפוס את עצמה במונחים של חולשה, דיכוי, גם בצריף המתפורר בגני תקווה, אחרי יום עבודה בניקיון.

אולי בזכות הנקודה הזאת, מטלון המשיכה לייצג סמכות אקטואלית בעיני דורות צעירים של קוראים וכותבים. ובעצם, ירשה בדרכה את תפקיד הסופר-המוכיח-היודע, 'הצופה לבית ישראל' – שאצלה התגלגל לתפקיד הצלמת לבית ישראל. מצד אחד, כפי שמעיד המקום של צילומים ממשיים בכמה מספריה, ושל טכניקות כתיבה כמו צילומיות בספרים אחרים – מטלון הייתה שייכת לעידן תרבותי חדש, לא טקסטואלי. מצד שני, היא ייצגה עולם שבו ספרות היא דבר חשוב – לעתים חשוב מדי, חסר קלילות או הומור עצמי. עולם שבו מעמד ספרותי קשור גם ליכולת לשנות ולהשפיע. כך היא עקבה במסה קצרה אחרי החניכה העצמית, הנסיכותית, של לאה גולדברג כמשוררת, על סמך שני צילומים – בקובנה שבליטא ובתל-אביב (מתוך 'קרוא וכתוב'). לחלופין, בקובץ המוקדם 'זרים בבית' (1992), מטלון סיפרה סיפור קצר וקשוח על רגע מכריע, טראומטי, בהתבגרות מסוג אחר של נערה שעובדת בקפה של אביה. ברחוב הרצל, באותה תל אביב, כעבור עשורים.

מטלון ביקשה להוכיח, ואמנם הוכיחה, לנערה הזאת – ולמי שמזדהה איתה – שהחיים בוודאי כוללים חבטות ותבוסות, ותוקפנות שמכוונת ישירות כלפיה. אבל גם אפשרות אחרת. שהיכולת לקרוא ולכתוב הם הזדמנות להתחזק, להבין מה קורה ברחוב ובמרחב התודעה, בתוך הראש. בזמנים עכשוויים, שבהם עורכים, סופרים ומבקרים מקוננים על מות הספרות, על התנוונות הרוח האנושית, על הנזק שיוצר השילוב של תרבות הסלבז, הלייקים, פוליטיקאים עויני השכלה – מטלון מזכירה לקוראות ולכותבות שלא להתפתות לייאוש המפונק הזה. במקום זה, לחפש נתיב לאותו חדר כתיבה וחושך, להקים אותו, להסתגר בתוכו. ולבקוע רק ברגע שהן מוכנות להגיד דבר משלהן על העולם שבחוץ.

מודעות פרסומת

בחזרה למכרות הסוכר – יוני ליבנה ושבורי ה♥ בהופעה חורפית

העיר חתוך
היי לכולם,
ביום שני הקרוב, 25.12, אני חוגג עם ההרכב שלי, 5 שנים לאלבום הבכורה, 'אל מכרות הסוכר'.
נחזור למקום הראשון שבו הופעתי עם השירים, קפה ביאליק בתל אביב.
הכניסה חופשית. פתיחת דלתות ב-20:30. נתחיל לנגן ב-21:00. איתי ינגנו יעל רוזנבלט בכלי הקשה, גל שמי ואביב ייני בסינתיסייזרים.

כאן אפשר לשמוע ולהוריד את האלבום 'אל מכרות הסוכר'

לפרטי האירוע בפייסבוק

האלבום ההוא היה ועודנו אוסף שירים על סוף העולם, על כדורי שינה ועל החיים המוזרים, היפים והאלימים במקום הזה – דרך עיניים של אדם צעיר. האלבום התקבל בסקרנות ולא פעם בהתלהבות. הגרסה המורחבת שלו כללה שיתופי פעולה עם נציגות של דור זמרות אגדי: אביבה אבידן, נתנאלה, רוחמה רז ורותי נבוןכאן אפשר לקרוא ביקורות וכתבות עליו (וגם על האלבום השני, שיצא השנה).

יוני

FullSizeRender (2)

השבח לטיפשות, דזידריוס אראסמוס מרוטרדם

11
קריקטורה של Andrew Spear

 

ליצנים מרושעים ברחובות? דמויות אנארכיסטיות של גנגסטרים מאופרים שוטפות את קולנוע-הקומיקס של שנות האלפיים? נוכח העלבונות שמחליפים בימים האלה מנהיגי אמריקה וקוריאה הצפונית, כשנדמה שעתיד האנושות מופקד בידי מוקיונים תקיפים – פגישה עם תרגום חדש ל'השבח לטיפשות' היא דבר בעתו.

זהו התרגום השני לעברית שזוכה לה היצירה הזאת, שנכתבה בשפה הלטינית והתפרסמה ב-1511. מסה סאטירית די קצרה כתובה כפרודיה על נאום פילוסופי הומוריסטי; מעין מדריך מדומה לאמנות הנאום שנושאת דמות אלגורית, היא אלת הטיפשות. כ-500 שנה לאחר פרסומו, זהו החיבור המוכר ביותר מאת דזידריוס אראסמוס, איש רוטרדם – דמות מפתח בגיבוש המחשבה ההומניסטית – על אף שמדובר כמעט באנקדוטה, בשעשוע טקסטואלי צדדי, ביחס לגוף היצירה המגוון שלו כהוגה, מתרגם, עורך ופדגוג. התרגום הנוכחי מאת נתן רון ומירב מילר, מציע להתרשם מהאגף המבודח של ספרות הרנסאנס (שמצטרף לתרגומים העבריים של 'דקאמרון' או 'גרגנטואה ופנטגרואל' שראו אור בתחילת שנות האלפיים).

אראסמוס חי ופעל בתקופה שבה מתערבבות רוחות של סובלנות דתית וקנאות דתית. בימיו התפרץ המרד הגדול בסמכות הוותיקן שארסמוס נחשב עוד בחייו לגורם משפיע בהיווצרותו (על אף שהסתייג מדמותו הרודנית של מרתין לותר, מנהיג הרפורמה הפרוסטנטית). 'שבח הטיפשות', עושה רושם, מיועד לאליטה משכילה, שתוכל לקבל בחיוך ובהבנה את דברי הביקורת שאראסמוס מפנה כלפי הממסד, הכנסייתי והמדיני, כשהוא מערבב מקורות יווניים ורומיים קלאסיים עם מסורת תיאולוגית נוצרית, לבליל דמוי סטנד אפ. בנימה שנונה, ידידותית, הוא מבקש להציג את טיפשות כיסוד החיים האנושיים בכל אגפיהם. "מה שמרבֶּה את המין האנושי הוא איבר מגוחך ומטופש כל כך, שלא ניתן לנקוב בשמו בלי לעורר צחוק. זהו המעיין המקודש שהכל חבים לו את חייהם".

אלת הטיפשות הפטפטנית שלו מזכירה את דמויות השוטים המחוכמים ממחוזותיו של וויליאם שייקספיר, שיעלו על הבמה בהמשך המאה ה-16. כמותן, היא מושכת תשומת לב ואמון מצד הקורא בעזרת צורת ביטוי שמשמסמסת את הגבול בין שקר ואמת, ישירוּת והעמדת פנים. אראסמוס – נזיר בעברו (שלא סבל את חיי המנזר), כומר מוסמך שלא השתלב בממסד הכנסייתי – משתמש כאן בהשכלתו הנרחבת, בחוש ההומור שלו, כדי לשחרר את האדם המשכיל מכוחות של דיכוי, חיצוניים-פוליטיים וגם, אפשר לומר, פסיכולוגים.

 

בעידן תרבותי, שמזוהה עם השאיפה לשלמות אנושית – אראסמוס מעודד את הקורא לקבל בהבנה את ההיבטים הבלתי-רציונליים כביכול במחשבה האנושית. כהקדמה בלתי נפוחה להגות פסיכולוגית המודרנית, הוא מדבר במפורש על חשיבותן של רמייה עצמית, יוהרה, אשליה ועיוורון. "כדי שחיי אנוש לא יהיו קודרים ומרים, חנן אותנו יופיטר ביתר רגש מאשר שכל […] הוא אף הגדיל לעשות וכלא את השכל בפינה צרה של הראש ואת יתר הגוף הותיר לתשוקות". מילדות ועד זקנה, תוך התייחסות לתאוות הפרסום ושאיפת השלטון, הספר מונה את השלבים השונים בחיי אדם, ומציג את תחומי הדעת השונים – משפט, שירה, פוליטיקה –  כביטוי לכוחם המפרה, המתסכל, הרב משמעי של דחפים לא-תבוניים. למעשה, הספר מערער באופן משועשע וסותר במכוון על הגדרת השיגעון והכסילות במונחים של העדר תבונה.

לא כל פסקה בחיבור היא מופת של הומור רענן, לא כל התלוצצות מלומדת שקולה לשלוק שמפניה. קריאה ב'שבחי הטיפשות' מדגימה גם את הצורך בידע מוקדם, את ההיבטים הפחות מסעירים של הרחבת האופקים. אבל במובן המשמעותי יותר, החיבור הזה אכן מעודד את הקורא להגדיר לעצמו מהי תבונה בעיניו, מהי טיפשות, כיצד הם נבדלים זה מזה, מתי הידע מייצר אטימות, ומתי התבונה בוקעת מחוסר מודעות.

החלקים הביקורתיים, הסאטיריים יותר, בספר מתארים את העריצות האנושית כמין בנק שסוחר בידע ובבערות כחומרים משלימים. ברצותו, השליט המדיני משתמש ביציאה למלחמה כדרך לחיזוק שלטונו, בפנייה ליסוד המטופש בנפש האנושית (מיליטנטיות ויצר הרס עצמי על פי הספר הם עניין ייחודי לאדם ולא תכונה חייתית). ברצותם, המטיפים מאביסים את קהלם בדרשות מופרכות – שמונעות מהאדם הממוצע קשב לקול דתי או רוחני, פנימי ובלתי אמצעי, מכסות עליו ברעש ובלהג. בדומה, פועל גם הטקסט הלמדני היהיר, המכאני, שמסיט את המעיין בו מהרעיון עצמו – לעבר המושג המעורפל, אל המונח הלועזי והנדיר.

הידידות שהספר מציע לקורא מבוססת על מהלך מתמשך של הכרה בטיפשות המשותפת לקורא, למחבר, לכל אדם, הכרה בחשיבותן של גיחוך ואשליה לקיום חיים תקינים. במישור החברתי, ביחס של אדם לעצמו ולזולתו. הידידות הזאת נבנית גם על בסיס הבוז המשותף לקורא ולאלה הליצנית שאראסמוס מגלם ככותב – ביחס לניסיון של שליטים, מלומדים, אנשי מקצוע מומחים להסוות את טיפשותם שלהם – או להמם את קהלם בידע חסר משמעות. בעוד היציאה המלחמה מוצגת ככלי שלטוני שמבוסס על הפיתוי לפריקת עול, להשתחרר מרסן התרבות – גם היומרה לייצג שלמות וידע מקיף ומוסמך משקפת שאיפה רודנית לכוח בלתי מוגבל.

על סמך הברית הידידותית שמציע הספר לקורא, המבוססת על הנכונות לתפוס חיי אדם במונחי חיסרון, העדר שלמות ועיוורון בלתי נמנע – בחלקו האחרון של הספר אראסמוס פונה לנתיב רעיוני מפתיע. לאחר שצייר מודל שלילי של האדם המלומד, הסטרילי, הביקורתי (אשר אינו "זקוק לחברים ואינו מתחבר לאיש, וגם את האלים עצמם לא היה מהסס לשלוח לכל הרוחות. בז הוא לכל דבר בחיי אנוש") – הספר דן בשיגעון ובשכחה עצמית כפתח לחוויה דתית. "אפילו ישוע, המגלם את חכמת האלוהים", טוענת הליצנית המלומדת, היא אלת הטיפשות, בחר לגאול מאמיניו באמצעות "טיפשות הלב, על ידי שליחים טיפשים ונבערים".

מעבר לתעוזה הדתית שמבטאות שורות כאלה, מופיע בהן הרעיון המעניין והאופטימי ביותר בספר, ודאי ביחס לתקופתנו. אנחנו מוקפים בקולות שדוחקים בנו לחשוד בגופים שמפיצים ומשמרים ידע: עיתונים, ספרים, אוניברסיטאות. הספר עצמו מבטא את החדווה של אדם מלומד לבטא רעיונות באופן לא מחייב, בלתי פורמלי – ואת הביקורת שלו כלפי אליטיזם למדני; כלפי הגות שמשמשת בשפה ובמינוח אקדמי-תיאולוגי כדי לערפל, לסבך, לנפח רעיונות, כאמצעי לשמר כוח וסמכות בידי קבוצה מסוגרת. עם זאת, בניגוד לליצנים הפוליטיים של המאה ה-21 שמתפארים בספרים שלא קראו, בניגוד לפרסומות שמדרבנות אותנו להפסיק לחשב חשבונות ופשוט לחיות את הרגע – אראסמוס מציע לקורא לשים לב כיצד מתוך רגעים של גיחוך, טמטום ואפילו שיגעון בלתי מזיק – הוא מפיק מעצמו ידע חדש, רעיונות חדשים, רגשות חסרי שם. הליצנית של אראסמוס קוראת לנו לכבד את היצר הזה, לתת לו להשתטות לפני שמושיבים אותו במשפט תחבירי, בטיעון מסודר. ולהפך, לתת לרעיונות מוכרים להבריז מבית הספר, כלומר, לאפשר לידע מאובן וזקן להתיילד. מה לעומתה מציעים לנו הליצנים המקומיים כשהם מגלגלים עיניים מול האפשרות לקרוא סיפור של צ'כוב? את הציווי לכבות את כוח הדמיון.

השבח לטיפשות, דזידריוס אראסמוס מרוטרדם, תרגום: נתן רון ומירב מילר, הוצאת כרמל

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מחוץ לספרייה: אחוזים + כרישים (זמרת אורחת: דניאלה ספקטור)

שני שירים חדשים מהאלבום 'הרופא לשבורי לב: 7 שירי אהבה לאנשים שלא אפגוש' (נענע דיסק).

להורדה – https://lnk.to/YoniLivnehHarofe

לביקורות על האלבום החדש

https://e.walla.co.il/item/3085740

http://www.maariv.co.il/culture/music/Article-595001

http://bit.ly/2uEOq5E

יוני ליבנה - צילום מיקה חזן בלום

 

 

'הרופא לשבורי לב' – ביצוע חי לקראת ההופעה ביום חמישי

 

בחמישי הקרוב, 20.7, על גג תיאטרון הסימטה, מופע ומסיבה לכבוד האלבום החדש שלי – 'הרופא לשבורי לב: 7 שירי אהבה לאנשים שלא אפגוש' (נענע דיסק). בואו לפגוש אותי ואת ההרכב שלי.

לפרטי האירועי: http://bit.ly/2uvcVBF
לרכישת האלבום: https://lnk.to/YoniLivnehHarofe

נשיקה,

יוני

 

 

 

 

לקראת פרס ספיר 2016

1

אולי לא סלטה באוויר, אבל לפחות קפיצת מדרגה. האירוע הספרותי־שיווקי־תקשורתי ששמו פרס ספיר ביסס מאז שנוסד ב־2000, בוודאי בעשור האחרון, סטנדרט מפוהק. במקרה הטוב. הפרשה הקרקסית של ביטול הפרס לאלון חילו עדיין מרחפת – מזכירה שהרעש הגדול ביותר סביב הפרס היה פוליטי ולא ספרותי. בשנים שאחרי, היה ניכר משהו מתפתל, עלק־ממלכתי, מצד ועדות הפרס – שהוא עדיין הפרס השנתי המשמעותי כאן מבחינה מספרית. 150 אלף שקלים.

למה קפיצת מדרגה? סוף־סוף רשימה קוּלית של מועמדים. בשנים האחרונות, אם הרשימה לא נראתה אקראית ושרירותית, היא יצרה לכל היותר רושם לא מביך, לא נורא. אבל הפעם יש אקשן, יש אמירה, יש מכנה משותף ברור ביחס לכל הספרים והמועמדים. סקרנות, מקוריות ובעצם – אומץ.

מקטן (עילי ראונר, שמועמד על רומן ביכורים) ועד גדולה (אורלי קסטל־בלום, ש'הרומן המצרי' הוא ספר הפרוזה ה־13 שלה) – מדובר בכותבים לא ממלכתיים, לא צופיפניקים, שלא בדיוק היו מסתדרים עם ההורים והדודים המטאפוריים של הקורא בארוחת שישי. פתיחת הרומן האוטוביוגרפי של יותם ראובני, הוותיק מבין הכותבים, לא משאירה מקום לספק: ראובני מתאר את עצמו ככותב אנטי־בורגני, שכמו קוראיו, חי ונושם בחברה של אנשים "מעוקלים" בלשונו – עבדים לחלום הבורגני על קיום יציב מבחינה כלכלית ונפשית.

על פניו, בתחילת 2016, אין שום חידוש או ייחוד בכך שכל אחד מהספרים שואל מהי נורמטיביות, מהם אנשים רגילים, מהם אנשים חריגים. על פניו, אין מה להתפעל מכך שכל אחד מהכותבים מבליט חוסר־נחת, אי־השתייכות, רגש אלים או רצון להימלט ביחס למקום ולתרבות שבתוכה הם כותבים וחיים. זאת כביכול המשימה הראשית של יוצרי ספרות עברית, מודרנית, אמנותית.

אבל המובן מאליו הזה הוא פנטזיה בישראל היום. במקום שבו צנזורה ספרותית והסתה נגד הפלצנים השמאלנים הפכו ללחם חוקם של נציגי השלטון. לדרך מהירה וזולה להפגין שרירים ולהשיג תשומת לב. נראה מה יגידו ציידי המכשפות, אם יש להם זמן פנוי, על הדימוי של צבא וצבאיות בספר כמו 'עריק' של ראונר. או ב'המפקד העליון', אחד הסיפורים בספרה של המועמדת ענת עינהר, 'תמונות עירום'.

במידה רבה, קסטל־בלום פתחה את השער ליוצרים הצעירים ממנה באותה רשימה. או לפחות, נתנה מכה הגונה בדלת הספרותית הזאת. הכישרון, ההומור, המקוריות שלה סללו את הדרך לגישה ספרותית פריקית, עוקצנית, חשופה ולא נפוחה. אם רוצים, גם ברומן הקצר של סמי ברדוגו, 'סיפור הווה על פני הארץ', שמועמד לצידה ורחוק ממנה מבחינה סגנונית – אפשר למצוא את עקבות קסטל־בלום. וליתר דיוק, את הדימוי המדובר ביותר שיצרה – מפת ארץ ישראל שחורתת בסכין גיבורת 'דולי סיטי' בעורו של הילד שלה. הגיבור של ברדוגו, לעומת זאת, יוצא למסע לאורך ישראל הממשית והספרותית (תודה לעמוס עוז, שגם מתארח בספר), חותך את עצמו, מדמם תחנה אחרי תחנה. מתרחק מילד לא ברור שהשאיר מאחור.

אצל ברדוגו, קסטל־בלום, וגם אצל ראובני – שידוע בעיקר כמשורר, עורך ומתרגם – הכתיבה עומדת בסימן של סיכום חיים, מאוכזב־מפוכח, במבנה של אפיזודות וקיטועים. באופן משלים, אצל הכותבים הפחות מבוססים, ראונר ועינהר – הכותבת הנמרצת והפּוֹפית מבין המועמדים, בדרכה האלימה והקודרת – בליל דחוס של דימויים ספרותיים, של הזיות, הודף קדימה את הגיבורים. ברוב הספרים מורגש הגודש הזה, הסלע שרודף אחריהם, אבני הרחיים על צווארם. ברובם מורגש בכל זאת מאמץ להצחיק, להטריד, להרגיש חיים.

בקיצור, יש על מה לדבר. יש קווים למתוח. יש תחושה שהפעם, אולי במקרה, מישהו בוועדה עשה עבודה מקצועית. שיש קשר לא רפה בין התרחשות ספרותית ממשית לרשימת המועמדים. גם אם ברדוגו וקסטל־בלום כתבו בעבר ספרים חשובים ובולטים יותר – יהיה משמח לראות כותבים מסורים ונועזים כמוהם זוכים. יהיה גם נחמד לראות איך ראובני – שכל כתיבתו עומדת בסימן התנגדות, התבדלות ואנטי – יסתובב ברחבי הארץ באוטובוס המדומיין של מפעל הפיס.

היה אפשר להסתפק בזה. אלא שמפעל הפיס לא מסתפק, ומקלקל את הרגע הקוּלי. אם יש כאן הצהרה בשבח ספרות לא פחדנית ולא קונפורמית – היא עדיין נראית כמו תשדיר פרסומת. עדיין משרתת את התחפושת הקבועה של מונופול ההימורים הענק והסמכותי. עד שמפעל הפיס לא יוותר על החסות הרשמית והאגרסיבית שלו, עד שלא יעביר את הכסף לקרן עצמאית וייצא מהתמונה, עד שלא יוותרו על הלוגו הבולט, עד שהיו"ר והמנכ"ל יסתלקו מעיני המצלמות – עד שהספרות, הקוראים והסופרים יהיו המרכז הבלעדי של הטררם – פרס ספיר ימשיך ליצור רושם של תעמולה.

150 אלף שקלים? עלות העסקתו של כל אחד מחמשת הבכירים ב'מפעל' סובבת סביב 800 אלף שקלים לשנה. 70 מיליון שקלים מההכנסות הלכו ב־2014 למשכורות של כלל העובדים בארגון. ומי מימן? אנשים רגילים שלא יכולים לסמוך על פנסיה מובטחת, על תמיכת המדינה – ומצפים לנס, לזכייה. במונחים דמוקרטיים, ובכל הנוגע לפרס ספיר, הזכייה האמיתית של הציבור ושל הקהילה הספרותית עדיין לא הגיעה. והגיע הזמן – גם לקפיצת המדרגה הזאת.

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

אמיר אור, הממלכה

1

[בדרך כלל אני מעדיף לא לפרסם בבלוג ביקורת שמביעה הסתייגות גורפת – אם לא מדובר בספר שמייצג תופעה מעניינת או משמעותית מבחינתי.

למה בכל זאת תופיע כאן סקירה כזאת? הוצאת הספר החליטה להצמיד המלצה בשמי למודעות השיווק של הרומן. גם בסטנדרטים הגמישים שאופייניים למודעות כאלה ולציטוטים מרשימות ביקורת – מדובר בסילוף מצחיק ובוטה. נו, הלוואי שהספר היה בוטה ומצחיק באותה מידה. את הזמן ואת התעמלות־העיניים שווה להקדיש לספרים אחרים]

ספר הפרוזה הראשון של המשורר אמיר אור הוא התקפה סאטירית על הצ'חצ'חיאדה הישראלית בת זמננו, ואם תרצו, גם על העמדה ההפוכה, האשכנזית, המצקצקת בלשון. מנשקי המזוזות היום מהבהבים ב'הממלכה' מאחורי תפאורת קרטון מקראית. פלאנגות, ביזה ואונס, קורבנות בשר, קורבנות אדם, חנופה פגאנית לכל אל כנעני, כל אלת פריון.

ארס ובוז הם מנוע יצירתי, פתח לחוויה ספרותית אינטנסיבית. ואכן, הרומן נפתח בצורה מסקרנת. הפרובוקציה משדרת משהו טרי, שש לקרב. זוהי ביוגרפיה פנטסטית, כאילו קומית, על עלייתו לצמרת של דוד המלך. גרסה אלטרנטיבית, ישירה וכאילו מלוטשת יותר לרומנים פסבדו־מקראיים, קונספירטיביים־שמרניים, שנעשו פופולריים בעשור האחרון, בעידן האינתפאדה השנייה. את הרומן מספר פקיד כביכול אפרפר וצייתן – דמות קבועה בספרות כזאת, מוסר העדות. דוד המלך, ידיד נעוריו שהופך לבוס, מוצג כקריקטורה לפוליטיקאי בסגנון נתניהו־לבני־ברק. קרייריסט שמשווק את עצמו כ"מלך ישראל הבא" בחסות תקשורת משת"פית, כלומר, הנביאים. קילר כאילו כריזמטי. פטיש.

סרט פסבדו־מקראי כמו 'זוהי סדום' מדגים את רף הסאטירה הפופולרית בישראל. עקיצה שהיא בעצם צ'אפחה רכה: נו, אנחנו ברברים תחמנים. 'הממלכה', מבקש לעשות דבר נועז יותר. לירוק, לירות ולא להתנחמד. לרסס פרודיה חומצתית, מתחת לחזות התכל'סית, המסחרית. 'מלכים ג' של יוכי ברנדס הוא כנראה המושא הראשי לחיקוי והתקפה. או, בכלליות, הספרות של יידישקייט מתייפייף. כמו דוד לפני הקרב בגוליית, לוותר על שריון הפלדה, על הבוג'רס – זאת הטקטיקה המוצהרת ברומן. להעמיד פנים מול הקוראים שכל מורכבות לשונית, אידיאולוגית, היסטורית, היא חרטוט ואכילת ראשים. עם זאת כמשורר ומתרגם, אור מדגיש זיקה לספרות קלאסית. הקורא האירוני אמור לזהות תחכום מאחורי הסגנון הגרעפסי ברומן, מאחורי הסירוס והפישוט של להיטים מקראיים נשגבים כמו קינת דוד.

הספר נפתח בחגיגת זגזוגים קלים, חסרי מחויבות. בין תקופות, בין ערכים, בין מקור עתיק למחקר חילוני ויקיפדי. דימוי העם הנבחר מנופח ומוגזם. כל העולם נגדנו? כל פלסטיני עם סכין הוא עמלק? נזרום איתכם, אבל לא שכחתם את מוסר הנביאים, את דרישת האל לרגישות חברתית, לאחריות כלפי החלשים והזרים? רוצים לחיות בסרט מקראי? קדימה. רק שימו לב שאנחנו בתפקיד הפלישתים. אימפריה צבאית, כובשת, עשירה, טכנולוגית. פילישתינים במובן העמוק: צרי אופקים, מדושנים, אנטי אינטלקטואלים.

הייתי בכיף קופץ על עגלת התוכחה הזאת. אני אמור להזדהות עם חוסר הנחת הזה. הניסיון לרענן את צורת ההתבוננות הקלאסית – במקרא, בפרוזה הישראלית – במלכים בשר ודם, חרמנים, רצחניים, נראה לי מעניין ומתבקש. לרקוד על שתי חתונות, בהקשר ספרותי, הוא דבר מבורך: להיגעל מהמסחרה ובמקביל לחקות ספרות פופוליסטית־עממית. כך אולי נולדה הספרות העברית החדשה – סאטירה משכילית על חשבון מעשיות החסידים שצמחו אז. חבל שכל אלה לא מגובים בביצוע קליל וקפיצי כמו שהרומן מתיימר לספק בתחילתו.

קשה למתוח קו בין תיאור נוקב של עידן בנאליות – לבנאליות עצמה; בין חיקוי של שפה מדוברת מלוכלכת – לניסוח סטראוטיפי של לשון יומיום שמשקף בוז מאובן כלפי האספסוף. הטריק, כנראה, הוא להביע משהו מתחת לגיחוך, מתחת לתחפושת. ולחלופין, להתמסר לפרובוקציה באופן טוטאלי, למתוח את הגבולות במפגש עם הקוראים. לעמוד, נגיד, על במת תאטרון ולתת לכל צופה רוגקטה וארגז עגבניות. אצל אור, הקריקטורה והעמדת הפנים נראות שדופות לא פחות מתפיסת העולם שהוא תוקף. האם הרומן נרתע מהחיים בשלולית של הערצת מותגים, כוח צבאי, שנאת זרים – או שהוא דובר חסר מודעות של ערכים כאלה? נצלני, תוקפני, מתענג לא פחות מסצנות אונס, מתיאורים של נשות דוד הפרחות, בהרמון, מקשקשות על לק בציפורניים. מרכלות עם הסריס הפייגלע. זאת הייתה יכולה להיות תהייה מדרבנת, מקוממת, ספרותית, אם אור היה מנסה להעמיד בעזרתה סצנה מורכבת, מתפתחת, עסיסית. להביע משהו דמוי זעם או ייאוש. ולא כך הוא.

ברור שניכרים כאן עבודה ספרותית ופוטנציאל בהתאם. אבל כשמתרגלים לעבודת הסיכום, הפרשנות, העיבוד הפופולרי־סאטירי, הפרוזה של אור מתחילה להרגיש כמו מירוץ של כפיות וביצים קשות. כמה אפשר להתפעל מהגיחוך? ציפורניים מגונדרות? הלוואי על הרומן קצת נצנצים. קצת חום נוסח יוכי ברנדס. טיפה מהחן המסתחבק־מלגלג של הגשש החיוור. שמץ מהסלסול האינטימי של ספרות ה'צאינה וראינה', אותם עיבודים פופולריים לסיפורי המקרא שצצו במאה ה־17, שאת המורשת שלהם אור בעצם תוקף. חוץ מזחיחות, מה הוא מבקש להציע?

אמיר אור, הממלכה, הוצאת הקיבוץ המאוחד

בעקבות הפסילה של גדר חיה

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 8.1.2016

התמיכה בדורית רביניאן היא תגובה יפה והולמת לספר שלא לגמרי ראוי לה, לפחות מבחינה ספרותית. כלומר – לא יותר מכל ספר אחר שמסומן באיקס אדום. שעבר תחת ידיהם היבשות של פקידי משרד החינוך, או תחת האצבעות הלחות של פוליטיקאי ממולח.

הפרשה הזאת היא עניין פוליטי, קודם כל. אין מקום להשתקות ולשטיקים של משרד החינוך. רק חבל שנושא הדגל הנוכחי של המאבק לחופש הביטוי בישראל הוא ספר הססני למדי. הדרמה סביבו עוד עלולה ליצור את הרושם שמדובר ביצירה מרדנית, נועזת. אבל למעשה, לא בטוח שיש פער תהומי כל כך בין העמדה האנושית והרגשית שהספר מביע ומשקף – לבין הפסילה שלו.

רביניאן היא סופרת מוכשרת ומבוססת, ודאי עכשיו, אבל ב'גדר חיה' היא עושה לעצמה הנחות. הספר הזה עוסק במוצהר ובמודע בחוסר נכונות שמתחפש לחוסר יכולת: להתבטא, להעז, להתעמת, לספוג נזיפות. זה בדיוק הזמן לסיפור כזה. אבל 'גדר חיה' חוגג ומייפה את המבוי הסתום הזה, במקום למצוא דרכים לעקוף אותו. לקצץ את המחיצה שמפרידה בין הגיבורה הישראלית לבין שותפה הפלסטיני.

העברית העתיקה והמודרנית תיארה שוב ושוב ושוב את המפגש המיני, המעמדי והנפשי בין דמות מ"שלנו" לדמות מ"שלהם". ככל שהולכים אחורה בזמן, בספרייה, רואים בדיוק את ההבדל. רות המואבייה במגילה המקראית? תמר כלתו של יהודה? מלכת שבא בסיפורי חז"ל? הלוואי שרביניאן הייתה מזכה את הסיפור שלה בשמץ מהאנרגיה, התושייה והסקרנות שמאפיינים סיפורים כאלה. שלא לדבר על הגיבורות הנשיות שם. ודאי אלו מהן שלא יכולות להרשות לעצמן להתלבט, לגמגם בטלפון עם ההורים.

'גדר חיה' הוא וידוי מלנכולי, רובו בגוף ראשון, שנמסר במבט של שנים לאחור. בזמן אמת, הגיבורה עשתה ככל שביכולתה להסתיר את היחסים שלה עם אמן פלסטיני צעיר. הספר הוא מין יציאה מהארון, תוצר של התבגרות שעברה הגיבורה והמספרת בעקבות מותו.

רביניאן יודעת לתאר בדיוק, באמינות, את הגיבורה שלה נדלקת על חילמי. את המבט החי שלה בגוף שלו, בשיער הגוף. אבל היא מעמעמת ומערפלת את הרגש שמונע ממנה להתמסר לקשר הזה. לגיטימי ומובן לפחד מאבא ואמא. ודאי מהרבנות, מפקידי המדינה. את זה קל לראות עכשיו. אבל כסופרת, רצוי להתייחס לרגש הזה בישירות, אולי אפילו בהומור, ולא לתת לו נפח מסתורי, כמעט מקודש.

הפעם השנייה שהסיפור נדלק, שמורגש בו משהו חי, הוא בתיאור הסוריאליסטי של מות הגיבור. ניכרת כאן הפנטזיה של הגיבורה, האופן שבו היא נכנסת כביכול לגופו ולתודעתו של אהובה, אחרי שנפרדה ממנו. מציירת במילים את מותו בסגנון של הציורים הממשיים, הגליים, שהוא מצייר שוב ושוב בחייו. בעוד שפיו נמלא מים, בעוד שהוא הופך למין בת־ים שאין לה שיר – הגיבורה של רביניאן הופכת לאמנית. יורשת את מקומו. מייצגת אותו, כביכול. אלא שהסיפור ברובו הוקדש לייסוריה שלה. ועוד בפילטר ניו־יורקי, סתווי. רומיאו ויוליה? רביניאן מעדיפה להרוג את רומיאו, ולהתיישב בכיסא המחזאי.

מתבקש להזכיר גם את 'מאחורי הגדר' של ביאליק. אולי שֵם הרומן אפילו מבקש לעורר כזאת השוואה. ביאליק מתאר בסיפור את היחסים שנוצרים בין שני אאוטסיידרים; נֹח הבלתי מלומד – ומרינקא, נערה נוצרייה, יתומה מהורים, משרתת של קשישה קשוחה. גם ביאליק מעמיס על הרומן האבוד הזה ביקורת כלפי העולם היהודי השמרני. גם הוא הופך התאהבות 'נעורים' בבועה זמנית – למשל על אינדיבידואליזם, יצר, דחף אמנותי. אבל ביאליק לא מייפייף: הגיבור מתבגר, חוזר לתלם, משאיר מאחור את הנערה ההרה, במעמד נמוך יותר, חשוף לפגיעה. ביאליק יודע שהגיבור שלו קובר למעשה את הנערה מאחורי הגדר, מאחורי גבו. ורביניאן? פותחת את שפופרת הצבע, מנקה את המכחול.

כמה תוקפנות, כמה גיחוך, כמה להט מעורבים בדיבור סביב הספר – בשעה שהספר עצמו טבול באי־נוחוּת נוחה למדי.

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

11