ראיון עם ישעיהו קורן, שתי כפות ידיים ומילה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.4.2013

אם יש דבר שאפשר לדעת בוודאות על ישעיהו קורן – אדם שמשתמש במילה "אולי" לפחות באותה תדירות כמו במילה "כנראה" – הוא שאין לו צורך בחבילה מוזלת של בזק. זה לא מטריד כמובן את נציג חברת הטלפון שמתקשר אליו בעקשנות מדי שעה, רק כדי לקבל עוד סירוב מנומס. בפעם השלישית או הרביעית שהוא מתקשר, נחמד לראות איך מקורות האיפוק של קורן מתחילים להתייבש.

רק הגיוני שסופר שתמיד חיבב דמויות שתקניות, שנמנע באופן שיטתי מדרמה מפורשת, שפרסם רק חמישה ספרים קצרים לאורך חצי מאה והתרחק מראיונות עיתונאיים – לא אמור להתרווח בעידן של חדירה לפרטיות, טלפוניה אובססיבית ותיעוד עצמי ברשתות חברתיות. גם לא כשהוא לוגם תה יסמין בפאתי שמורת טבע, במושבת מגוריו זכרון־יעקב. אבל החיים, כמו סוכן מכירות טלפוני, לא מתחשבים באנינות של קורן – סופר שאולי לא מוכר לקהל הרחב, אבל שמו הוא כבר דוגמה אוטומטית ל"סופר של סופרים".

יותר מהפער הכפוי בין קצב החיים למה שהספרות היפה של קורן מייצגת – ריסון, ספקנות, חידות לא פתורות, תכליתיות של חיי מושבה – נדמה שהספרות שלו מזמנת את הזמזום הזה סביבה. קצת כמו גיבור 'מיץ פטל', ככל שהוא מטשטש את הנוכחות שלו בספרים, ככל שהוא נמנע מווידויים וחשיפות – קוראים ופרשנים מבקשים להשלים את החסר, לפתור את המסתורין.

ספרו החדש, 'שתי כפות ידיים ומילה', מתרכז יותר מתמיד במקום ובזמן שאליו חזר ברבים מסיפוריו: כפר־סבא כמושבת איכרים, במחצית המאה ה־20. רוב חלקי הספר פורסמו לאורך השנים בבמות שונות. "כשאחד הסיפורים פורסם", אומר קורן, "קיבלתי מכתב קטן ממישהי שגרה בזמנו בכפר־סבא. מבחינתה, היא כבר זיהתה את כל הדמויות שבסיפור ונותרה לה רק שאלה אחת: 'אבל מי זה קיפניס?'. לך תסביר שכל הדמויות בדויות לחלוטין. אפילו תיאורי מקום עוברים דרך מסננות של זיכרון, שכחה ודמיון".

ובכל זאת, אלו סיפורי התבגרות של ילד בכפר־סבא של סוף שנות ה־40. כמעט מתבקש לקרוא לו "ישעיהו" ולא "יוליק".
"אני לא אומר שאין קשר בין המציאות לבין הסיפור. אבל הקשר דומה בעיניי לקשר שבין אבנים שנחצבו במחצבה, סותתו לאבני בניין, ושימשו לבניית בית. האבנים הגיעו ממחצבה באזור חברון, למשל, אבל הבית שנבנה מהם בירושלים הוא כבר משהו אחר לגמרי. כך גם בסיפור יש אירועים ומראות שנחצבו מעולם הילדות, אבל בעזרת הדמיון הם עוברים תהליך מורכב של סיתות, עיבוד ובנייה עד שהקשר שלהם למציאות, קשר של אחד לאחד, נעלם".

למה חשוב לך כל כך להדוף הקשרים ביוגרפיים, להבהיר שהסיפורים לא מתארים אנשים ומקומות אמיתיים?
"כשהייתי ילד, האמנתי שכל מה שקראתי הוא אמת לאמיתה. כשקראתי את קרל מאי, חשבתי שקיימים כל החבר'ה האלה מ'יד הנפץ' וראיתי את עצמי משתלב בחיים של הבוקרים והאינדיאנים. אפילו כתבתי לעצמי איזה רומן טיפשי באותו סגנון. הייתי כל כך תמים, שאפילו התלבטתי אם טרזן הוא אמיתי או לא. אבל קריאה אמיתית, בוגרת, מתייחסת בראש ובראשונה אל הטקסט. חיי המחבר הם בפירוש לא העיקר.

"חוץ מהעניין הביוגרפי, לפעמים נדמה שישנם היום רק עוד שני תחומים שצריך להתייחס אליהם בביקורת: המגדר והצד החברתי. אלה דברים חשובים – אבל יש גם מילים, יש גם עיצוב של דמויות ושל טקסט. נראה לי שאיבדנו את הפרופורציות, את ההתייחסות ליפה, לאסתטיקה. אתה מתעניין בתולדות חייו של הנגר, או באיכותו של השולחן שבנה? מה זה משנה אם הנגר שירת בצנחנים?".

11111111111111111
מתוך 'Apache Gold'

קצב הגילוי של קורן מבחינת קוראים הוא איטי ויציב, למרות שהתחיל לפרסם בשנות ה־60' יחד עם מי שהפכו לאצולת הספרות הישראלית. במובן מסוים, קורן הפך לאנטיתזה לדימוי הספרותי והציבורי של בני דורו, עמוס עוז וא"ב יהושע – שכמו יהושע קנז למדו במקביל לקורן באוניברסיטה בירושלים.

בדומה לקנז, ידידו, קורן החל לקבל תשומת לב רצינית יותר מאז שנות ה־70 (בין היתר בזכות העורך מנחם פרי, שמתמחה בהצבת כותבים כאילו־שוליים במרכז הספרותי), אבל מעולם לא פרץ לטבלאות רבי המכר או הפך לשם ידוע. נהוג לתאר אותו בעיתונות כסופר "מינורי" – ספק מי שלא מתקבל ללב הזרם, ספק מי שלא מבקש בגלוי להשיג עליונות וכוח מול הקורא.

גם היום הפגישה עם קורן יכולה ליצור רושם של מפגש עם נציג מובהק של אמנות משנות ה־60; האמונה היוקדת במעמד העצמאי של היצירה, הזלזול בפרטים ביוגרפיים, החשדנות כלפי החדירה של השקפת עולם ופוליטיקה לדיון הספרותי. קורן מציע גישה כמו בתולית לתחום ספרותי, לנופים, לנושאים ולהשפעות פילוסופיות שכאילו עברו מן העולם. המפגש עם ספריו מקביל לתאווה לאוכל אורגני, לא מרוסס או מהונדס גנטי. לא רק שהוא מספק מפלט למי שמאס בדיבור הפסיכולוגי בספרות, בריאליטי, ביומיום – הוא מתאר בפרוטרוט צורת חיים פרובינציאלית, מסוגרת, איכרית, שכאילו מנבאת את המחיר שיגבה ממנה העתיד.

במובן הזה, המניה השמרנית של קורן מתפרשת היום דווקא כספרות מתנגדת, אלטרנטיבית. "הרי הכל היום נחשב לסיפור," הוא אומר. "האינטרנט, בלוגים, ראיון בעיתון, ידיעה חדשותית. אחרי שהכל נהפך ל'טקסט' – בספרות נשאר משהו עצמאי, משהו שאי אפשר להגדיר אולי, שהוא רק 'ספרות'. אותו דבר שהוא ההפך מ'אדם נשך כלב', מהסנסציה. הספרות בעיניי צריכה להיות 'כלב נשך אדם' – לגלות את הייחוד שבשגרה, את הזרימה האטית בכל מיני פרטים וארגזים וחבילות וכפיות ודיבורים".

לא מפליא לגלות שגם הספרות המועדפת עליו נכתבה הרבה לפני עידן המבצעים. "באיזשהו מקום עולם הקריאה שלי מסתיים פחות או יותר בשנות ה־60. לא שאין ספרים טובים שהתפרסמו אחרי כן, אבל בדרך כלל אני מחפש את הספרים הקלאסיים יותר. אני מרגיש שאני לא יכול להתמודד עם ההצפה של ספרים שמתפרסמים כיום. אני משוכנע שההצפה המסחרית הזאת גורמת עוול לסופרות ולסופרים חדשים וטובים, שנעלמים בים הזה".

גם אותך תיארו לא פעם כמי שנדחק לשוליים בגלל שיקולי יחצנות.
"אני לא מרגיש שנעשה לי עוול כלשהו, בשום שלב ככותב. כתבתי מה שרציתי כשיכולתי. אני קורא לאט, וגם כותב לאט. כך התפתחו הדברים. המטרה שלי היא לכתוב את מה שאני כותב באופן הכי טוב שאני יכול. וגם מזה אני לא תמיד מרוצה. אם אני מתחרה במישהו – זה בי עצמי. מעולם לא ראיתי בעצמי סופר מרכזי, וכך גם היום. אני רואה את עצמי כ'עצמאי'. אני גם לא אוהב שמקשרים אותי לקבוצת סופרים זו או אחרת. ובכלל, תמיד עיצבנו אותי ההיררכיות של עולם הספרות. כל סופר עומד בפני עצמו, וכך צריך למדוד אותו, כפי שהוא".

קורן, מזכירים פה ושם בעיתונות, הוא איש מערכת הביטחון. שתקן כסופר, שתקן במקצועו. בפגישה איתו, קורן מבטל את ההקבלה הזאת, טוען שהוא יודע לפטפט בעת הצורך ומדבר על הנטייה האוטומטית לחלק אנשים למחנות וסטריאוטיפים. להסביר מה היה תפקידו או לציין את שם הארגון שבו עבד הוא מסרב, ולא מטעמי ביטחון.

בקיץ ימלאו לו 73. יש לו ארבעה ילדים ושישה נכדים. לפני שהתחתן, נע ונד בין עבודות שונות: מחלק עיתונים, למשל, שומר במאפייה, עובד מלתחה באוניברסיטה. מלבד 19 שנים במערכת הביטחון, עסק גם בהוראה, בייעוץ חינוכי ובעסקי אבטחה. "לא בטוח שהייתי כותב הרבה יותר אם הייתי עוסק רק בספרות", הוא עונה כמעט מבלי שנשאל. "כשהייתי צעיר כתבתי מהר, אבל עם הזמן הכתיבה הואטה. יש שנולדים עם עט מידאס ביד, עגנון למשל. אני לא נולדתי עם עט כזה. למדתי הרבה מעצם החיים שעברתי, החיים הרגילים עם משפחה ועבודה. זה אולי לא תרם להספק של הכתיבה, אבל אני מאמין שזה תרם לאופי שלה. חיים אחרים היו יוצרים סיפורים אחרים, אם בכלל. אין לי שום תחושה של החמצה. נו, אז הייתי כותב עוד ספר או שניים – יש אנשים שכתבו רק ספר חשוב אחד".

אחד הסיפורים החדשים ב'שתי כפות ידיים ומילה' מתאר פרה שמתיישבת באמצע הדרך ומסרבת ללכת הלאה עם העדר, למרות המכות וההפצרות שהיא סופגת. בכלל, קורן מתמקד לא פעם בדמויות של נשים, ילדים וחיות שמסרבות לרגע לקבל מרות חיצונית שנכפית עליהם. בסיפורים אחרים שכתב לאורך הדרך, ילדים מתעללים בחיות, במין פריקת עול שנראית גם כמו טקס מקדים לחיים כגבר ישראלי, כחייל.

"גבולות וסמכות היו מאוד נוכחים כשהייתי ילד. ההורים תמיד האמינו קודם כל למורה. נוצר רצון לפרוץ החוצה, שהתבטא בתחומים לא נחמדים כמו התעללות בחיה, שהיא יותר חלשה ממך. בכלל, במצב שילדים חיים בחוץ, בשטח, מתחילים להיווצר ביניהם כללים שבדרך כלל החזקים קובעים. החלשים מרגישים צורך להשתוות ולהתחרות, להראות שהם לא חלשים. זה מתקשר אחר כך גם לסוג מסוים של גבריות וראוותנות. בתוכי, הייתי כנראה בצד שראה את עצמו כחלש, אבל רציתי לצאת מזה, ולמדתי לעמוד על שלי".

קבלת העול היא תהליך מרכזי בסיפורים של קורן, ולא רק מבחינת ההגבלות שהוא מטיל על עצמו. דמויות רבות שיצר מתקרבות לאזורי גבול ונסוגות לגבול המותר. לפעמים הגבול הנפשי מופיע בצורה גלויה כגבול מדיני. "כפר־סבא גבלה פחות או יותר בגבול שנוצר במלחמת העצמאות", הוא מסביר, "והעניין הזה חדר כנראה גם לסיפורים. הייתה מודעות לכך שממזרח יכולה להיפתח הרעה. בשנות ה־50 המוקדמות הייתה בכפר־סבא מכה של מסתננים. כמעט מכל רפת או אורווה גנבו פרות, סוסים או פרדות. שזיפי, רפתן שגר בתים אחדים מאיתנו, שמע שבאים לגנוב לו את הפרות, יצא החוצה, נורה ונהרג. לנו גנבו את הפרד והפרדה. הרעילו לי את הכלב ששמר על האורווה. כל זה יצר אווירה מתוחה. ובמיוחד כשאתה רואה שהפרנסה של הוריך נגנבה".

מצד שני, נדמה שהגבול הזה מבטא גם דיכוי כלפי פנים בסיפורים שלך. כוח שנכפה על הדמויות.
"בעולם שלפני הקמת המדינה, עם כל הבעייתיות שבו, המרחב היה הרבה יותר פתוח. מתחילת מלחמת העולם השנייה ועד ההכרזה באו"ם על הקמת שתי מדינות, התקופה הייתה שקטה יחסית. נסעתי כמה פעמים עם אבי, שהיה עגלון, לכפרים ערביים בסביבה. זה לא היה יוצא דופן לבקר בכפר ערבי, במיוחד לצורכי פרנסה. נהגי משאיות הגיעו הרי גם לביירות ולדמשק. עם כל המתח הלאומי, ברמה האנושית היו גם קשרים טובים בין יהודים לערבים. מתחילת מלחמת העולם השנייה ועד ההכרזה באו"ם על הקמת שתי מדינות, התקופה הייתה שקטה יחסית. נסעתי כמה פעמים עם אבי, שהיה עגלון, לכר פרים ערביים בסביבה. זה לא היה יוצא דופן לבקר בכפר ערבי, במיוחד לצורכי פרנסה. נהגי משאיות הגיעו הרי גם לביירות ולדמשק. עם כל המתח הלאומי, ברמה האנושית היו גם קשרים טובים בין יהודים לערבים.

"העולם של אחרי הקמת המדינה באמת סגר אותנו בבת אחת. אולי הגיע הזמן לשנות את פני הדברים. ברמה הבסיסית, האנושית, הנורמלית – אנשים רוצים לחיות, להתפרנס, לקנות. למרות כל הדעות הקדומות והפחדים. אני מאמין שאם יהיה גבול מדיני ברור ומוסכם בינינו לבין הפלסטינים בגדה, הדבר יתרום להסרת הגבולות האנושיים בינינו. הגבול הפוליטי יכול לעזור בהסרת הגבול האנושי".

נדמה שהיום, יותר מתמיד, ישראלים מתייחסים לשאיפה הזאת כפנטזיה.
"אחד הדברים הראשונים שאבי עשה כאן היה ללמוד ערבית. הוא ישב עם שומר ערבי, וכתב ביידיש את המילים שהוא למד. לא שהוא היה מ'שלום עכשיו', אבל זה נראה לו טבעי כדי להסתדר. בכלל, מפריע לי מאוד שלא מכירים כאן כמעט ספרות ערבית שנכתבת בישראל, ובמיוחד פרוזה. זה חלק מההסתגרות הגוברת. רוב הישראלים גם לא יודעים ערבית, למרות שכחמישית מאזרחי המדינה הם ערבים, ואנחנו חיים במרחב שזאת שפתו. למה שלא נדע מה קורה בספרות הזאת באופן מסודר וקבוע ? אין רומן פלסטיני טוב או סופר מצרי חשוב שכדאי שנכיר?".

'Winnetou 3' (1965)

בסיפור שחותם את הספר קורן מרשה לעצמו לסטות לרגע מהסגנון החמור שהכתיב לעצמו, ולהפר את העקרונות של פרטיות ומופנמות. זה סיפור אוטוביוגרפי במוצהר, שהוא מחווה להוריו ולהשפעה היצירתית והאתית שלהם עליו. מחווה שיש בה גם מין מרד קטן: בעצם הדיבור הגלוי, האוטוביוגרפי והרגשי עליהם. פתאום מופיעה המילה "אהבה".

"אבל איך אני נוגע במילה 'אהבה'?", הוא מסייג, "באופן ממשי. באופן שבו אני מתאר את אמא שלי כותבת שוב ושוב את המילה. כתבתי את הסיפור זמן קצר אחרי מותם של הוריי, והוא מאוד לא מצא חן בעיניי בגרסה הראשונה והמגושמת. עברה איזו שנה, כאילו שכחתי אותו, ואז, בלי החלטה מראש, הסיפור חזר אליי. ישבתי על הטיוטה והתחלתי לנכש אותה בלי סנטימנטים. למה לא אהבתי את הגרסה הראשונה? אולי בגלל שהיא הייתה יותר בנוסח של הספד, ולא רציתי לכתוב עליהם הספד. רציתי לכתוב משהו חי".

נדמה שיש בספר איזו הכרה מאוחרת כלפי ההסתגלות הקשה של דור ההורים שלך לחיים כאן.
"מעולם לא היה ביני לבין הוריי משבר. כמו שאפשר לראות בסיפור עליהם, גם לא דיברנו הרבה מעבר לנדרש. הייתה להם תרבות של שתיקה. אבל כשהייתי זקוק לעצה, או קצת לפתוח דברים, יכולתי למצוא את זה אצל הוריי. לאבי היה כושר אבחנה מעולה לגבי בני אדם, והוא ידע לספר סיפורים. לאמי הייתה גם רגישות, גם אהבת ספרות ואמנות. קיבלתי הרבה מהצירוף הזה. במובן הזה, אני יציר כפיהם.

"אני לא יודע אם יש בסיפור הזה מרכיב של בקשת סליחה, אבל יש בו רגע של הבנה מחודשת. הסיפור הראשון שפרסמתי בחיי היה תחת השם ק. ישעיהו. לא רציתי את כל ה'קורנבליט' הארוך הזה. נסעתי למשרד הפנים ושיניתי את השם ל'קורן'. היום זה אולי נראה לך לא טבעי, אבל זה היה חלק מההרגשה שאתה משהו חדש כאן. ההורים הולכים לבית הכנסת בראש השנה, והילדים זורקים עליהם גולגלך, כדורי פרי של אזדרכת. היינו ילדים רעים. רצינו להדגיש שאנחנו שונים. אבל מצד שני, גם אם שיניתי את שם המשפחה שלי, אני אישית מעולם לא מרדתי בהוריי כהורים. תמיד אהבתי אותם. בעיניי הם חיים עד לרגע זה, ואני משוחח איתם".

זה מזכיר קצת את הדמויות שלך שחוזרות בספרים שונים לאורך השנים.
"יש כמה דמויות שלא יוצאות לי מהראש. אני מקווה שהן ייצאו. דמות אחת, אשכנזי, באמת חוזרת אצלי מתחילת הדרך. למה זה קורה? אין לי מה לומר חוץ מזה שהדמויות האלה הן חלק מהמציאות הנפשית שלי. מין ג'וק בראש. אותו דבר אם אתה שואל אותי למה יונים חוזרות ומופיעות אצלי בסיפורים. אולי כי רציתי שובך בתור ילד. למה נתתי את השם 'יונה' לדמויות בסיפורים קודמים? עד ששאלת לא שמתי לב בכלל".

אתה קורא במומחיות את הדמויות שלך, אבל נרתע מלפרש את עצמך ככותב.
"למרות העבודה הארוכה על הטיוטות – אני נותן לכתיבה לזרום. אני מניח נקודה במשפט או משנה מילה כי כך אני מרגיש שצריך לעשות. כשהייתי ילד, יצא לי להכיר צייר ריאליסטי מעולה, אבל לא מאוד ידוע, אהרון גלעדי. הוא גר לא רחוק מאיתנו, ואני אהבתי לבוא ולראות אותו מצייר. אני זוכר שהוא היה מצייר במהירות הבזק. הוא היה תולש דף ממחברת, מצייר דמות או חפץ, וזורק. עשרות פעמים אם לא יותר. יושב, מצייר וזורק. עבורי, כבר הציור הראשון היה מצוין. אבל הוא – כל הזמן עוד טיוטה ועוד טיוטה, בלי לחשוב. עד שפתאום, בנקודה מסוימת, הוא היה עוצר וכאילו אומר לעצמו, זהו זה. אולי למדתי את העניין הזה ממנו".

ישעיהו קורן, שתי כפות ידיים ומילה, הוצאת הספרייה החדשה

מודעות פרסומת

ראיון עם דרור בורשטיין, אחות שמש

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 26.10.2012

שומר המסך במחשב של דרור בורשטיין פוקד עליו "לקום". כאבי גב והמלצה מהפיזיותרפיסטית לימדו אותו שהגוף האנושי לא בנוי לישיבה ממושכת. מדי פעם, הוא עוזב את הכיסא האורתופדי שלו, מניח למעסה הרגליים הגבשושי ועובר לשכב במיטה. "הילדים שלי צוחקים עליי", הוא אומר. "קניתי אפליקציה לאייפד בעשרה דולר כדי לראות מה עושה הכבד".

לאורך העבודה על ספרו החדש, 'אחות שמש', צלל בורשטיין לתוך העולם המסתורי של האיברים הפנימיים וחזר עם אוצרות. "בחיי היומיום זה לא מתגלה. פשוט יש לנו גוף, כאילו זה מובן מאליו. מתייחסים לבלוטת יותרת הכליה כמו לכוכבים הרחוקים ביותר. יודעים שהם קיימים בעולם, אבל לא יודעים איך הם נראים ואיך הם פועלים. וזה אנחנו! זאת המשמעות של ההתגלות – תמיד היא מתייחסת לדבר שכבר קיים. אם הוא התגלה, המלאך כבר היה שם".

איך הגילוי הזה משפיע על החיים היומיומיים?
"הראייה כשלעצמה היא משמעותית. אם אתה באמת מבין כמה מורכב הדבר הזה שנקרא הגוף, עם כל המערכות השונות שפועלות בו, זה הופך מגוש בשר למקור לשמחה. אפשר לעבור את החיים בלי להתבונן במאוורר, למשל, אבל טחול! אלוהים אדירים, יש לך כבד!"

שטף האופטימיות הזה מתגלגל ב'אחות שמש' למה שנראה כמו ספרו הקודר ביותר של בורשטיין עד כה. במרכזו עומד גבר צעיר, עורך דין מצליח, שמנסה לפרש את התאבדותה של אחותו הגדולה, אישה רגישה ופיוטית שמעולם לא השיגה אחיזה בחיים. את החידה הזאת הספר כאילו מנסה לפענח, באמצעות שורה של תשובות שרק הולכות ומתפוררות. בעזרת ההצטלבות של שני קווי העלילה המרכזיים – סיפור ההתאבדות של האחות, והניסיון להציל את חיי אחיה בניתוח השתלת כליה – בורשטיין בודק את הקשר בין יצר הרס וקורבן עצמי לתאוות חיים, בין חיי רוח מוחלטים להצלחה כלכלית וממסדית.

"אני לא אדם אובדני בכלל," הוא אומר, "אבל השנתיים של כתיבת הספר לא היו קלות. זה ספר על סמסרה (מושג מעולם הדתות ההודיות), על הסבל שמביא איתו הזמן או הקיום בתוך הזמן. כשהייתי בן 27 התחלתי לקרוא את 'סוף דבר' של יעקב שבתאי כספר על איש זקן. היום, על סף גיל 43, אני מבין אותו ברמה האישית לגמרי אחרת. פתאום ההשתנות של הזמן הפכה להיות מורגשת בכל תחומי החיים – בבריאות, בחיי הנישואים, בילדים. הספר מנסה לראות איך הקפיצות האלה בזמן, ההשתנות הבלתי מורגשת, מתגלגלת לסיפור של התאבדות. אתה מדלג מחוסר מודעות לחוסר מודעות, מאבן לאבן, ופתאום אתה עומד באמצע הנהר".

11111111111111111
לאונרדו דה וינצ'י, רישומים אנטומיים

בורשטיין הוא שם בולט בקבוצה מצומצמת של סופרים ישראלים שהצליחה לפרוץ בשנות האלפיים לקדמת הבמה, לפחות מבחינת הביקורת. בדומה לסופרים כמו עינת יקיר, סמי ברדוגו ושמעון אדף, הוא העמיד במרכז הסיפורים שלו את המעשה הספרותי ואת היומרה הספרותית. "אלה סופרים שיש להם עמדה שונה מזאת של ספרות דור המדינה או מהספרות הפוסט־מודרנית של שנות התשעים. אלה כותבים שכן מאמינים במשמעויות גדולות, או דתיות אפילו. אבל לא בהקשר לאומי".

יותר מסופרים שפרצו במקביל אליו, בורשטיין סומן כבר מראשית הדרך ככותב שממשיך לתקשר עם גדולי הספרות העברית. "היום אני פחות בעניין של זוג המילים הזה, 'הספרות העברית', גם אם אני פועל בתוכה", הוא אומר. "פעם זה היה להט כמעט דתי. היום יותר מעניין אותי, למשל, ציור סיני". כשאני שואל אותו לגבי הקשר בין 'אחות שמש' לרומנים ישראלים מהעשור האחרון, הוא מעיד שהוא לא כל כך בעניינים.

מבקרים שהסתייגו ממך לאורך הדרך דיברו על יומרנות בלי כיסוי. הרומן החדש מתמקד בסיפור קל יותר למעקב.
"זה קודם כל סיפור פשוט וממוקד – על התאבדות אחת ועל משפחה אחת. אבל באופן כללי, כבר אין לי רצון להקיף עולם מלא ומורכב ולנסות לדחוף לתוכו כמה שיותר. רציתי לראות כמה אני יכול להרשות לעצמי לא להגיד, ושהספר עדיין יעמוד. הרגשתי שאני בעצמי לא יודע בדיוק מה הסיבה להתאבדות, ואפשר רק כמו מתאגרף לשלוח מדי פעם יד לתוך העולם הנפשי של המתאבדת. רציתי שתהיה לגביה התגלות, עד שהבנתי שהיא לא יכולה להגיע".

בורשטיין, נשוי ואב לשניים, גר בתל־אביב. מֶעבר לכתיבה ספרותית, הוא עוסק במחקר ומתפרנס כמרצה וכעורך. אוצר תערוכות, כותב על אמנות ומוזיקה ומתרגם ספרות זן. טבעוני. בניגוד לדמותו של עורך הדין בספר החדש, שמציץ לעולם האקדמיה ונסוג, בורשטיין עזב את תחום המשפטים והשלים דוקטורט בספרות אחרי התמחות במשרד עורכי דין גדול ("עשיתי שם את העבודה אבל הסבל היה ממש פיזי, עד לרמה של הקאות").

הרומן הראשון שלו, 'אבנר ברנר', התייחס בצורה סאטירית למערכת החינוך הדתית (בורשטיין, שגדל במשפחה דתית בנתניה, הסיר את הכיפה בזמן שירותו הצבאי) וזכה לשבחים. עם ההתבססות שלו כסופר ומבקר מרכזי, האשימו את בורשטיין בשווִיץ אינטלקטואלי ותרבותי. עקבות הדימוי האליטיסטי מורגשים עד היום בטוקבקים שמלגלגים על ההילה שלו כאיש רוח.

"אני הולך עם פרווה לפילהרמונית", הוא צוחק. "מה זה איש תרבות? אני אוכל חומוס בלי ביצה. העניין הוא שהחברה הישראלית מחלקת חלוקה אמוציונלית מאוד ברורה לדתי וחילוני. מאוד קשה לחברה כזאת להתמודד עם דברים שנמצאים על התפר. לכן, נגיד, עמוס עוז הוא סופר יותר מצליח מאהרן אפלפלד, שהוא מייצג תופעה יותר רליגיוזית. הספרות שלי, ושל כותבים אחרים שאני מרגיש קרוב אליהם, נופלת בין הכיסאות בין השירה והפרוזה, וגם ביחס לציפיות מסופרים ישראליים שייצרו שיקוף של המציאות בעיתון".

לפני כמה שנים כתבת שהדיון הספרותי בארץ הוא דיון שטחי שמתרכז באידיאולוגיה.
"הביקורת בישראל נוטה לשפוט יצירות ספרות לפי הנושאים שלה, והנושאים הם בדרך כלל אידיאולוגיים או פוליטיים. אתה רואה מעט מאוד דיון באיכות הספרותית כשלעצמה. הביקורת והאקדמיה מדברות על הכיבוש, החייל או הערבי בראי הספרות. ספר בינוני אבל פוליטי במובהק יהיה חשוב יותר מספרים אחרים. הדוגמה הכי טובה היא של ישראל ברמה שנפטר ב־84'. אחד הסופרים הכי גדולים לדעתי שכתבו בעברית אי פעם. לא פחות טוב מעגנון, אם לא יותר. אבל הוא כל כך עסוק בעולם פנימי, ובדקויות של איך נראה צל על קיר ואיך נראים עשבים בקיץ – שמבקר כמו גרשון שקד אפילו לא מזכיר אותו".

איך זה משפיע על קוראים?
"ברור מה מצליח כאן ומה לא. הספרות המצליחה בישראל היא הרבה פעמים הספרות שהקורא האמריקאי, נגיד, רוצה לקבל כייצוג של ספרות ישראלית. ואנחנו מפנימים את נקודת המבט של הקורא הזר. מבקשים לקרוא על חיי האהבה בצל הסכסוך, על ייסוריו של החייל. הרי כל מי שהיה בצבא, בשבילו זאת מציאות פשוטה. יש לנו תשוקה לקבל עיבוד למציאות כאילו אנחנו לא חיים כאן. זה עוד יותר בולט בקולנוע. 'ואלס עם באשיר' וכאלה.

"התוצאה היא שהרבה סופרים, בייחוד בגיל שלי, לא מתקבלים באופן משמעותי. הרשימה ארוכה. שלא לדבר על מכירות. הרבה קוראים אוהבים לקרוא משהו שהם מכירים מראש. לא קראתי למשל את 'תש"ח' של קניוק, אבל כבר מהשם אתה יודע איפה אתה נמצא. אצל שמעון אדף, לעומת זאת, אתה קורא משפט בתחילת 'מוקס נוקס' ואתה לא יודע איפה אתה נמצא, למרות שאתה מרגיש את הכוח של אותו משפט. הטקסט עצמו דורש ממך פענוח וסבלנות. אם אתה לא בהלם מול ספר, במצב של בלבול ראשוני וסקרנות, יש בעיה".

מצד שני, ברומן של אדף, כמו ברומן החדש שלך, מוצגות דמויות שחנכו את עצמן לעולם האמנותי, למבט המתפעם מהמציאות – אבל לא יכולות כמעט להתמודד עם קשר אנושי, בקושי להתפרנס.
"יכול להיות שיש בספרים האלה שאלה לגבי עצם היכולת לפעול. אבל לפעמים, גם אצלי, פעולה היא דבר מאוד קטן. זבאלד אמר שלפעמים אין לנו כוח אפילו לסדר את המגירה. נכון שאין בספרים האלה פעולות כמו לכבוש גבעה, כמו אצל יזהר או אצל עוז. יש כאן סוג של הצטמצמות. אבל אני לא חושב שהספרות שלי אסקפיסטית. ההנחה שהייתי יכול ללכת אל הפוליטי וברחתי משם לא נכונה".

אתה מדבר על כתיבה במושגים של התגלות. ספרות חייבת להיות משהו שהנצח מתגלם בו?
"יש כל מיני סוגים של נצח. אתה הולך לכותל המערבי. אתה יכול להגיד שזה סתם קיר, אתה יכול להגיד שזה צור מקדשנו. הרמה שאותי מעניינת היא לגלות שיש באבנים של הכותל גם צדפים שבאים מים קדום, ים תטיס, שהיה כאן פעם. ההבנה שֶים הפך לקיר – זה נס גלוי בעיניי. וזה מה שעובד עליי ככותב".

למה לדעתך העמדה הזאת נתפסת לפעמים כמתייפייפת או מנותקת?
"התרבות הישראלית הצברית וההמשכים שלה היא תרבות של דוגרי מבחינת סגנון הדיבור. אדם שמדבר על הלחם והמים, על הבעיות הקיומיות, נחשב למי שמתעסק במציאות. כל השאר זה פנטזיה, או עבר מת. כל סיפור מושווה לעמודי החדשות. אם אנשים עוסקים השכם והערב בקואליציה ובממשלה, זאת הופכת להיות תפיסת המציאות שלהם. פרחים, כלבים, הירח – הכל הופך לחסר חשיבות. אבל הרי אפשר להגיד שהאיום האיראני הוא מניפולציה דמיונית. דווקא המאובן שאני מחזיק ביד וקיים יותר משני מיליון שנה הוא המציאות. זאת עובדה".

11111111111111111

בחדר העבודה שלו, בין המאובנים העתיקים שהוא אוסף (ולא מגלה מאיפה השיג) והדיבורים על תפיסה קוסמית של חלקי החיים, מתבקש לשאול אם ההארה הרוחנית לא מחלישה את הזעם וההומור בכתיבה שלו. "אולי היכולת שלי להשתמש ברגש הזה פחתה", הוא אומר, "בשלושת הספרים האחרונים בוודאי. אפילו המעבר להוצאה חדשה ולעורך חדש בכתר משפיע. בהוצאת בבל ההקשר היה יותר בועט. אני מתחיל לפעמים לכתוב דברים כאלה, אבל זה פשוט נעצר. מאוד קל לי לכתוב סוג כזה של קריקטורות בסגנון הספרים הראשונים שלי, אבל זה קל מדי ולא נכון.

"בכלל, יותר קל להזדהות עם כותב ששונא מה שהקוראים שונאים, שמבקר מה שהם מבקרים, שמספק סאטירה. אני יודע שיש אנשים שהיו רוצים עוד מהסגנון הסאטירי של 'אבנר ברנר', שהספרות תהיה שומר ראש ותתקוף את המציאות הזאת ותראה כמה היא פגומה. אבל העמדה הזאת כבר לא כל כך מעניינת אותי, למרות שהיא מתגנבת אצלי בשוליים. אני חושב שיותר קל להתחבר לסאטירה כי באופן פרדוקסלי היא מאשררת לך את העולם שאתה כאילו תוקף. אני יכול לכתוב סאטירה חברתית או משהו נגד הכיבוש – אבל אתה יודע כקורא שהספר לא ישנה את המציאות הזאת, שהחרא ימשיך, שאין תקווה. אבל לפחות קיבלת פורקן".

מה רע?
"אני לא מעוניין לתת לך פורקן מיידי בביקורת גלויה. אני רוצה לסובב אותך עם עיניים קשורות. אתה כקורא אולי מחפש את הנקמה הזאת, כמו בסרטי פעולה, אתה רוצה שיכניסו כדור, מטפורי או לא, בראשם של אנשים שאתה סולד מהם. ובספר שלי אין כדור. אין רשע שבא על עונשו. כל הרשעים גם הם אנשים טובים, ולהפך. והם ממשיכים להסתובב בעולם בסופו של הספר. בתוך זה אני לא חושב שהכיוון הרוחני חייב לבוא על חשבון הצד הביקורתי והפוליטי. אני יכול להיות בשני המקומות. אולי זה יחזור בספר הבא שלי. ואולי אפשר פשוט להפסיק לכתוב פרוזה".

להפסיק?
"בכל ספר נוסף, אני מרגיש שזה ממש פתטי לכתוב עוד אחד. אם הייתי יכול לכתוב רק הייקו! להיות מדיוק לגמרי, לא להעמיס. רומן זה כל כך הרבה מילים. בלתי אפשרי כמעט להחזיק את המתח האמנותי מכריכה אחת לשנייה. ועוד מול הקורא, נראה לך הגיוני שמישהו יקשיב לך שש שעות, ועוד לא יגיד לך כלום בחזרה?"

אז למה אתה לא עובר סופית להייקו?
"הסיפור רודף את עצמו. הרי איך הספר הזה התחיל? הגעתי לבית ירושלמי שאף פעם לא הייתי בו, בית ערבי בשכונת בקעה. ההרגשה להיכנס לשם הייתה כמו חלום או סרט. כל פעם עוד אגף ועוד שביל ועוד חלק בבית. ועוד ביום שישי, אחרי הצהריים, שעת ביניים כזאת. אווירה מאוד טעונה: קור, ברד, ואיזה ריח של עוגה. בין כל מיני פסלים של אמנים שהיו שם, פתאום אני רואה פסל שהכין ילד: מישהו מחזיק חרב ונועץ אותה בבטן שלו. המארח שלי סיפר לי שהוא הכין את הפסל הזה כשאחותו התאבדה. יצאתי מהבית אחרי ארבע שעות והתחלתי פשוט לכתוב את הסיפור הזה במכונית. זה מה שקורה: אתה פוגש חבר בירושלים, ואתה מוצא את עצמך במכונית יושב וכותב ספר. ברגע שזה מתחיל, הדבר עצמו מבקש השלמה. הפרסום נועד רק כדי שהטקסט יעזוב אותך, כדי שלא תחזור לקובץ עוד ועוד ועוד".

דרור בורשטיין, אחות שמש, הוצאת כתר

אהרן אפלפלד, עד חוד הצער

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 27.4.2012

 קצין דתי, מזוקן ובעל נשק, מפליא מכותיו באזרח דנמרק, בהיר שיער, מוכנע. חלק לא מבוטל בציבור רואה בתמונה סיבה לגאווה, התגשמות הפנטזיה על לוחם יהודי ונקמה יהודית. חלק מאיתנו נבהלים ממנה, כמין גלגול גרוטסקי מדכא של אותה פנטזיה בדיוק.

הספרים האחרונים של אהרן אפלפלד חוקרים את הקצה האחר של הפנטזיה הזאת – את המקום והזמן שמזינים אותה במרחבי 'השואה'. על פניו, אפלפלד לוקח את שק החרדות והתקוות של הישראלים, שמהדהד בדימוי של מלחמת העולם השנייה, ומנסה להפיק ממנו משמעות רוחנית חדשה. ספרו החדש, 'עד חוד הצער', מוכיח שהוא מצא דרך אפקטיבית, שתקנית וסמכותית לבצע את המשימה הזאת. כשהוא מתאר בלשון הווה חבורה של פרטיזנים יהודים שנלחמים לקומם מחדש את צלם האנוש של בני עמם, מתבקש לשאול במה שונה הסיפור שהוא מספר מהסיפור שמספרת התמונה של הקצין והמפגין הדני.

מֶעבר לסגולות של אפלפלד ככותב, נהוג לתפוס אותו כסופר הראשי שהכניס את קולם של 'ניצולי השואה' אל תוך הספרות הישראלית; כמי שהציג אותם לא כרוחות רפאים, כסמלים או כהשתקפות נפשית של הישראלים הצעירים; אלא כדמויות בשר ודם, בעלות עולם נפשי שאי אפשר להתעלם ממנו. מכיוון אחר, אפשר לומר שאפלפלד הצליח להוציא מהארון את התרבות הישראלית כתרבות מהגרים.

אבל ככל שהעיסוק בשואה נכנס ללב הזרם מבחינת התקשורת, האמנות והבידור בישראל – נדמה שאפלפלד פוסע ממנו כמה צעדים בנפרד, בכיוון משלו. השאלה היא אם קדימה, אחורה או בכלל כלפי מעלה, לעולמות עליונים. חמישים שנה אחרי פרסום ספרו הראשון, מי שנחשף לספריו בשנים האחרונות מקבל חוויה שונה לחלוטין. עולם כמעט מופשט, של דמויות שמגלמות יותר מכל מהויות – היסטוריות, דתיות. דמויות שמתקשרות בעיקר עם העולם שמעבר, עם אבות רחוקים ועם קרובים שזה עתה נהרגו. לב העניין בספריו כאילו חרג מהתחום ההיסטורי, האישי והפסיכולוגי. 'עד חוד הצער' הוא קודם כל דיון בענייני אמונה. את הספר אפשר לתאר כסימפוזיון, כמשתה בימות אסון, של פליטים לוחמים שמתפלמסים־מבררים את מהות היהדות והקשר לאלוהים. בתוך זה משובצים פירורים מסיפור חייו האישי של אפלפלד, שהמלחמה פרצה בילדותו. לאמו של המספר, למשל – נער צעיר שעוזב את הוריו לפני המעבר למחנות – אפלפלד העניק את שם אמו האמיתית.

הספר כתוב במתכונת דומה לקודמיו. רומן קצר, מחולק לפרקים חטופים, בנוי כמו דיווח בזמן אמת, כיומן סודי או פרטי, בסגנון פשוט ומתומצת. המנוע הבסיסי שמפעיל את הקוראים כרוך בשאלה הפשוטה – האם המספר והדמויות שמקיפות אותו בקומונה של פרטיזנים יהודים יצליחו לשרוד את המלחמה. האם הכוחות הנאציים יצליחו לאתר את המחנה הנודד שאפלפלד מתאר מתוך היערות בהרי הקרפטים. אבל בניגוד לקודמיו, הספר לא מתמקד בגיבור או בזוג גיבורים, אלא מתאר קהילה: לוחמים פרטיזנים שאוספים אליהם גם ילדים וזקנים. חבריה של הקהילה הזו מחוברים בקשרי מקרה, אבל מתוך מחויבות הדדית כמעט מוחלטת – ובמושגים של אפלפלד, מתוך גורל השבט היהודי.

בצורה מוצהרת ממש, אפלפלד נמנע מעיסוק פרטני בהוויה הזאת. המספר – המתעד של חיי הקבוצה, מי שמתחייב להפוך לדובר שלה בבוא היום, לסופר – מתייחס בבוז או באדישות לפרטים חומריים בקנה מידה מוגדל. המצבים האנושי וההיסטורי משמשים כאן את אפלפלד כדי לברוא קהילה קדושה, באופן מילולי: קהילה של אנשים קדושים בהווייתם, שלא מסוגלים להביע חולשה אלא באופן המאופק והאצילי ביותר, שלא לומר דוגמטי. אלה אינם אנשים. הם מופתים מעוררי יראה, מין דור מדבר שהמלחמה זיקקה ממנו יכולת להביע יצרים שפלים. במשפטים קצרים, נאומים דחוסים של מי שזמנם קצוב, הם מדגימים את הבחירות שבחר היהודי המודרני: קומוניזם, חסידות חדשה, חילוניות רוחנית.

אבל לא זה לב הסיפור. ואפילו לא האופן שבו אפלפלד ממשיך לברוא גזע פנטסטי של יהודים – פנטזיה ישראלית של לוחמים ללא חת, מוסריים בתכלית, שלומדים לזמר מבראשית את ניגון התפילה של אבותיהם, מתוך חיכוך חדש עם הטבע ועם אלוהים. אפלפלד חושף כאן את המשיכה שלו כסופר לתפקיד הרופא ורואה הנסתרות. "לפרקים", הוא כותב כאילו על עצמו, "נראית סבתא צירל ככוהנת שהשבט שלה אבד והיא מנסה להעביר אל המעטים, אל האודים, אמונות שהן מעבר להשגתם". יש משהו מיושן או נטול הומור באופן שבו הוא מפייס בין גישה חרדית וציונית. ובכל זאת מעניין, ובאותה מידה מקומם, לראות איך הוא מקשר את השואה לניתוק מהמקורות – מסוד האמונה, התפילה וסיפורי האבות – ניתוק שהופך לחולשה פוליטית, ובעצם גופנית ממש.

בניגוד לשמו המנופח, 'עד חוד הצער' הוא סיפור חזק וממוקד. דווקא משום כך, יש בו משהו מאיים. על פניו, אפלפלד ממשיך למוטט את הגבול הישראלי המלאכותי בין ההווה החי לעבר המת. ועדיין, הספר החדש לא מוביל אף פעם לשחרור ולהתעלות שעליה הוא מדבר, אלא לתחושה של אשמה ונמיכות רוח. אולי מפני שכשאפלפלד הופך למתווך בין הקוראים למתים, הוא מדגיש את עליונות המתים. ואולי מכיוון שאת התפקיד הזה ממלאים כאן היטב גם בלי עזרתו. בימים של חרחור קרבות ובוז לדמוקרטיה, מספיק דוברים בישראל למדו לדבר בשם השבט ובשם המתים.

אהרן אפלפלד, עד חוד הצער, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

אהרן אפלפלד, מים אדירים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 27.5.2011

לפני כמעט חמישים שנה, ספרו הראשון של אהרן אפלפלד אילץ את קהל הקוראים העברי להיפגש עם עולמם של פליטים רצוצים שמנסים להשתלב בחברה הישראלית הצעירה ולא מצליחים להשתחרר מצל השואה. היום הוא נחשב לא רק לאחד מבכירי הסופרים הישראלים, אלא לחבר במועדון של גדולי הסופרים היהודים החיים. אלא שבשנים האחרונות נראה שהמעמד וההכרה עימעמו את הנוכחות הממשית שלו בדיון התרבותי. מדי שנה יוצא ספר חדש של אפלפלד וגורר אחריו ראיונות מכבדים וזהירים שבהם הוא נשאל שאלות דומות: על ההבדל בינו לבין הסופרים בני דורו הצברים, על ההימנעות שלו מהתבטאויות פוליטיות. ניכר שאפלפלד מבקש להדגיש שהוא עוסק בשאלות גדולות מאלו שמעסיקות את הספרות הישראלית.

אם לשפוט לפי הטוקבקים, לאפלפלד יש קהל קוראים מסור ומתמוגג, שכמֵהַ לַשַער שהוא פותח בפניהם להוויה יהודית עתיקה וחידתית שעומדת בסימן של קטסטרופה מיתולוגית. אחרים טוענים שהוא ממחזר אותו סיפור שוב ושוב. ובאמת, מתי בשנים האחרונות הפך ספר של אפלפלד לאירוע ספרותי?

גם 'מים אדירים', כנראה, לא יהפוך לאירוע כזה, למרות שהוא הטוב והמושך מבין ארבעת ספריו האחרונים. הדמיון בינו לבין קודמיו ניכר במהרה, מעבר לשימוש בצורה של רומן קצר. שוב עומד במרכז הספר גיבור שמתמודד עם נתק ממסורת אבותיו. שוב נשאב אותו גיבור למסע אל לב המאפליה שאמור לגאול אותו מאותו נתק. שוב מתגלה המסע כמסע אל ארץ המתים.

הפעם ממוקם הספר מחוץ למפה המיידית של אירועי השואה שהספרות של אפלפלד משרטטת. זמן ההתרחשות סמוך כנראה למלחמת העולם הראשונה, בעוד האימפריה האוסטרו־הונגרית מתפוררת. אפלפלד מרחיב כאן את הרקע לסיפור המיתי, הכמו־היסטורי, שהוא יוצר בהמשכים לאורך כתיבתו. "האבות" היא מילת המפתח ברומן שחוקר את הגזע האפלפלדי של יהודי ההרים בקרפטים, עובדי אדמה יראי שמיים, שהצמיחו מקרבם גם את אבי תנועת החסידות.

 יששכר, אלמן ערירי ורב־כוח, מגלה שרצחו את אחיו העירוני ומשפחתו. הרומן מתאר את המסע לזירת הפשע ואת החזרה המעורפלת של יששכר לביתו. אפלפלד דוחס כאן שתי עלילות יסודיות – מסע הנקמה ומסע השיבה. האיליאדה והאודיסיאה בפחית. את העלילות הגדולות הללו הוא מעצים באמצעות הסגידה האסתטית והרעיונית שלו לשתיקה, ושוב יוצר גיבור שתקן שנעטף בכתר שתיקות. "אם אין מתפללים, מתקלקלות גם מעט המילים שנותרו בפיך", מצהיר הגיבור, שמסעות הנקמה והשיבה שלו מקבילים לניסיון החוזר שלו לשוב אל מילות התפילה ששימשו את אבותיו, אבל הוא כבר לא מסוגל להגות בכוונה כנה.

אפשר להתפעל מדרגת היובש החמור שהפרוזה של אפלפלד הגיעה אליה. הוא נצמד רק אל ההכרחי ביותר: המראות שרואה גיבורו, זכרונותיו המתומצתים, תיאור פרטי היומיום של חיי האיכרים, הרהוריו הדתיים הקצרים. הסגנון הלקוני הזה יוצר קריאה מרוכזת ודרוכה – אבל הוא בעיקר משרה תחושה מחניקה ומורבידית. כל חלקי העולם שאפלפלד יוצר – הטבעי והאנושי – משרתים חוק אחד. שום זרם נגדי לא מפר את הדממה החורפית. כשמופיע אזכור של עוגות פרג סגולות, משהו מרעיד את התמונה ופתאום מובן: הספר הזה הוא שמורת קרח של שחור ולבן כמעט מוחלטים.

מה שמרתיע באמת ב'מים אדירים' הוא האופן שבו אפלפלד מסיר את הכיסוי וחושף שמסעות הגאולה שאליהם הוא שולח את גיבוריו אינם מסעות של כישלון והרס עצמי כמו שהם נראים. השאיפה עצמה היא מוות והתכלות. אם אפלפלד נתפס פעם כמי שמחדיר לתוך הספרות הישראלית את הקול האסור של היהודי הגלותי, החלש, וכמי שחותר תחת הסיפור על גיבור ציוני חדש, שורשי ויצרי – כאן הוא נחשף כיוצר מיתולוגיה אלטרנטיבית, כמו־ציונית, משלו. היהודי האמיתי לפי אפלפלד הוא איש האדמה והאמונה, איש התפילה האותנטית שצומחת מתוך עבודת כפיו – שההשכלה והספקנות ניתקו אותו משני המקורות כאחד.

האינטלקט וחוכמת ההסתכלות של אפלפלד ככותב מעודדים את הקורא לחשוב שהוא מעמיד את הרעיונות האורתודוקסיים האלה בסימן של אירוניה או לפחות של תמיהה. 'מים אדירים' מחליש מאוד את ההשערה הזאת. לא רק שאסונם של היהודים מוצג כחטא על התנתקות ממקורותיהם – אלא שהקורבן שעליהם להקריב מדי דור הוא חלק ממחזור דמים של עקידות שמחיה את הקשר בין היהודי לבין אלוהיו. לא פלא שהמסע של הגיבור מוקבל לפסח ולשבועות.

לסיפור הזה יש כוח רב. אפלפלד יצר כאן מין קאובוי יהודי קודר, בעזרת הרבה פחות קריצות וצחקוקים מנסיונות מקבילים שאפשר למצוא בספרות ובקולנוע האמריקאיים בשנים האחרונות (למשל ב'ממזרים חסרי כבוד' של טרנטינו). באותה מידה, יש בספר הזה מימד מקומם. לא רק שהוא חסר יכולת או רצון להשתטות, לקרוץ או לרכל – כל החלקים הללו בחיי אדם נמחקים לטובת התשוקה לדבר עם המתים.

אהרן אפלפלד, מים אדירים, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

ראיון עם יגאל שוורץ, מאמין בלי כנסייה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 15.10.2010

ערימות של אלפי ספרים מזדקרות מרצפת הסלון בביתו של יגאל שוורץ ביישוב נווה־שלום, מכסות גם את הספה והשולחן, מעלות על הדעת דוכן מכירה במבצע סוף עונה. "כל הבית בבלגן", הוא מסביר. "הייתה הצפה במרתף, והיה צריך להעביר את הספרים למקום בטוח".

כמו המרתף של שוורץ, שוק הספרים הישראלי עובר בשנים האחרונות הצפה של כותרים, מבצעים ומאבקי שליטה בין רשתות והוצאות. שוורץ הוא אחד מקבוצה מצומצמת ומתמעטת של עורכים, קובעי טעם ומדיניות שמרכזים בידם שליטה בכמה מוקדי כוח. הוא עומד בראש המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון ובראש מכון המחקר 'הקשרים', וגם עורך בכיר בכנרת־זמורה־ביתן, הוצאה שהפכה לשחקן מפתח בשוק הספרים הישראלי וסופגת הרבה ביקורת על שיתוף הפעולה העסקי שלה עם רשת צומת ספרים.

שוורץ – טיפוס דעתן ובוטה בדרך כלל, "תרנגולי" כהגדרתו – לא השמיע עד היום את קולו בסערה הספרותית, שמונחים כמו 'ארבעה ב־100' ו'החוק הצרפתי' משווים לה אופי זר, תיאטרלי. "זה מרגיז כמה עיוורון מעורב בדיון הזה", הוא אומר. "הרעיון שיש פה הוצאה אחת שהיא השטן ושצריך לחוקק חוק שלא יאפשר מבצעים הוא ממש קשקוש־בלבוש. מה שיש פה זה מאבק כוח ואינטרסים. מאוליגרכיה מצומצמת של שלושה וחצי טנורים, סופרים חשובים ורבי מכר, עברנו למקהלה של שלושים־ארבעים זמרים שכולם משתתפים בחגיגה. זו דמוקרטיזציה של המערכת הספרותית והרחבה שלה, וזה לא כל כך רע בעיניי".

תסביר.
"יש פה מאבק בין שתי קבוצות עם שתי שיטות עבודה. קבוצה אחת מקדמת את העניינים שלה באמצעות כוח פוליטי־תרבותי באופן לגיטימי: נגיד עם עובד, ון ליר, שוקן. קבוצת אנשים שמזוהים עם תרבות גבוהה. הם אלה שצועקים נגד המערכת ומקדמים את העניינים שלהם באמצעות הכרטיס האליטיסטי שלהם. ויש קבוצה שנייה, שאני שייך אליה, שמקדמת את העניינים שלה באמצעות כוח כלכלי, תושייה שיווקית ויחצנית. כשעמוס עוז וא"ב יהושע וגרוסמן ויורם קניוק צועקים, זה משום שהאינטרסים הפוליטיים־כלכליים שלהם מאוימים על ידי קבוצה אחרת, שיש לה אמצעים משלה לנסות לרכוש אותם דברים שלהם כבר יש".

אתה אומר שזה לא מאבק עקרוני, אלא מאבק בין כסף ישן לכסף חדש. שהגיע הזמן שהמודל הכלכלי יעבוד לטובת כוחות אחרים. ומה עם הקולות שמחוץ למקהלת הארבעים?
"פה בא התפקיד שלי ושל מנחם פרי ושל אילנה המרמן. של העורכים. אתה צריך לשכנע את המו"לים שטוב להוצאה מבחינה אסטרטגית להוציא לא רק רבי מכר, אלא גם את יואל הופמן או ספר שירה. אם מקום כמו כנרת־זמורה־ביתן, שמוציא 400 ספרים בשנה, רוצה להמשיך לשרוד עוד הרבה שנים – הוא חייב לחשוב אסטרטגית. הוא חייב להבין את הצורך במוניטין. אז תפקיד העורכים הוא לקדם את השלושים שכן מוכרים, וגם את הסופרים מהשוליים שהם מאמינים בהם. הם צריכים להיות הפקחים בתוך המערכת שגם מספקים את הסחורה לבוסים שלהם, אבל גם יוצרים אליטות חדשות. הם צריכים להגיד: 'אני מוכן לשתף פעולה, אבל בתנאי שתבינו שאני צריך כיסוי תחת. תוציאו גם דברים משמעותיים, אחרת אני לא אוכל להסתכל בראי"'.

מה שלום הראי שלך?
"יש לי כל מיני חברים באקדמיה שחושבים שכשעורך נוגע בסופרים לא קאנוניים הוא משחית את המערכת. אמרו לי את זה בהקשר ליוכי ברנדס או יהונתן גפן ואחרים. יש כאן שתי טעויות בסיסיות: קודם כל, בכל נישה יש ספרים טובים בסוגם ולא טובים בסוגם. הדבר השני זה שעורך הוא לא מבקר. צריך שיהיה לו טעם ספרותי מגוון מאוד. הוא סוכן כפול: הוא צריך להביא את הסופר לאן שהוא יכול להגיע, אבל גם לקחת בחשבון את הקהל ואת ההוצאה. אני עורך היום ספרים שחלקם נמכרים מאוד, ואני עורך חמישה־שישה ספרים אקדמיים עם אוניברסיטת בן־גוריון שאף אחד מהם לא עבר עד כה את ה־1,500 עותקים. וזה המצב ההרמוני בעיניי".

כחלק מאותה הרמוניה, שוורץ מלווה כבר שנים את אהרן אפלפלד. ביד אחת הוא מקדם את רבי המכר התנ"כיים של יוכי ברנדס וביד שנייה משקיע את מרצו ביצירתו של אפלפלד, שגם עבר יחד איתו בין הוצאות ספרים. עכשיו יוצא ספר העיון השני שכתב שוורץ על אפלפלד, 'מאמין בלי כנסייה', שבו הוא מבקש לשחרר את אפלפלד מהתווית המחמירה של סופר שואה. "חושבים שהוא עוסק כל הזמן ב'שם' וב'אז', וזו טעות", מסביר שוורץ. "היהודים שהוא עוסק בהם, במיוחד הגיבורים האוסטרו־הונגרים שלו, הם פשוט אנחנו. עם השאיפה להיות אירופאים, עם החשדנות כלפי הדת היהודית.

"מה שהיום מאוד מובן, במיוחד אחרי 'סיפור על אהבה וחושך', נמצא אצל אפלפלד מתחילת דרכו: החברה הישראלית מצטיירת אצלו בעקיפין כחברת מהגרים. אלף אנשים מאלף מקומות עם הכעס והכאב של הגירה. הרעיון של היהודי החדש לא קנה אותו אף פעם. היום כולם חושבים ככה, אבל הוא שילם מחיר על זה שהוא לא דיבר על הישראלי".

נראה שספרות מהגרים דווקא זוכה להצלחה בשנים האחרונות. 'קול צעדינו' נבחר כאן לספר העשור לא מזמן.
"הספר של רונית מטלון הוא מין יצור ביניים. זו ספרות ישראלית, לא מזרחית בכלל. אם כבר, הוא הולך בעקבות ספרות הפריפריה של סופרים כמו קנז, רות אלמוג וישעיהו קורן. בעיניי הכניסה של סופרים מהפריפריה למרכז הבמה היא דבר נהדר. אני מרגיש שאנשים כמו שמעון אדף, סמי ברדוגו או לאה איני מתחילים את הספרות העברית מחדש. משהו אצלם מאוד דומה למה שקרה לספרות העברית באמצע המאה ה־19, כשאנשים יצאו מהעיירה ועברו לעיר הגדולה, עם כל המתח שבין דת לחילון. האנשים האלה, שבאים מבתי ספר דתיים, משתמשים בלשון בצורה שכבר לא השתמשו בה הרבה שנים. קורצווייל הספיד את הספרות העברית, אבל הוא לא לקח בחשבון שיש מעגלים. זה היתרון בספרות של מהגרים. הייתי מביא הנה מהגרים בכוח במקום למנוע מהם להיכנס. אני מבסוט כשאני הולך לגן חיות עם הבת שלי ואני רואה הורים שמדברים רוסית עם הבן שלהם שקוראים לו שי או ענבר".

איך אתה מסביר את הפופולריות של הספרים האלה, מול היחס הממשי אצלנו למהגרים ולפליטים?
"אני לא יודע אם קוראים את הסופרים האלה כסופרים ישראלים. תראה איך קוראים לא פעם את סמי מיכאל – כאילו זו ספרות אקזוטית. כאילו הוא סופר עיראקי שתירגמו לעברית. השאלה היא אם כור ההיתוך שלנו מספיק חזק. אם אנחנו לא בולעים דג גדול מדי".

הקשר עם אפלפלד נוצר בזמן לימודיו של שוורץ לתואר שני. "כתבתי עליו עבודה ושלחתי לו אותה". אבל ליחסים עם אפלפלד, שעבר את השואה כילד, יש יסודות עמוקים יותר בהיסטוריה המשפחתית הפרטית של שוורץ, בן לניצולי שואה. "למרות הסיפור של שני ההורים – אבא שלי, למשל, היה אחד הנוסעים ברכבת של קסטנר – לא דיברתי איתם על זה. הייתה לי התנגדות לדעת פרטים ועובדות, גם כמבוגר. דור שני קלאסי. אמא שלי הייתה בצעדת המוות. בפעמים היחידות שהיא דיברה על צעדת המוות, היא תיארה את זה כמו קייטנה. אלה הנעורים היחידים שהיו לה, והיא שמרה אותם לא בתור סיפורי זוועות. רק לפני עשר שנים פתחתי פעם ראשונה אנציקלופדיה כדי להבין מה זה בדיוק הצעדה הזאת שאמא שלי השתתפה בה. וזה גם מה שאפלפלד עשה לי".

הכניס אותך לאזור שהיה סגור בפניך עם ההורים?
"כן. הוא איפשר לי להיכנס לעולם הזה דרך הספרות. וגם במישור האישי יש לו קיום מאוד חשוב בחיים שלי, כולל דברים שהם לא מילוליים. האינטונציה שלו, הפיאניסימו שלו, העדינות – גם כשהוא מאוד ממזרי ועוקצני – בתי הקפה, הרוח המרכז־אירופית הזו. אין לי ערגה לשם, אבל זו אותה תרבות כמו של ההורים שלי. אפילו ברמת העוגות, הריהוט. יותר מזה, זו תפיסת העולם האמביוולנטית כלפי היהדות, שירשתי מהצירוף של שני ההורים שלי – אבא שלי בא ממשפחה הונגרית סאטמרית ונעשה חילוני; אמא שלי באה מרקע חילוני לחלוטין והתקרבה לדת.

"הגוף היהודי של הגיבורים של אפלפלד הוא גוף מת. השואה זו החוויה היחידה שהם חיים. אלה אנשים שהוציאו אותם מבית קירור ונתנו להם מכת חשמל – השואה. ובשואה הם מתפקדים ומרגישים את הרגש הרליגיוזי. ואחרי השואה, גם בארץ, הם חוזרים למצבם הרדום. פעם היה לי מאוד קשה עם העניין הזה אצלו – עד שנזכרתי בחוויות שלי עצמי כחייל. זה כמובן לא דומה, אבל הייתי בקרב סולטן־יעקב ב־82', במלחמת לבנון. חוויית המלחמה היא חוויה מטפיזית. זה פשטני להגיד, אבל אולי גברים נמשכים למלחמות בגלל ששם הם עוברים מה שנשים עוברות בלידה. יש משהו במלחמה שמוציא אותך מההקשר של החיים הרגילים אל המקום המיתולוגי. אפלפלד משתמש בטריטוריה של שואה כאזור הדמדומים הזה. הגיבורים שלו חיים, נושמים ומקיימים יחסי מין בשואה. שם זה הרחם הגדול".

שוורץ מרבה להשוות בין עבודת העורך לעבודת פסיכולוג. "גם כאן יש חיסיון שבין מטפל ומטופל, למרות שלא תמיד ברור מי המטפל ומי המטופל. מצד שני, אני לא חסיד גדול של טיפול פסיכולוגי בכלל, ושל גישה פסיכואנליטית לספרות. יש לי אלרגיה לשרינקים. הם באמת מצמצמים את הבנאדם. אני זוכר שבאתי במלחמת לבנון לפסיכולוגית והיא ביקשה ממני לספר מה היה שם. אמרתי לה, 'גברת, לא מכניסים את השטן לנעלי בית'. היום לא הייתי הולך לפסיכולוג בשום אופן. אני חושב שצריך להתמודד עם בעיות לבד. אני מעדיף מסאז' על פני פסיכולוג".

אם כבר פסיכולוגיה, איך אתה מסביר את החיבור בין מאצ'ו חובב מכוניות כמוך, 'הילד הבריון של האקדמיה', לבין אדם עדין ונחבא אל הכלים כמו אפלפלד?
"אני חושב שיש בי את שני החלקים. גם החלק שהוא מאוד עדין, וקצת מרכז־אירופאי, וגם החלק הארצישראלי. יש לי שלושה בני דודים בהונגריה – כשאני נפגש איתם אני חושב על אפלפלד, אני רואה איך הייתי יוצא אם הייתי נולד בהונגריה ולא פה. הם לא פחות עוקצניים ממני ולא פחות מאצ'ואים ממני, אבל הכל בסוג מסוים של עדינות ועידון שלא נמצאים אצלי. הכל הרבה פחות אלים וכוחני. אני רואה איך הם נוהגים ואיך אני נוהג. לי הם נראים קצת נחנחים, אבל באיזשהו מקום הייתי רוצה להיות קצת כמוהם. זה הרבה יותר נכון בעיניי. ואפלפלד נותן לי את המושג של ה'נכון' הזה".

מזמן באמת לא התעמתת עם יצחק לאור או מנחם פרי. אתה יכול להסביר למה יש כל כך הרבה אמוציות בקרבות הספרות הגבריים האלה?
"אנשי ספרות הם אנשים עם אגו מאוד גדול. די מוכשרים, די ורבליים, ש־80 אחוז מהזמן שלהם רואים מחשב מול העיניים. הם בטוחים שהם יכולים לכבוש את העולם, לפחות כמו נפוליאון. אחרי 18 שנים שהם עובדים על ספר, הם בטוחים שכל העולם צריך לכרוע ברך לרגליהם. ואז, כשהמסכנים האלה יוצאים לאוויר העולם ורואים בנאדם אחר, הם מוציאים עליו את כל האגרסיה שהצטברה אצלם. בתחילת הדרך שלי, אם השם שלי לא הופיע לפחות בשלושה־ארבעה עיתונים כל סוף שבוע, הרגשתי שמשהו לא בסדר. היום זה הרבה פחות מטריד אותי".

יגאל שוורץ, מאמין בלי כנסייה, הוצאת דביר

ראיון עם אהרן אפלפלד, והזעם עוד לא נדם

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 11.4.2008

אהרן אפלפלד מבחין פתאום בתלתל אבק תועה שנח על הרצפה. בבעיטה נחושה, כדורגלנית כמעט, הוא משלח את הפולש בחזרה אל החשכה שמתחת לארון הספרים בביתו שבמבשרת ציון. אם הבעיטה הזאת ראויה לציון, זה דווקא בזכות העובדה שאפלפלד העדיף תמיד להעלות לפני השטח את מה שאחרים ביקשו, לפחות בתחילת דרכו, לטאטא מתחת לשטיח.

"כשהייתי נפגש עם עורכים הם שאלו אותי 'למה אתה לא כותב על הכאן ועל העכשיו? אתה בן 26 – בזה אתה רוצה לעסוק, בעולם של פליטים אומללים מהשואה? יש קיבוצים, יש צבא, יש חיי עיר. במקום זה אתה מביא את המוות'. הסביבה אמרה: נעורים, עתיד, הווה – אבל לא עבר. בוודאי לא עבר של השואה, שנתפסה כאיזו אומללות נמשכת, חוסר אונים. תבעתי מעצמי להיות ישראלי. למדתי חקלאות ורציתי להיות חקלאי. מצד שני, הבנתי שאני לא יכול לכרות את השורשים שלי. באתי ארצה, והגעגועים שלי להורים ולסבים המשיכו לנבוע. הרגשתי שאם אנתק את עצמי מהמתים ומהזיכרון שלהם לא אהיה שום דבר, שאהפוך לכלום ואהיה תלוש עוד יותר. מוטב להיות מי שאני".

את המילים "אני מה שאני" שתל אפלפלד בפיו של גיבור הרומן החדש שלו, 'והזעם עוד לא נדם' (הוצאת כנרת־זמורה־ביתן), מיד בפתיחת הסיפור. הגיבור, שמציג את עצמו כמוצר מוגמר של חייו, מתגלה בהמשך דווקא כמי שתבע תביעות מרחיקות לכת לשינוי מהפליטים היהודים אחרי השואה, ובהם הוא עצמו. בניגוד לדמויות הניצולים ב'עשן' (1962), קובץ הביכורים שזיכה את אפלפלד בהערכה מיידית למרות חבלי הלידה שקדמו להוצאתו, גיבור הספר החדש, ברונו ברומהרט, אינו איש שוליים ובוודאי לא "פליט אומלל מהשואה". הוא מלא בהכרת ערך עצמו ושואף לגדולה עוד מילדות. ככפילו של יוסף המקראי, שטיפס מבור כרוי למלכות, ברונו מבקש אחרי המלחמה להזכיר לפליטים את עברם כ"בני מלכים", בני העם הנבחר, ולשקם את דיוקנם האנושי והרוחני.

עם נבחר? אתה באמת מאמין שיש דבר כזה?
"'נבחר' פירושו חובות ולא זכויות. חובה להוות דוגמה, לעשות יותר בלי לצפות לפרס. זה נובע אצלי בעיקר מתוך ההתנסות שלי ושל הדור שלי בשואה".

אתה מאמין, כמו ברונו, שיש יסוד יהודי ממשי באדם, איזו מהות שמבדילה אותו מאחרים?
"יש משהו כזה. כשאתה פוגש אדם ואתה יודע שהוא מהשבט שלך ולא יזיק לך – זה כבר דבר גדול".

אין סכנה מסוימת בדיבור על 'מהות יהודית' ועל 'עם נבחר' בתקופה שבה רוחות של לאומנות מנשבות בכל העולם? גם הגרמנים האמינו שהם העם הנבחר.
"אני מדבר ראשית כל על תרבות ואורח חיים של דורות. זו לא לאומיות פר סיי. זו לא לאומיות אחת מעל השנייה. עם עתיק שיש לו תרבות עתיקה – אתה מצפה מבניו שיהיו בני מעלה".

המתנחלים פועלים מתוך תפיסה של עם נבחר, בעל זכויות יתר.
"אינני יודע מה עובר בראשם. אני מדבר על חובה מוסרית וחובה נפשית לעזור לעני, לדך. לא בכדי אני משתמש בספר במילים 'אצילות' ו'אנינות'. באופן כללי, מי שטוען שנבחרות היא זכות ולא חובה מנמיך את הערך הזה.
"הפליטים מדארפור? זה תמיד מזעזע לראות אנשים שברחו מבתיהם, שמבקשים בית ולא מוכנים לתת להם אותו. המדינה אמנם מוגבלת ולא יכולה לקלוט את כל הפליטים בעולם, אבל מי שמגיע לפה צריך להתייחס אליו בחסד וברחמים. חברה שרובה מורכבת מפליטים לא יכולה לקמוץ את ידה".

שישה עשורים אחרי שעלה לישראל כנער צעיר מאזור צ'רנוביץ, כתיבתו של אפלפלד סובבת גם היום, בזוויות שונות, סביב הסיפור היהודי של מלחמת העולם השנייה. בגיל 76, עם גוף כתיבה שכולל שלושים ספרים פרי עטו, ואחרי זכייה בכל פרס מרכזי – הספרות של אפלפלד נראית היום כמעט אופנתית: ההעדפה לפרספקטיבה אישית־קיומית על פני זו הציבורית, הנגיעות המיסטיות, העניין המתחדש בתרבות היהודית.

הרומן החדש מאחד במובן מסוים את התקופות השונות שאפלפלד נגע בהן במשך כחמישים שנה לכדי סיפור חיים אחד – גיבור הספר משחזר את תולדותיו, מקטיעת ידו כילד יהודי באירופה, דרך חיי המחנות, ההסתתרות ביערות ועלייתו לגדולה כבעל רשת מסחרית, ועד ימיו הדהויים בתל אביב כמהגר. "אני כותב סאגה על מאה שנות בדידות יהודית, על כל הפנים שלהן", הוא אומר. "הפעם ניסיתי איזו פינה אחרת שלא עסקתי בה. איזשהו רצון למצוא משמעות לסבל היהודי של מלחמת העולם השנייה, המכונה בשם שאני לא אוהב, 'השואה'. הרבה פעמים כבר תיארתי את הסבל, הפעם ניסיתי ללכת בכיוון המשמעות".

בטח ממשיכים לשאול אותך, גם אחרי חמישים שנה, למה אתה לא עוסק בהווה, בישראליות.
"ישראליות? מה זה אם לא תערובת? אין הומוגניות בארץ. אנחנו עוד חברה בהתהוות, שום דבר עוד לא עומד במקומו. זה דורש פרספקטיבה מסוימת שעדיין אין לנו. יש לנו פרספקטיבה כשאנחנו מדברים על הילדות שלנו, על הנעורים. אחרי זה – הפרספקטיבה מיטשטשת. אנחנו עדיין בחבלי עיצוב, בייסורי עיצוב. אנחנו עוד לא חברה. בניגוד למה שהגננת, בית הספר והצבא אומרים לנו, אנחנו לא עם מגובש.

"עם זאת, כשבאתי ארצה ב־46' זו היתה חברה שעיקרה סוציאליזם. תוך זמן לא ארוך הפכנו לחברה קפיטליסטית עם פערים גדולים שמגדירה את עצמה על פי החומרנות. תראה את היחס לניצולי השואה. הניצולים האלה היום בני 80־90 וחיים בחוסר כל. המדינה קיבלה עבורם סכומי עתק, אבל היא נוהגת כלפיהם ביד קמוצה. זה נובע מהאופי של חברה קפיטליסטית שעוינת את החלש".

נדמה שגם ברונו, בספר, בז לחלשים.
"הוא אינו בז לחלשים. הוא בז לאנשי החומר, לבורגנות העצלה, לאגירת הכסף".

גם אפלפלד היה בין הסופרים שטסו בחודש שעבר ליריד הספרים בפריז. כמי שספריו תורגמו לשפות רבות, הוא כבר מורגל בנסיעות כאלה. הפעם חגג שם תרגום חדש לצרפתית של הספר 'פרחי האפלה'. על היחסים בין הסופרים במשלחת אין לו עניין להרחיב ("אני לא רכלן. פגשתי שם את עמוס עוז שהיה תלמיד שלי, ואת בולי שלמד איתי באוניברסיטה"). גם מהחרמות ומהביקורת הפוליטית שעוררה הנסיעה הוא מסרב להתרגש: "בוא נגיד שאני בקושי מייצג את עצמי. ובכל מקרה זה מוגזם בעיניי להציג את ישראל כמדינה הכי מושחתת בעולם. נציגי המדינות הערביות הטילו עלינו חרם – יש להניח שהם רואים את עצמם כנעלים עלינו. לא שאני מרוצה ממה שנעשה בארץ, אבל אני לא חושב שישראל היא המפלצת של העולם".

ביחס לסופרים ותיקים אחרים, אתה נתפס כמי שבקושי מתבטא בנושאים ציבוריים־פוליטיים.
"אני חושב שסופר – ייעודו לכתוב. להעמיד משפטים טובים, פסקה שיש לה משמעות, דמויות שאפשר להתקרב אליהן. זה תפקידו. לא שאלו את באך באיזו מפלגה הוא חבר. הפן הפוליטי בחיי הוא היותי חבר בפוליס, במדינה. אני אזרח. כמובן שאני צועק עם אשתי כנגד זה וכנגד אחר, אבל אני לא רואה את עצמי כבעל תפקיד פומבי במובן הזה. סופר צריך להעניק רוח, לעזור לאדם לגעת ברוח – לא למשוך אותו לכיוון של מריבות וחילוקי דעות. סופר צריך לפקוח עיניים, לתת לאדם כיוון לדרך שמובילה למשמעות של החיים. לגרום לו לאהוב את החיים. אני יודע שמתרחשים בארץ דברים גורליים, אבל אני גם יודע שלא אני בכוחי להטות אותם ימינה ושמאלה.

"תפקידה של הספרות אינו תפקידה של העיתונות. העיתון עוסק בהווה ובבירור טיבו. הספרות מבקשת לראות עד כמה משפיע העבר על ההווה. היא בודקת את המעמקים, וכמו גייזרים, מתפרצת מדי פעם".

אפלפלד מדבר אמנם במונחים של גייזרים, אבל נדמה שלשון הכתיבה שלו רק נעשתה מצומצמת ומרוסנת יותר מתחילת דרכו ועד היום. הרומן החדש, שנמסר מפיו של ברונו, מתאפיין בסגנון תמציתי ופסקני, סגפני כמעט. "כשאני התחלתי לכתוב היתה תביעה כלפי מצד עורכים שהלשון תהיה יותר מלאה ולא רזה", הוא מספר. "השאיפה שלי מאז שהתחלתי לכתוב נשארה פשוטה. אני לא עוסק בצעצועי לשון. אני לא מחפש מילים יוצאות דופן. אם אני צריך לבחור – אני מעדיף את הפשוטה על הגבוהה.

"אני לא חושב שהחיים בארץ הם רוקוקו. הם קשוחים. העבר שלנו היה קשוח וקשה. עדיף לדבר במילים פשוטות, מתוך נאמנות לסיטואציה. תאר לך לכתוב על השואה, או על שדרות, במילים מצועצעות. זה פשוט לא מתקבל על הדעת. אין לנו סלונים ספרותיים, חברה גבוהה ומנופחת".

בהיעדר סלון ספרותי, אפלפלד מעביר את יומו בצמוד למילה הכתובה. "או שאני כותב או שאני קורא מהבוקר עד הערב. זה הכיף שלי. כמעט 20 שנה אני יושב באותו בית קפה, בבית טיכו בירושלים, ושם אני כותב. כנראה כירושה מהתרבות האוסטרו־הונגרית. והאוכל שם צמחוני, מה שמהווה מחסום מפני אנשים מסוימים".

למרות נטל הירושה האוסטרו־הונגרי והעיסוק בסיפורה של יהדות אירופה – סיפורו האישי של אפלפלד מעיד על התערות גמורה בחיים המקומיים. הוא הקים משפחה, שירת בצבא, למד באוניברסיטה ואחר כך לימד בה כפרופסור לספרות, וזכה לפרסים ולהערכה גדולה. ובכל זאת, אחד הסמלים הטעונים ברומן הוא הגדם של הגיבור, שידו נקטעה בילדותו: "גדם זה בין היתר תחושה של כאב פרמננטי. האנשים האלה נגדעו מחייהם. כל בני דורם נגדעו מהוריהם ומהסבים שלהם. מהשפה שלהם. הגדם של ברונו הוא גדם של אובדן קיומי. אבל הגדם הוא גם איזה כוח גדול. באמצעות הפצע הוא מקושר לעולם ומצליח להתחבר לכל מיני מקומות".

יש כאן ביקורת עקיפה על הציונות המדינית, שביקשה כביכול לכונן יהודי חדש שמנותק מעברו?
"לא. אני רואה את עצמי כציוני. אבל אם ציונות היא אנטי יהדות, זה לא אני. ציונות ויהדות הן שני דברים שחייבים להיות מחוברים. היהדות קודמת לציונות. אם מעמידים את הציונות על שטחיות של ניתוק מהשורשים היהודיים ומאירופה היהודית, אז זו לא הציונות שלי. אם ציונות היא שאיפה להתעלות נפשית – אז כן. אם הציונות המדינית רצתה להחזיר את השרירים ליהודים, ברונו הוא בעל פנטזיה להחזיר להם את הרוח".

ולמה הוא נכשל?
"מפני שהוא אדם. כולנו נכשלנו, כולנו נכשלים. זה גורלנו".

אהרן אפלפלד, והזעם עוד לא נדם, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן