ראיון עם אילנה ברנשטיין, בקשתה האחרונה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 29.7.2011

אילנה ברנשטיין הפכה לסוחרת הסמים של אמא שלה. "אחרי שקיבלתי תעודת יושר מהמשטרה", היא מספרת, "אני הייתי ה'משנעת', כלומר הדילרית. לתחנת החלוקה קראו 'בית מרקחת', אבל זו פשוט מאורה מעופשת בתוך בית החולים, בלי מאוורר או מזגן. כש'הרוקחות' הסבירו שם באדיבות לחולה איך לגלגל ג'וינט, הן קראו למריחואנה 'התרופה'".

לתחנות בדרך היו אמנם שמות מכובסים, אבל ברנשטיין מעדיפה לקרוא לדברים בשמם. 'בקשתה האחרונה', ספרה החדש, נפתח בלב העניינים, אחרי שאמה של המספרת מאובחנת כחולה סופנית בסרטן, מה שמאלץ את השתיים להפשיר שנים של יחסים קרירים. למרות תוספות של דרמה ומבנה ספרותי, הסיפור מבוסס במידה רבה על היחסים הממשיים בין ברנשטיין לאמה, שנפטרה לפני כשנה, בגיל 78, מסרטן הלבלב, "אחרי שנה וחצי של גסיסה מהמכוערות שישנן. כיוון שהסרטן היה ברור ומובהק בחוסר הסיכוי להחלים ממנו, אמא שלי סירבה לקבל טיפולים כימותרפיים או ביולוגיים, וגם ביקשה שלקראת הסוף לא נאשפז אותה. הקמנו לה הוספיס בבית שלה. היא נאספה מן העולם הזה כפי שהיא רצתה".

שני סוגים עיקריים של 'סיפורי סרטן' מוכרים היום לצרכני תרבות. מצד אחד סדרות טלוויזיה כמו 'מזל סרטן' ו'שובר שורות', שמוציאות את הגיבורים שלהן למסע לגילוי עצמי בעקבות המחלה – בתוספת האירוניה הנדרשת לחספוס הדמעה בזווית העין. מהעבר השני עומד הסיפור המסורתי, הנוצרי כמעט, על איחוד משפחתי או זוגי על ערש דווי. 'בקשתה האחרונה', משקיף על שני המסלולים האלה בריחוק בטוח, כמעט מבלי להישבר. ברנשטיין יצרה סיפור שמנסה לדכא ככל האפשר את פוטנציאל השמאלץ שאפשר להפיק מעלילה כזאת. הטון המתריס שלה, כבר משֵם הספר, מתפרץ לפעמים בנתזים של הומור חומצי, מצליח לאזן את הסיפור הקשה ולהציל אותו מהתרכרכות. הרגעים שבהם האם הגוססת מתרגלת לעשן בחסות הממסד מצליחים להחדיר קצת אור וקלילות לתוך סיפור מאוגרף, שנמנע כמעט לחלוטין ממחוות של חמימות.

"לחצתי עליה מאוד חזק ללכת על מריחואנה רפואית", אומרת ברנשטיין, "וזה הוכיח את עצמו. התחלנו עם ג'וינטים בודדים, שהגיעו בסוף לכמות נכבדת. היו על זה כמובן הרבה צחוקים, הנכדים אמרו שיש להם סבתא סטלנית. היו לה אפילו התקפי מאנצ'יז. התיאבון שלה היה כל כך קטן לקראת הסוף, וזה איפשר לה לאכול קצת צימוקים. מה שהדהים אותי זה לראות אישה בגילה עדיין פוחדת ממה שאבא שלה היה חושב על זה. לקחת מורפיום לא הייתה לה בעיה, למרות שזה סם הרבה יותר קשה".

זהו ספרה התשיעי של ברנשטיין, בת 53. עשרים שנים עברו מאז פרסום 'שארה כסותה עונתה', ספר הביכורים שלה, שבמרכזו אם נוטשת. רבים מהספרים שלה מאז הציגו את מוסד ההורות, המשפחה והזוגיות בצורה מתריסה, בוטה לא פעם. למרות שהספר החדש, לדבריה, לימד אותה לראשונה להשתמש בדיאלוג, היא לא מדברת עליו במונחים של סגירת מעגל. גם לא על הטיפול באמה.

"לא הרגשתי שאמא שלי ואני עברנו איזו התקרבות גדולה, למרות שמסביב דואגים לומר לי שאני לא מבינה איזה תהליך עברתי, ושלא הייתי יכולה להוציא את הספר לולא עברתי 'תיקון' – מילה שמחליאה אותי. בסיפורים מהסוג הזה יש תמיד מימד סכריני. אנחנו חיים בעידן מתייפייף שבו כל דבר מסתיים ב'תיקון'. אני רואה איך אנשים מסביבי רוצים לבטל את הצרימה ביחסים בינם לבין ההורים שלהם ולקבור אותם בשלווה. גם אם היה רע מקודם, עכשיו אפשר לעצום את העיניים ולהמשיך הלאה. אבל אי אפשר להתיר הכל בעת המחלה. אנחנו דור שהוריו מאריכים ימים, וההתמודדות עם הזיקנה שלהם קשה וכרוכה בהמון מסכות ושקרים".

רובו של הספר נכתב עוד בימי מחלתה של האם. ברנשטיין פגשה אותה אז מדי יום, אחרי שהעבירה את הוריה לגור סמוך לדירתה בתל־אביב. "כשהיא התבשרה על מחלתה, פשוט עקרתי אותם באלימות מהבית שלהם בנתניה לפה, לנוחיותי. נראה לי דמיוני לנסוע לשם כל יום עם מצב הפקקים. שום דבר בחיים לא מכין אותך למצב שבו אתה סועד את הוריך. אם הילדים חס ושלום חולים, אז אין בכלל שאלות. לטפל בהם זה נורמלי. אבל מה לגבי אמא שלך? האם להרים אותה כשהיא לא מצליחה לקום? האם לרחוץ אותה? המספרת בספר אומרת לעצמה במשך שנים: זאת האישה שילדה אותי, וזהו, זה מספיק – ופתאום מגיעים למצבים הכי אינטימיים. עומדים מול הורים שלא מכירים את עצמם ולא את הגוף שלהם. הורים שלא מטפלים בעצמם כמו שצריך, הורים שזקוקים לעזרה אבל לא מסוגלים לבקש".

המחלה עוזרת לחצות את הגבולות האלה?
"לא חושבת. הייתה לי מערכת יחסים מאוד מדודה עם ההורים שלי, והיא נשארה כזאת. הנתק בין הדורות עצום. יש פער בין איך שהם גידלו אותנו לבין איך שאנחנו מגדלים את ילדינו – מתוך כבוד לילד ולקיום שלו בעולם. אני לא יודעת אם יש חמלה או הומור או פיוס בספר, אבל יש לפחות מאמץ, מבחינת המספרת, להתקרב. כמו בספר, גם במשפחה שלנו יש סודות משפחתיים. החיים שחייתי עם הוריי בבית היו חיים עם הבחנה מאוד ברורה בין הורים לילדים. המון דברים לא נאמרו לנו והוסתרו כדי להגן עלינו. לפעמים מתוך בושה וחוסר התמודדות או חוסר יכולת לקבל ביקורת. לא דיברו איתי מעולם על הדברים שדיברתי עליהם עם הילדים שלי".

ולאורך הזמן הזה השתנה משהו בקשר עם אמך?
"'דוגרי' הייתה אחת המילים הקבועות של אמא שלי. היא אהבה את דוברי הדוגרי, דוברי האמת. אבל ההורים כמובן לא דיברו מילת אמת אחת כל החיים שלהם. אפילו להגיד 'אני חולה' זר לה. זה דור שדבק ב'הכל בסדר'. האופן שבו היא הצליחה בסופו של דבר לדבר על הסרטן שלה הוא תוצר של המפגשים איתה. אני ממש תבעתי ממנה לדבר על זה. בימים האחרונים שלה היא דיברה בפתיחות, כפי שהיא לא דיברה מעולם. מדברת על מצבה בלי להשמיט את הפרטים הקטנים ביותר. לאבי היה קשה מאוד עם ההיפתחות שלה. לשמוע אותה אומרת, 'יש לי סרטן, אני חולה ואני הולכת למות' – זה הישג אדיר. היא הרי הייתה אמורה לשתוק. להעמיד פנים עד הרגע האחרון. אם יש תיקון, זה התיקון. אולי, אם הייתה נשארת בחיים, היינו יכולות לדבר היום בצורה גלויה גם על דברים אחרים".

ברנשטיין שייכת לזרם של סופרים, סופרות בעיקר – בהן איריס לעאל, צרויה שלו, עירית לינור, אלונה קמחי, גיל הראבן ואחרים – שהתפרסמו בשנות ה־90 כשתלו בראש חוצות את הכביסה המלוכלכת של המשפחה והזוגיות הבורגנית בישראל. "המשפחות המפורקות, החדשות", היא אומרת היום, "הרבה יותר קרובות אליי מאשר המשפחה של אבא, אמא, שני ילדים וכלב. הרעיון להתחייב לשבעים שנים יחד נראה לי היום פשוט חולני".

בהתאם, הגיבורה שלה גרושה פעמיים. ברנשטיין עצמה נשואה פעם חמישית. "מצד שני", היא אומרת, "לאור האקלים הפוליטי השמרני הרפובליקני, יכול להיות שגם המשפחה תזכה שוב להאדרה, ושוב יחגגו את הקשר בין תרומת האישה ללאומיות. הגל הפאשיסטי הזה יחלחל לתוך המשפחה. אנחנו עדיין יולדים ילדים ושולחים אותם לצבא, למולך הזה של הכיבוש. ועדיין יש עידוד ילודה מטעם המדינה. והיות ומשפחת השכול היא עדיין משפחה מקודשת, והיות והכיבוש נמשך וצריך להמשיך לתדלק אותו – ייתכן שגדל כאן דור יותר שמרני מהדור שלי".

גם מהבחינה הזו, האידיאולוגית, בטח לא הייתה לך הרבה שפה משותפת עם אמא שלך.
"לא. כמו שמעריץ מדבר על קבוצת הכדורגל שלו, אמא שלי ראתה את עצמה כחלק מגוף הרבים של המדינה – 'שלנו', 'ניצחנו'. דור שלישי בישראל. מחוברת בנימים הדקים ביותר לכור מחצבתה, ראשון־לציון. אמא שלי באמת שייכת לקולקטיב שאני לא מרגישה חלק ממנו. אני ממליצה לילדים שלי לעזוב את ישראל. אני לא רואה פה שום עתיד מבחינתם. אם הייתי אישה צעירה, אני חושבת שהייתי בוחרת לא לגור פה. אין לי כמעט שום סיבה לחיות במקום שישראל הפכה להיות, אבל אני יכולה לפחות להתנאות בשלושה ילדים שגידלתי לתפארת – אנשים טובים ונדיבים שרגישים לזולת, ולא מאוימים מקיומו של עם אחר. לפחות במובן הזה, אני מאוד מרוצה בחלקי: גידלתי ילדים שלא מפחדים".

אותך לימדו לפחד?
"מהכל. מהאיש עם הסוכרייה ועד אינסוף. לפי תפיסת הוריי, כולם רוצים ברעתי. כולם מקנאים, כולם יכשילו אותי. אסור לסמוך על אף אחד. הערבים רוצים לזרוק אותנו לים. אלה המשפטים שגדלתי עליהם”.

עם או בלי קשר, ברנשטיין שומרת גם לאורך הראיון על מידה של ריחוק וחשדנות. בתחילת הקריירה שלה, ברוח שנות ה־90, הצטיירה בראיונות כפאם־פטאל עוקצנית ומעושנת. גם היום היא פותחת את דלת הדירה עם סיגריה בוערת, אבל מקפידה להדוף שאלות אינטימיות. הטון שלה אירוני, מלומד ועייף במידה המקובלת. למרות המימד האוטוביוגרפי הבולט בספר – הגיבורה חובבת הוודקה היא סופרת, בת גילה של ברנשטיין, שפירסמה אותו מספר ספרים כמוה – ברנשטיין מעידה על סלידה "מהעידן הדוחה של תוכניות ריאליטי. אין היררכיה כשאתה רואה אנשים בתחתונים בטלוויזיה. אי אפשר להתעלם מכך שכל המאה ה־20 מנסה לחבר את הביוגרפיה של הסופר לספרות שלו. גם אני הלכתי לבית של פסואה כשהייתי בליסבון. אבל לא בטוח שהייתי נוסעת כרגע לבית של דרור בורשטיין, והוא אחד הסופרים האהובים עליי ביותר. בכלל, מעמד הסופר היום כל כך בזבל, שאין משמעות לחיי הסופר".

איך זה מתיישב עם הספר החדש?
"אנחנו עדיין שבויים במידה רבה ברעיון של רומן מהמאה ה־19 שבו הסופר מספר סיפור ומנסה לשכנע אותנו בריאליזם שלו, במציאותיות שלו. אני ניסיתי לעשות דבר הפוך: לקחת מציאות ולהציג אותה כבדיה. ועדיין, אני חושבת ששני המאמצים האלה נידונו לכישלון. מעניינת אותי כתיבה ניטרלית. שקופה. תמיד ניסיתי להתרחק מספרות שמכריזה על עצמה למרחקים כספרות, ואני חושבת שהצלחתי בספר הזה לדייק יותר מאשר ספרים אחרים. זו לא אוטוביוגרפיה, אבל החלטתי שזה יהיה זיוף אם אני אצמיד למספרת עיסוק אחר מאשר ספרות”.

אבא שלך יקרא את הספר?
"לא".

הגיבורה מאחלת בתחילת הספר שאמא שלה תמות. משפט שקשה לכתוב.
"ברור. המכשלה הגדולה שיש לסופר מבחינת קוראים זה הילדים שלו, ההורים שלו, החברים. אם היה אפשר להיפטר מהמעגל הזה של, נגיד, חמישים אנשים, זה היה אידיאלי. הם מיותרים, הם מעצבנים, דעתם מקוממת. הם יותר גרועים מעיתונאי בניסיון להצליב את מה שכתוב לפרטים בחיים. הילדות שלי קראו חלק מהספרים שלי, וככל שהן מתבגרות הן מגלות סקרנות רבה יותר. ועדיין, הייתי מעדיפה שהן יקראו ספרים וראיונות של אנשים אחרים.

"עד עכשיו כתבתי דברים רחוקים ממני, כביכול. את כתב היד הזה נתתי לאחיותיי (העיתונאית אורלי אזולאי והמרצה והאוצרת אריאלה אזולאי) כדי שיאשרו ויפסלו, אם יש צורך. הן אמנם רק עזרו לי, אבל זה עדיין מסובך ורגיש. נגד תומס מאן היו תביעות משפחתיות כשהוא כתב את 'בית בודנברוק'. במרחק הזמן, מי מתעניין בדודה, בסבתא או באחיינית ההיסטורית? עכשיו הן דמויות ספרותיות לכל דבר. אני בעצמי כבר מתבלבלת בין הספר לבין מה שקרה בחיים. אבל הוא לא באמת יותר חושפני מספרים אחרים שכתבתי. הרי איפה אנחנו נחשפים? בתחביר, באוצר המילים, בקצב, בנוירוזה שמשתרבבת לטקסט בלי הפסקה. בחיים שלי, במשפחה שלי, מול הילדים שלי, מול בן זוגי – אני אישה מאוד מפויסת, ותרנית, תומכת. יכול להיות שהמזל שלי הוא שאני יכולה לכתוב ולחשוף עולמות עמוקים יותר, נופים פנימיים שבהם יש כעס וביקורת ותחושה של עוול ומצוקה. של נטישה".

בספר מופיעה המשאלה הסמויה שההורים יתאבדו.
"זו ממש הבטחה של ההורים: אתם לא תצטרכו לדאוג לנו, יש לנו מספיק כסף, אותנו לא תראו על כיסא גלגלים וכו'. אבל כשמגיע רגע האמת ומצבה של האמא הולך ומידרדר – כל זה מתפוגג. זה סיפור לא ייחודי, שמופיע בכל בית שני. אלא שבמשפחות אחרות השקר, הסילוף והעמדת הפנים גדולים יותר. במשפחה הישראלית הממוצעת יש את העניין השבטי הזה – כולם מתכנסים וכולם אוהבים וכולם מעורבים, כולל הדודה מלכה והדודה שרה. אנשים מספרים לעצמם סיפורים על כמה שהם טובים ומסייעים ועוזרים ונותנים.

"אבי בבית אבות עכשיו, ואני רואה שם יחסים ריקים לחלוטין בין הורים לילדים. אתה רואה שאין להם על מה לדבר אחד עם השני. הבנים יוצאים ידי חובה, מסמנים וי, חסרי סבלנות כלפי ההורים. וההורים, מצד שני, מלאי טרוניות שלא באים לבקר אותם, שהשליכו אותם ושמזניחים אותם. מדי פעם אני מטרידה חלק מהדיירים בשאלות, ומתברר שמעטים מהם בכלל טיפלו בהורים שלהם. לא ברור מאיפה מגיעה הציפייה המובנית שהילדים יטפלו בהם. ומצד שני, הם באמת מסכנים, גם אם הגיעו לגיל המופלג הזה בבריאות טובה. רוב החברים שלהם מתים, בני הזוג שלהם ברוב המקרים מתים. הם נידונו לחיות עוד חמש, עשר שנים, בעולם זר שהם לא מכירים".

איך את היית רוצה לחיות בגיל כזה?
"כף רגלי לא תדרוך בבית אבות".

מה היית עושה במקום אמא שלך במצבה?
"יש סידור עם שם ממש חמוד: 'אקזיט'. זו חברה שווייצרית. תמורת 10,000 דולר אתה מתאשפז בבית מלון ידידותי, אתה יכול להביא איתך כמה קרובים שאתה רוצה – ואתה מוזרק למוות בצורה מאוד מנחמת. עד הרגע האחרון השלו את אמא שלי שהיא צריכה להחזיק מעמד. לקראת מה? חצי שנה לפני שהיא נפטרה, היא הייתה צריכה לדעתי ללכת על תוכנית האקזיט הזאת. לי אין עניין לחיות לעד. אני מצפה למות בשיאי".

אילנה ברנשטיין, בקשתה האחרונה, הוצאת כתר
מודעות פרסומת

ראיון עם איריס לעאל, אש בבית

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 29.8.2008

בהתחשב באוסף הדמויות המלכותיות שמאכלס את ספרה החדש של איריס לעאל, לא ממש מפתיע לגלות שבדירתה מסתובבת חתולה אנטיפתית העונה לשם מארי אנטואנט, שגם זוכה להתארח בספר תחת שמה האמיתי, בתפקיד חתולה מתנשאת, חובבת ארוחות חינם.

לצד המלכה ערופת הראש לא קשה לשמוע בין דפי הספר גם את אוושת השמלות של גיבורות ספרותיות כמו מדאם בובארי, אנה קרנינה ואפי בריסט; מפתות את הגיבורה להצטרף למורשת ספרותית של דרמות גדולות מהחיים, ריקוד מקאברי בלהבות והרס עצמי. לעאל ‭(48)‬ היא הראשונה להגדיר את עצמה כ"בנאדם עם חוש ותשוקה לדרמה‭."‬ ברומן הרביעי שלה, 'אש בבית',‬ היא מפיחה חיים בחמש דמויות צמאות להתנגשויות תיאטרליות, ובראשן הגיבורה, ליזה שר, אישה שהמזרח התיכון קטן מכדי להכיל את הזעם, העלבון והתשוקה שהיא משפריצה לכל עבר. "אני שואלת את עצמי‭,"‬ היא אומרת, "נניח שנחליף את התנאים החברתיים ונשים במקום המאה ה־‭19‬ את המאה שלנו, האם עדיין אפשר לכתוב את הטרגדיה הגדולה של האישה‭."?‬

מה מושך אותך לגיבורות הקלאסיות האלה?
"אני טיפוס שחי בווליום רגשי מאוד גבוה. אני נוטה להתרתח, לצחוק ולהשתומם, אבל אני יודעת לרסן את עצמי. הגיבורות שאני מדברת עליהן לא הצליחו. הן מימשו את הווליום העצום הזה ושילמו את המחיר. יש בספרות הזאת שעוסקת בנשים מימד של הרתעה. כאדם פרטי, לא כסופרת, אני חושבת שהבנתי את הלקח: לקח כלפי החברה, ולקח כלפי הנשים שהעזו לקרוא תיגר על החברה‭."‬

ניסיון אישי?
"אפשר לומר שגם אני נאבקתי את המאבק הזה של הגדרה עצמית. את ההתבגרות שלי העברתי בקיבוץ. אחת הבעיות העמוקות של קיבוצניקים היא שהם צריכים להסוות כל ייחוד. אני הצלחתי להחמיץ את העיקרון הזה. חשבתי שלהיות אחרת זה הדבר הכי חשוב שאני יכולה לעשות לטובת עצמי וחטפתי בגלל זה על הראש. כשכל הבנות הסתובבו עם בנדנה וסנדלים תנ"כיים, אני לבשתי שמלה בדואית וכוכבים נוצצים על הפנים. אני זוכרת איך באחת הפעמים שנכנסתי לחדר האוכל כולם מחאו לי כפיים כדי להביס אותי ולהראות לי שאם אני רוצה להתבלט, יש לזה מחיר‭."‬

'אש בבית' מתאר יממה שבה נפגשים שני זוגות בביתה הכפרי של ליזה לארוחה סוערת של השתלחות הדדית. במקביל להכנות נחשפים הקוראים לביוגרפיה המצולקת של הגיבורה, בת לאם מרוקאית ואב פולני, שמפלסת את דרכה מבעד לנשיות השתלטנית של אמה איבון, חובבת רומנים רומנטיים, שגידלה אותה בצל התפרצויות זעם ושכרות.

"אל תעז אפילו לרמז שקראת אי פעם דמות כמו איבון‭,"‬ הודפת לעאל את הניסיון לצרף את הדמות לגלריה של אמהות מזרחיות שהופיעו לאחרונה בספרות הישראלית. "אין לי שום עניין להיות נוסטלגית או להתרפק על המזרחיות. זה עושה לה עוול, הדיבור בנוסח 'היינו עניים, אבל אמא בישלה לנו עשרות סירים של קוסקוס ותמיד היתה שמחה ואבא שלנו שר מזמורים‭.'‬ אני חושבת שצריך להיפטר מהסיפור הזה כדי לספר את הסיפור על המחיר של העוני, ההדחה והדימוי העצמי הנמוך שנגבה מהמשפחות הללו. קוסקוס זה דבר אחד, והצורך להמציא את הדימוי העצמי המעורער שלך בכל רגע זה סיפור אחר. הגיבורה שלי נמצאת בתווך. היא לא נראית מרוקאית, וזה גם לא מעסיק אף אחד סביבה חוץ אולי מאשר את בעלה נוטה החסד, אבל היא לא יכולה לשכוח את זה לרגע‭."‬

גם את בת לאם מרוקאית ולאב פולני. עד כמה הנתון הזה משמעותי בחיים שלך?
"אני הרגשתי את זה בצורה מאוד חריפה כשהייתי ילדה בקיבוץ. רוב האמהות נולדו בלודג‭,'‬ בפראג או בכל מיני כפרים מזרח אירופיים. רק אני הייתי צריכה לכתוב בעבודה בנושא ארצות, אחרי שם האם, 'מוצא: מרוקו, עיר: קזבלנקה‭.'‬ תמיד הרגשתי שזה מהבהב כאילו סימנו את זה במרקר אדום‭."‬

לעאל – ראש המחלקה לכתיבה בקמרה אובסקורה, אמא לשלושה ילדים וזוגתו של הצלם תמיר שר – מסתייגת בתוקף מנסיונות לקשר בין ההתרחשות ברומן לבין הביוגרפיה המפותלת שלה. "מתייחסים לנשים סופרות כאילו אין להן שום דבר חוץ מהניסיון הפרטי שלהן, כאילו אין להן דבר רחב להגיד על העולם חוץ מאשר על המשפחה והאהבות שלהן‭."‬ ובכל זאת, קשה שלא לקשר את דמות האם ברומן לעובדה שאמה של לעאל עזבה את משפחתה כשלעאל היתה בת שנתיים. "בהקשר הזה, אני זוכרת את העוינות של הסבתא הפולנייה שלי כלפי המוצא של אמא שלי. אני זוכרת את הנאומים הבלתי מסתיימים שלה על ההבטחות שהיא עוד תרקוד על הקבר של השוורצע.

"אמא שלי היתה נעלם, היא לא היתה ממשות. דווקא בגלל ההיעלמות שלה, בגלל שהיא לא פסקול בחיים שלי, היתה לי חירות לברוא את הדיאלוגים בספר בין האם לבת מהמילה הראשונה עד האחרונה. מרוקו והמרוקאיות שלה הפכו להיות הגירסה שלי לגעגועים לציוֹן. גדלתי אצל סבא וסבתא שלי בבית שהיה לגמרי פולני. הם גם דיברו ביניהם יידיש ופולנית כדי שאני לא אבין. הגולה היתה פולניה. ציון המובטחת, המולדת, היתה מרוקו. הכל ייחסתי לזה שאמא שלי שחורה. זה היה טוב וזה היה רע באותה עת‭."‬

באיזה מובן?
"זה היה טוב כי זה הבדיל אותה מנשים אחרות. שחור זה אפל, ואפל זה מסתיר. היא היתה כולה סוד. זה נורא הרשים אותי שהיא קמה ועזבה אותי ואת אבא שלי. חשבתי שזה צעד בלתי רגיל של חירות. תמיד רחשתי כבוד למעשים חריגים‭."‬

איזה קשר יש ביניכן היום?
"מאוד רופף. לא הצלחתי להחזיר אותה לחיים שלי. ניסיתי, וזה פשוט לא נדבק. אני לא יודעת להסביר את זה. ההיעדרות של אמא שלי מרחפת בחיי בחוסר היכולת שלי להיות בת לאם באופן מוחלט. כולן מסביבי יולדות – ואז אמא שלהן באה. הן חולות – ואמא שלהן באה. ואני לא בת של אף אחד. אבא שלי נעלם מחיי כשהייתי בת ‭.13‬ הוא נפצע בתאונת דרכים, היה צמח שנים ואז מת. אני טיפלתי בו מהרגע שהוא נפצע. מכאן המיאון המוחלט שלי להיות בת‭."‬

ובכל זאת הקמת לך בית, ואפילו ילדת בגיל צעיר מאוד.
"להקים משפחה בשבילי זו חריגות. אני כל כך מלאת השתאות מעצמי. בחיי, זה בית קולני, צרחני ומלא דעות – אבל שמח. ליבי המרוקאי הקטן והאפל בטוח שעכשיו עשיתי לעצמי עין הרע. אני יורקת בשקט שלוש פעמים. המצאתי לעצמי את מושג המשפחה. טוב, היתה קצת עזרה מתמיר, אבל הייתי צריכה ללמד את עצמי לבד את כל השפה הזאת‭."‬

סלט הסלק בספר הוא של אמא שלך?
"שלה. במעט הפעמים שאני ואמא שלי בקשר, אחת לכמה זמן, בהחלט יש פה קרבות של מי מבשלת יותר טוב. אנחנו מדברות כמעט רק על בישול. אל תכתוב את זה, אבל אני אשפית במטבח. אנשים שונאים אותי על זה שאני לא מזמינה אותם לארוחות. אני בשמחה אעשה את זה – אבל פשוט אין לי זמן. אני יכולה לגמור יום עבודה קשה ולהרים ארוחה מפוארת לבני הבית‭."‬

מול הצל הגדול שמטילה הנשיות המרוקאית על גיבורת הספר ניצבת היריבה הגדולה שלה: פאם פטאל ממוצא רוסי שמסובבת על אצבעה האדישה את גברברי הסיפור. "יגאל שוורץ, עורך ההוצאה, טוען בהקשר הזה שבמשך שנים המרוקאיות נחשבו כאן לנשים עם הכוח הארוטי הכי חזק‭,"‬ אומרת לעאל, "ואז באה האישה הרוסייה, שיש לה מיניות אחרת לגמרי, וגנבה מהן את הדבר היחידי שהיה להן כביכול".

וזה נכון?
"אני חושבת שהעלייה הרוסית מאוד איימה על העלייה המרוקאית. הציפייה היא תמיד שגל העלייה הבא יתפוס את המקום הנחות של גל העלייה הקודם, שיעבור לקבל מקום יותר מרכזי בתרבות. הרוסים עשו לנו, למרוקאים, תרגיל מלוכלך בהקשר הזה. אני רואה עד כמה הקהילה האמנותית שלהם מאוד סגורה ובטוחה בעצמה ובמורשת שלה. זה נורא מעורר קנאה עבור הגיבורה שלי – איזה ייחוס יש לה? את המרוקאים הרגילו להתבייש במה שהם עושים‭."‬

את מתעניינת בתרבות מרוקאית?
"מיכה שטרית הוא חבר טוב שלי ודרכו אני מתעניינת. לא מזמן הוא הסביר לי על חנות מיוחדת ביפו שאפשר למצוא בה תקליטים של שירים במרוקאית, וגם נתן לי שני ספרים ענקיים של פיוטים. אבל אני לא מרוקאית טובה, אלה רק געגועים למולדת, ל'ציון‭.'‬ זה נכון, בסופו של דבר אין לנו ברירה אלא לכתוב על זהות אחת בכלים של תרבות אחרת לגמרי, אירופאית‭."‬

האשכנזיות מוצגת בספר בתור משהו מאוד לא מושך.
"אתה מכיר אשכנזיות מושכת? יש משהו שהחמצתי? פעם ישבתי בפסטיבל מטולה עם שולמית אלוני. היא סיפרה לי איך נשות ויצ"ו הפולניות היו מלמדות בזמנו את המרוקאיות לבשל כמו שצריך. הפולניות – את המרוקאיות – לימדו! המטבח הזה, שנחשב לאחד המפוארים בעולם, נראה להן לא בסדר כי הוא לא רטט כמו רגל קרושה. אפילו כשאני מדברת על זה אני מתעצבנת. וגם היגיינה הן לימדו את המרוקאיות, שהבית שלהן כל כך נקי ומטופח. ליזה לא מפסיקה לדבר על כך שהצחצוח הזה הוא מלא שנאה עצמית‭."‬

אני שם לב שמסביבנו די מצוחצח.
"עזוב, אני מזוהמת ליד המשפחה המזרחית שלי. אחותי מצד אמא שלי – אני טוענת שהיא חולה בקרצפת. בקרוב בספרי הפתולוגיה. אני מרגישה שאנחנו מנסות לחטא את עצמנו‭."‬

גם בספר את מדברת על התנקות מרעלים.
"כשאני כותבת פרוזה אני מרגישה מורעלת. אני מרגישה מסוכנת לילדים שלי. צריך לשים עלי שלט: 'זהירות: פסולת גרעינית‭.'‬ אבל אף אחד לא יודע חוץ ממני על ההרעלה הזאת. אני בחורה חביבה לבריות בלי שייוודע שאני רדיואקטיבית".

איריס לעאל, אש בבית, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן