ראיון עם אלחנן ניר, רק שנינו

11

גרסה מורחבת לראיון שהתפרסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 29.6.2017

אלחנן ניר זוכר את המורים בישיבה מדברים בלחש על התלמיד ההוא. מי שיהפוך אולי לגדול הדור, ללמדן בעל שיעור קומה היסטורי. "הוא כבר התחיל לאמץ את התפקיד הזה, היו לו פאות, והוא היה מתפלל כמי שציפו ממנו לגדולות. אבל פתאום יום אחד הוא נעלם. היו מספרים עליו אגדות: שהוא הלך לחוף הים בתל אביב ולא חזר. לא מזמן שמעתי שהוא כנראה נבלע בחיק הבורגנות הדתית. הפך לעוד בעל בית. נורא מאכזב, לא? הייתי רוצה שהוא יישאר בחוף עד סוף החיים".

זאת הפתעה הגיונית. מתבקש לשמוע את ניר מפנטז על תלמיד הישיבה השזוף ביותר אי פעם נמלט מהעולם הלמדני, ניצב על חוף הים עד קץ הימים. להגדיר את ניר כאדם חרוץ, משוקע בחיים, תהיה לשון המעטה. לפני שמגיעים לאדם הפרטי – ניכרת רשימת ההישגים שלו. משורר זוכה פרסים. עורכם וכותבם של ספרי עיון ומחשבה דתית. רב ומחנך בישיבה. שם בולט בזרם אליטיסטי־אלטרנטיבי בציבור חובשי הכיפות שמבטא ומקדם רוחות של שינוי בתרבות "בית המדרש": היפתחות לאמנות על סוגיה, לתורות ממזרח אסיה, לשיח ניו-אייג'י, קבלי-ספיריטואלי. אב לארבעה.

האוטוסטרדה הרהוטה של רעיונות ואנקדוטות שנובעת מפיו מאטה כשניר, בן 36, מתאר את עצמו כאיש צעיר, מבולבל, שחוזר לישראל מהודו בתחילת שנות העשרים לחייו, נוחת לשנת נדודים בין חברים, בין מיטות. "אם נתלו בי חלומות כנער", הוא אומר, "כתלמיד ישיבה, הנסיעה להודו הייתה השבר של כל החלומות שלי, והבהירה לכל המעורבים שאני מחוץ לחלום". ניר, שגדל בירושלים ובגיל 10 עבר עם משפחתו להתנחלות מעלה מכמש – משתייך על הנייר לקוטב החרד"לי של המגזר. מבחינה אידיאולוגית, מבחינת אורח חיים אורתודוכסי ומסלול לימודים. "אבא שלי רב, ואני מגיע ממשפחה רבנית. בחברה שאני בא ממנה – לא יוצאים מהארץ. לא יוצאים לטייל בחו"ל ובטח שלא בהודו, ארץ של עבודה זרה, לכאורה. עיקרון לא מתפשר ולא נחמד. מלבד הדיבור על עבודה זרה, יש חשש להתרופפות רוחנית והלכתית בנסיעה כזאת. מה בדיוק אפשר לאכול מבחינה כשרות. אתה פוגש בנים ובנים – מחוץ למערכת המוגנת של הישיבה של הצבא. הנסיעה להודו היא הכרזה שאומרת: אני לא בסיפור".

רומן הביכורים של ניר, 'רק שנינו', מתמקד במשפחה מרקע דומה לשלו – שכל אחד מהחברים בה מכריז בדרכו: אני לא בסיפור, לא חלק מהמסגרת הגדולה והמחייבת, תסתדרו בלעדיי. "משפחה שבורחת מבשורה", הוא אומר, "משפחה של יונה הנביא". כל אחד מבניה – הורים וילדים כאחד – מתרחקים מרצון או בכפייה ממסלול חיים שהיו יכולים ואמורים להצטיין בו.

בניגוד לצורת הדיבור המפויסת, הנבונה, הכמעט ייצוגית שמאפיינת את ניר כמרואיין – הוא מאפשר לגיבור הרומן לשלוח חצים רעילים לעבר רעיונות, עמדות והשפעות תרבותיות שמאפיינות אותו כאיש ספרות וכמורה. כך, למשל, הספר נפתח בשיעור יוגה, בזרם מחשבות פנימי של גיבור שמאס בהעמדת הפנים הזאת, בשילוב של תורה וניו-אייג', מצוות ושיח פסיכולוגי מתייפייף. עד סוף הרומן, ניר מאלץ את הגיבור – "מורה צעיר ובינוני בתיכון בינוני", שאשתו עומדת ללדת את בנם הבכור – לטעום מהדבר האמיתי: שבירת מסגרות, סערת נפש חסרת שליטה, האפשרות הממשית ביותר להחריב את התקווה לחיים בריאים ויציבים.

"השיגעון", אומר ניר, "מצליח לנער כל הזמן את המובן מאליו. את הבורגנות הקטנה שרובצת בתוך כל אחד, ודאי בחברה של בורגנות כפולה, שעגנון תיאר במצב של צבירת נכסים כפולה – בעולם הזה ולקראת העולם הבא. הגיבור שלי בורח מהישיבה, מהחלום להפוך ללמדן הגדול של בית המדרש. אבל מתגלה לו שהעולם הזה, העולם בחוץ, בכל זאת מציע דברים מעבר לנינוחות. במקום להישאר לצד אשתו שצפויה ללדת, לחיים הזוגיים הבטוחים והמסודרים שהיא מבטיחה לו, הוא בוחר ללכת בעקבות שני האחים שלו: האח המחונן, העילוי שנפטר מסרטן, האח החי שסובל מהפרעה נפשית, מטירוף ממשי, לא ספרותי ומעודן.

"עם כל הסבל שהוא גורם, יש משהו בשיגעון שמזכיר לנו שהעולם בנוי על מצבורים של זבל ותוהו, כמו שהגמרא אומרת. שני סיפורים מנסים לכבוש את הגיבור ולהשתלט עליו. אנחנו לא יכולים לחיות עם סיפור אחד שמגדיר את כל הביוגרפיה שלנו – אבל במאבק בין הסיפורים הסותרים שאנחנו מספרים על עצמנו, שאנחנו כפויים אליהם, נוצר משהו, נוצרים חיים, אפילו יצירה".

1

 

השיגעון ברומן הוא לא רק דימוי סאטיריי או משל קיומי. הוא כתם ממשי, מטען גנטי עכור, שהגיבור סוחב איתו כבחור רווק, כמועמד לנישואים. זיכרון הדייט התל אביבי עם מי שתיעשה לאשתו מתואר כמעט כיציאה מהארון: הגיבור מתאר את משפחתו בצל מחלת הנפש של אחיו, את ההיסטוריה המשפחתית שכוללת שכול, משבר, שינויים חדים.

הסתובבת פעם בעולם עם תחושה דומה לגיבור, לאחיו, עם פחד להצטייר כסחורה פגומה מבחינה זוגית, משפחתית?
"התחלתי לצאת עם בחורות בגיל 21, כשאמא שלי עוד חיה. התחתנתי בגיל 26 שנחשב לגיל של רווק מופלג. היום זה קצת השתנה, אבל אז, רוב החברים סביבי כבר היו נשואים, פלוס ילדים. אם רציתי להיות נשוי? רציתי ולא הייתי. אני זוכר את עצמי מסתכל על עצמי מהצד בגיל 26 – ואומר לעצמי, וואו, אני בעצם בן 40. לפחות אפשר, כביכול, להתחיל ללמוד קבלה, חסידות, פנימיות. אבל גם הלימודים האלה לא בדיוק עזרו. לפחות במובן הזוגי – הרגשתי ששנים אני מחפש אחרי 'אבדָתי'".

'שיח יצחק', הישיבה שבה ניר מלמד ואליה הוא קשור יותר מעשור – היא שם קוד לשיח אחר, פתוח יותר מבחינה תרבותית, בעולם הישיבות הדתי-לאומי. לימודים תורניים ששואבים השראה גם מתורות המזרח, מפילוסופיה מערבית בת זמננו – ויוצרים במבט חיצוני רושם של ישיבת בוטיק. "אבל אז, בתחילת שנות העשרים שלי, כרווק, להיות מזוהה עם מרחב רוחני כזה לא היה בדיוק מטבע עובר לסוחר. למה זה מרתיע? כי זאת זהות דתית מסובכת, מורכבת. אתה מוכן לשאול שאלות, ואין לך תשובות בהכרח. יש בך פחות להט, והאידיאולוגיה היא לא מה שמניע אותך. אז לא צריך אותך".

לא צריך?
"היום, ברוך השם, נוצרה כבר קהילה כזאת, עם הקשר תרבותי כזה, שאליה אני שייך. אבל אז, התלמידים שם נחשבו לאנשים מיוסרים, מסובכים, שהם לא חלק מהבשורה, מהאידיאל הדתי-לאומי הרחב. הם לא יהפכו, נגיד, לחברי כנסת. להתחתן עם מישהו כמוני, אז, היא נישואים לבנאדם שברור שלא יקים יישוב, ומצד שני, גם לא יהיה בורגני מסודר, בורגן. אז למה לעשות את זה? עם חיפושים פנימיים לא הולכים למכולת. בתקופה שלי, כשעוד היינו פחות או יותר עשרה אנשים בשיעורים, לא היו הרבה בחורות שרצו לצאת עם בחור מישיבת שיח. זה גם לא היה בדיוק החלום של אשתי".

אשתו של ניר, שרה, היא בת משפחת אלון, שם מוכר במגזר (אמה היא הסופרת אמונה אלון). הם הכירו דרך אחיה, חברו ללימודים בישיבה. "אני מבוגר ממנה בחמש שנים, והוא צעיר ממני בשנה. אחרי לבטים, פשוט הלכתי לאחיה של שרה ואמרתי שאני רוצה לצאת איתה".

בדומה לגיבור הרומן, גם ניר מספר על סמליות קודרת ברקע הקשר עם אשתו, בתחילתו. "ישבנו בשכונת עין כרם, שזה המקום האהוב עליי בעולם, וסיפרתי לה על שני בתי הקברות שהייתי בהם באותו שבוע. זה היה כרטיס הכניסה שלי: הייתי באזכרה בקבר של הרבי מבעלז – למשפחה שלי יש שורשים בחסידות הזאת – ומשם המשכתי להלוויה של אורי גרוסמן, הבן של הסופר דויד גרוסמן, שנהרג במלחמת לבנון. מאוחר יותר שרה אמרה לי שבאותה שיחה היא הבינה שאני האדם הכי חרדי והכי חילוני שיצא לה לפגוש". כעבור כמה חודשים הם נישאו.

כשהיה בן 22, אמו של ניר נפטרה. "כל הניסיון לכתיבה הוא בסך הכל ניסיון לשים פלסטר על הזרם הנורא הזה של היתמות, של הבדידות, של הגעגוע. מחלת הסרטן של אמא שלי מלווה אותי מגיל 14. זה פגם שהרבה בחורות היו מוותרות עליו, ולמעשה, רוב האנשים. כן, יש תמיכה מהקהילה, אבל מי רוצה להתיידד עם פצע, עם אסון? רוב האנושות מעדיפה לעשות סביבו עיקוף. למה? זה סיבוך, זה כאב. כל חברה – לא רק החברה שאני מכיר – מקדשת נורמטיביות. פה יש לך פצע שיושב בסלון".

ברומן, בת הזוג של הגיבור מקבלת רגליים קרות לפני שהם מתמסדים. במציאות, ניר החליט לנסוע להודו לבדו כשכבר היה מאורס. "בשביל זה כותבים ספרים, להפוך את היוצרות. אבל כן, המתנה שלי היא שנפגשתי עם מישהי שאני יכול לגמרי להביא את עצמי מולה באופן מלא. שרה הגיעה מבית מלא סובלנות, מלא אומנות ואמון באדם. הקומפלקס הזה שנקרא 'אלחנן ניר' עניין אותה, והיא יכלה להתאהב באדם כמוני".

111

 

אנחנו יושבים בגן ציבורי בקריית מנחם, שבה ניר מתגורר בשנים האחרונות עם אשתו וילדיהם. "החצר האחורית של שכונת קריית יובל, שהיא בעצמה החצר האחורית של ירושלים". הוא מדבר על הרצון להסתיר את הבלגן בבית הפרטי – כבר עברו כמה ימים מאז הנקיונות לשבת. קורות החיים הרשמיים שלו, העובדה שהוא מצרף עכשיו רומן ראשון לספרייה הלא רזה של ספרים שכתב וערך מתחילת שנות האלפיים – מקשים לדמיין אותו, בדומה לאחת הדמויות ברומן, מתנחל בלי הזמנה בישיבה.

"זאת הייתה שנה של נדודים, בלי מקום בעולם. לא, לא היה בזה שום קסם. בסוף אותה שנה, בלי תכנון, אולי זאת הייתה מתנה שאמא שלי שלחה לי מלמעלה, חזרתי ללמוד בישיבה. התחלתי ללמד בה והתחלתי לעבוד בעריכה בעיתון". ניר – בעבר עורך הספרות במוסף "שבת" בעיתון "מקור ראשון" ובחמש השנים האחרונות עורך מוסף "שבת" – הספיק לעבור כמה גלגולים מאז. לפני החיים בירושלים, הוא ואשתו גרו בקרוואן, צמוד לישיבת שיח יצחק, באחת השכונות באפרת, התנחלות מבוססת וגדולה בגוש עציון. המעבר לירושלים, הוא אומר, נבע מרצון לשינוי, להתרחק מהחיים במחיצת אנשים עם רקע תרבותי ומעמדי זהה לשלו.

"רצינו לגדל את הילדים במרחב שאין בו ועדת קהילה, אלא את עם ישראל על כל זרמיו. יש כאן בשכונה הרבה עולים, בעיקר מאתיופיה. ומעליות קודמות, מרוסיה, מפרס, ממרוקו ומרומניה. יש משהו בלתי אמצעי במפגש עם האנשים כאן, שרובם כנראה לא ישמעו או יקראו את הרומן הזה".

בהליכה לצד ניר ברחוב הוא עסוק בדרישות שלום ולחיצות ידיים. אישה קשישה בכיסוי ראש מאחלת לו ולעצמה להיות גדולים בתורה. בזמן השיחה איתו, על ספסל בגן, נער גלוי ראש בבניין צמוד מתאמן ביריקות מהמרפסת, באדישות, בלי זדון.

הרומן של ניר מצטרף לרומנים נוספים מהעשור האחרון שמזכירים גלגול חדש של ספרות הרומן הקיבוצניקי. כותבי פרוזה (ושירה), גברים ברובם, מתארים בעין ביקורתית יותר או פחות, לפעמים בסגנון אוטוביוגרפי במוצהר, את חייהם של צעירים חובשי כיפה; את הקונפליקטים הפרטיים והעקרוניים של התבגרות בצמוד לקוד נוקשה של צבאיות, דתיות, לאומיות, משפחתיות. כותבים כמו יאיר אסולין, יאיר אגמון, יונתן ברג, יותם טולוב ואחרים מספרים מכיוונים שונים, מעמדות פוליטיות שונות, סיפור התבגרות והתפכחות שמבוסס על התבוננות ריאליסטית, סאטירית, מתעדת בחברה שבה הם גדלו, בתחומי הקו הירוק ובשטחים.

'רק שנינו', אולי יותר מספרים דומים, מבהיר כמה עמוק ניר מושפע מהגות אקזיסטנציאליסטית, משילוב של תורות פסיכולוגיות, חסידיות-ברסלביות ומזרחיות. מצד שני, במקביל ללינגו החסידי שמאפיין את הדמויות ברומן, למחשבה הנונשלנטית על ספירות קבליות ועל סיפורי הרבי נחמן – הרומן של ניר מזכיר את המקום שתפסו בעשור האחרון יוצרים דתיים בתחומים שונים של אמנות ויצירה פופולרית: בטלוויזיה, בקולנוע, במוזיקה. לא פחות מ'בנות' של לנה דנהם – גם הם למדו להתייחס בשיא הרצינות ובשיא האירוניה לשאלות של זוגיות, מיניות והגשמה עצמית.

ניר קושר את התופעה הזאת לתוצאות ההתנתקות מגוש קטיף. "היא הראתה, בהשאלה, שפשוטים הדברים, ומותר לאהוב. מותר לדבר בשפה אחרת. מה התברר? שברנו את החלום של ארץ ישראל השלמה, ולא קרה שום דבר. לא הגיע שלום, ולא הגיע משיח. מאז ההתנתקות – צה"ל נכנס ויצא לרצועה, היו מבצעים על גבי מבצעים. והתגלה שאין לחיים פאנץ'. אז מה קורה עכשיו? זה הסיפור, זה העשור האחרון. משהו בקריסה שההתנתקות מייצגת מאפשר לשפות אחרות, פחות אידיאולוגיות, להיות משמעותיות".

קרה כביכול הדבר הנורא ביותר, ובכל זאת השמים לא נפלו?
"השמים לא נפלו. ומסתבר ש'הוא' לא בהכרח מצביע למפלגה שחשבו שהוא חבר בה. ואז אתה מתחיל לשאול: איך אני מתמודד עם זה שיש אלוהים שלא עובד אצלי? ברמה הכי קיומית ופשוטה. זאת שאלה שאי אפשר לענות עליה, אבל היא מייצגת התבגרות: מה עושים אחרי שהחלום הגדול של ארץ ישראל השלמה מתברר כשבר. אחת התגובות היא ההיפתחות ליצירה אמנותית בכל התחומים".

מצד שני, השיח הפוליטי והמציאות הפוליטית בישראל נעשו אלימים יותר.
"אלה זרמים שעוברים בציבור הישראלי הכללי, ולא זהים למה שקורה בחברה שבה אני גדלתי. מה שאתה מתאר, השבירה כביכול של הציבור ימינה, העובדה שיש פה ראש ממשלה חדש שקוראים לו אורן חזן, מאפיין דווקא את הציבור הלא דתי. אבל דווקא הציבור הדתי-לאומי שהיה אמור לעמוד בראש החץ של תהליך כזה – דווקא אצלו נובטת האמנות, מופיעה טולרנטיות תרבותית. חלקים בתוכו מוכנים לספר סיפור חדש, שכולל גם שירה ופרוזה ואמנות. וזאת ההפתעה. בכלל, בעולם הרחב, אחרי גלים של רב תרבותיות אדירה – חוזרים לפרטיקולריות, לשפה של אלימות שנשיא העולם החופשי הוא המייצג הנאמן שלה. חוזרים אל הקפריזיות, אל הטירוף במובן הרע שלו. את השם 'טראמפ' אולי לא כדאי להזכיר. לך תדע מה יהיה בעתיד, עדיף להיזהר".

בדיחה טובה.
"בתוך העולם הדתי יש תנועה הפוכה למה שרואים בתרבות הכללית. בארץ, למשל, אתה רואה הידברות בין-דתית שמערבת יהודים ומוסלמים. הייתי מעורב במפגשים בין רבנים מבית"ר וראשי חמולות ואימאמים בחברון. זאת לא שמאלנות בעיניי. זאת יכולת ראייה מורכבת – שאתה יכול למצוא אצל אנשים שחיים בהתנחלות כמו עתניאל; בשפה של אנשים כמו נתן מאיר שאשתו דפנה נרצחה בפתח הבית שלהם על ידי מחבל, אבל הוא לא מדבר בשפה של נקמה ושל שריפת הכפר הפלסטיני, אלא על ההחלטה להמשיך להיות בקשר עם אנשים מהכפר הזה, לפגוש ולהיפגש. זאת שפה שדווקא הדתיות מאפשרת אותה. אם הסכסוך הוא דתי – אולי הפתרון שלו יהיה פתרון דתי".

אם גיבור הספר היה מקשיב לך עכשיו, הוא היה בטח מגלגל עיניים.
"אני לא מנסה לתאר מצב הרמוני. להפך. הדור שלי, בניגוד לדור של ההורים ושל הרבנים שלי, נפתח לאופציות חדשות: לאפשרות לחיות בתוך שבר, בתוך אבסורד, בתוך מצוקה, בתוך תהום. האידיאולוגיה משטיחה את המצוקות האנושיות, התיאולוגיות והאמוניות. היא מכריזה שיש פה משימה אדירה ואתה צריך לשים את עצמך תחת הגלגלים שלה. אבל לאנשים כמו הגיבור שלי יש גישה לזהות הרבה יותר מסובכת ופתוחה לשאלות, לקריסות, לחוסר אמון וספרות. הגיבור הזה הוא שיקוף של הדור החדש. של החיפוש. של הבקשה".

אתה משלם מחיר על השאלות האלה, על הסטייה ממה שנחשב מקובל מבחינת דור ההורים שלך?
"אני מפרסם חומרים שלא פשוט לי לתאר אותם. לא בפרוזה, לא בשירה, לא בעיון. ואנשים לא מסכימים איתי, עדיין. גם היום, כשסדנאות על מיניות וזוגיות בהקשר דתי נפתחות תחת כל עץ רענן – לא פשוט לכתוב על הגוף, על הבזות, על השיגעון. ב-2011, עוד יכולתי לקבל צעקות בטלפון מרב שהתרגז על ספר שלי שקישר בין ספר קודש להצעה בודהיסטית: אנחנו מכניסים אותך לבית המדרש, ואתה מכניס לתוכו סוס טרויאני. אנחנו חיים בעולם אורתודוכסי, זה לא ארצות הברית פה. כשאני מסיים שיר שפונה לאלוהים בנימת התרסה – כמו בספר השירים הראשון שלי. כשאני עורך קובץ תפילות בצבע שחור וכביכול תבוסתני שעוסק בגירוש מגוש קטיף. כשפרסמתי שיר שמתאר איזו ריצה מטורפת של ברסלבר בשכם – מישהו צילם והדפיס אותו בכל תחנות האוטובוס ביהודה ושומרון. כאילו להגיד: 'הנה, מתנחלים נינוחים, תלמדו קצת טירוף, רוצו לקבר יוסף'. קרוב משפחה שמבוגר ממני ביותר מארבעים שנה התקשר ואמר לי – צריך להכניס אותך לכלא על שיר כזה".

ומה ענית?
"אמרתי שאני שמח שאני חי במדינה דמוקרטית. אבל גם הבנתי אותו. יש משהו בתביעה הזאת לטוטאליות, לטירוף, לקדושה, לתפילה, לאלוהים – שלא היה בדור הקודם. גם איתי, כשהייתי צעיר, בלימודים שלי בישיבת המרכז, לא דיברו על אלוהים – רק על התורה. ברגע שאתה מתייחס לאלוהים בהקשרים של שפה אינטימית – אתה משדד את כל המערכת הנורמטיבית של הציונות הדתית. אמרתי לקרוב המשפחה שנזף בי שאני חושב שיש בשיר הזה הצעה רוחנית. שהדת יכולה להיות גם סוערת, שיש בה גם אלמנטים של טירוף, שאני חייב אותם בחיים שלי. והוא אמר: 'על זה הייתי נותן לך עוד שנה בכלא'".

הוא לא צחק?
"לא. חוש ההומור מגיע יחד עם אמנות, עם הספרות והשירה. ההומור הוא חלק מהממתנה, מההיפתחות למרחבים אחרים. מצד שני, זאת המתנה שיש הלכה בעולם שלנו. יש קירות. בלעדיהם, אין לך במה להתנגש, אין לך עם מי לדבר. לכן, אם ההתנתקות לימדה אותנו משהו, זה שאפשר שיהיו משברים. שאנחנו אנשים עם מצוקות, בשר ודם, עם קריסות ונפילות. זה דבר שרק בני הדור השני והשלישי יכול להגיד את זה בקול. בדור הראשון, של ההורים שלי והרבנים שלי, של מקימי ההתנחלויות, היה משהו מגויס. הדור השני אמר: הכל טוב ויפה, אבל הדברים לא עובדים כמו שהבטחתם. יש לי גם נפש, ויש טירוף ויש חלומות מוכחשים".

הרומן לא ממש מחמיא לבני דורך.
"גדלתי בחברה החרד"לית ביותר. צמודה לחרדיות. ופתאום אני מסתכל על החברים – ואין הבדל מהותי ביניהם למי ששייכים לחברה הדתית-לאומית הקלאסית. אותי מעניין לשאול: מה קרה לחלומות שהיו לי ולחברים שלי בגיל 17? איפה החלומות להפוך את העולם, להיות גדולים בתורה, להביא איזו בשורה לקיום האנושי? למה בגיל 30 אנשים מוותרים על הכוח והעוצמה של הסתערות על החיים?"

אף אחד מהאנשים שגדלת איתם לא הגשים את השאיפות האלה?
"אולי בצלאל סמוטריץ' שלמד איתי בישיבת מרכז הרב. את החלום שלו הוא הגשים, בוודאי".

ואת חלום הבלהות של חלקנו, לחלופין.
"גם זה תפקיד שדורש מיומנות".

אלחנן ניר, רק שנינו, הוצאת הספריה החדשה

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

עמוס עוז, הבשורה על־פי יהודה

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 31.10.2014

את 'הבשורה על־פי יהודה' אפשר לקרוא כתשובה בצורת רומן לטוקבקים ששולחים לעזה ולעזאזל את הבוגדים מבית, השמאלנים, אלה שמוכרים את בני עמם לגויים בעבור נזיד עדשים. עמוס עוז, מטרה פופולרית להאשמות כאלה, יוצר כאן מין תיאטרון בפרוזה שמגיב לזן החדש־ישן של פוליטיקאים ישראלים – הכאילו־עממיים, העלק־פטריוטים, שהפכו את הטוקבק לאמנות הנאום; ששמשתיקים קולות של אופוזיציה וביקורת, כשהם מצביעים ללא הרף על בוגדים בלאום. 

לטוב ולרע, עוז הוא מגיב יחסית מהיר לענייני השעה, מי שעדיין נתפס כפרשן פוליטי־היסטורי, אולי אחרון הנביאים החילונים שצמחו כמין רשות מקבילה לשלטון בישראל. 'הבשורה' הוא קודם כל עדות להתפתחות מעניינת בדמות הציבורית של עוז בשנות האלפיים: מעמדת הנסיך הציוני, קול המצפון ההומאני – לדמות שנויה במחלוקת, כאילו מודחת מכיסאה, סמל לשלטון הישן. עוז והדמויות שהוא יוצר ברומן בוחנים את תפקיד הבוגד, האח הרשע, זה שמוציא את עצמו מהכלל. הבוגד הראשי הוא יהודה איש קריות, תלמידו של ישו שעל פי הברית החדשה מכר את רבו לרשויות עבור בצע כסף והביא לצליבתו. מי שדמותו הפכה שם נרדף לבוגדנות נתעבת, שמגלם את עורמתם ושפלותם של היהודים בעיניים אנטישמיות.

עוז מתבסס כאן על טקסט נוצרי גנוז ומצונזר ששב והתגלה בסוף המאה ה־20, וב־2006 זכה לפרסום סנסציוני בעיתונות העולמית. אותה בשורה נכתבה במאות הראשונות לספירה, והיא הופכת על פיו את הסיפור הנוצרי הקאנוני. יהודה מתואר שם כשליח הנאמן ביותר של ישו, כיורש האותנטי של תורתו. הבחירה של עוז בשם 'הבשורה על־פי יהודה' היא כבר פרובוקציה מבטיחה. לא רק רמז לרומנים היסטוריים־פופולריים־קונספירטיביים בסגנון 'צופן דה־וינצ'י'. היא מאותתת מצד אחד על עריקה דתית, כמעט השתמדות – ובאותו זמן מבקשת מהקוראים להיות שופטים נאורים. לצפות בדרמה דרך עיני הבוגד־לכאורה.

לזכותו של הרומן ייאמר שקל מאוד לקרוא אותו – ומסובך יחסית לכתוב עליו. הוא מתרחש בירושלים על תפר שנות ה־50 וה־60, וכמעט על תפר הגבול שחילק את העיר אז בין ירדן וישראל. העלילה מתמקדת בשלוש דמויות חיות ובשלוש־ארבע דמויות מתות או נוטשות, לא פחות נוכחות. גיבור הרומן הוא סטודנט־לשעבר אבוד, נלהב ונאיבי. טיפוס ספרותי ידוע. מספר הרומן עוקב אחריו כמין מדריך טיולים או היסטוריון בן זמננו שכאילו מקרין שקופיות לצופים ישראלים עכשוויים.

עוז כאילו פונה כאן לקהל צעיר וחסר ידע, למרות שהספר יקרוץ כנראה לקוראים מבוגרים יותר. למי שיוכל ליהנות מחזרה מאוחרת, רטרואית, לפרוזה הישראלית הצעירה של שנות השישים. בניגוד לשעשוע שעוז ובני דורו הפיקו אז מהקבלות חידתיות והיסטוריות בתחום העלילה, עיצוב הדמויות ואוצר הלשון – עוז לא משחק כאן במחבואים. הדמויות עצמן מותחות קווים בין חייהן לבין מעגלי ההתרחשות שמחוץ לבמה ומאחורי הקלעים. מצד אחד, היחס של כותבים יהודים ונוצרים לאורך הדורות לקשר בין ישו ויהודה. מצד שני, טרגדיה אמיתית, טרייה עדיין, שהולכת ונחשפת לגיבור הסטודנט. האובדן הכפול שעברו בעלי הבית המסתוריים שאליו עובר הגיבור, האישה החידתית ששוכרת את הגיבור כבן לוויה לגבר הקשיש שחי איתה, בתוך הדרמה של הקמת המדינה.

אין טעם להיכנס כאן למסכת ההיסטורית והאידיאולוגית שהרומן פורש, שהמוקד שלה הוא דמותו של הבוגד־לכאורה – מי שמעז לאתגר את דעת הרוב והשלטון, שמציע נתיב אחר, חלומי, אופטימי, ובהכרח משלם על הסטייה הזאת מחיר כבד. השאלה האקטואלית של הרומן, שמוקרנת בחזרה לקוראים בישראל של 2014, היא שאלת המדינה היהודית והלאום הפלסטיני: האם יש לשני העמים דרך לחיות כאן בלי לשסף זה את גרונו של זה, בלי לשחק את תפקידי הכובש והנכבש.

1
מתוך 'מופע הקולנוע של רוקי'
 

על פניו, אפשר לומר שזאת החולשה הראשית של הרומן. העובדה שאפשר לקרוא אותו כמין רומן פובליציסטי, כמין גירסה הפוכה ל'אלטנוילנד'. במקום פנטזיה אוטופית־ציונית־עתידנית – הצצה אחורה למקורות מהמשבר הנוכחי בחיים הפוליטיים בישראל. באופן מפתיע, הרומן לא יוצר תחושה של הרצאה. גם לא השימוש שלו במין דיאלוגים כמו עיוניים, שיכולים להזכיר צפייה במחזה מוסר ציוני. הרומן הזה עובד מפני שמתחת לכסות העיונית שלו, מתחת לעבודת הסמינר הסטודנטיאלית שעוז והגיבור מגבשים במשותף, נוצר תהליך רגשי לא צפוי.

תחילת הרומן מכינה את הקרקע למין סיפור מסתורין גותי, בנוסח אדגר אלן פו או סרטי טראש ישנים – על הנפש הזכה, הסוערת, שמגיעה לטירה חרבה ושם מתוודעת לסודות של שושלת מתפוררת. כל הסימנים והקריצות העבות בפגישה עם הרומן מראים שזה יהיה הסיפור. שכאן תתרחש צליבה נוספת, בגידה נוספת, קורבן חדש. אבל עוז בוחר ללכת בכיוון מעודן יותר. במקום ברית שטנית – עם האישה המדיחה, עם האדונית, או עם מכשף קשיש וידען – נוצר כאן סיפור אהבה כפול בין הגיבור ומארחיו.

עוז הולך ומוותר על המנגינה הסאטירית, הלעגנית, שלפעמים מכניעה אותו ככותב, כמתבונן בדמויותיו. גם הממד האפל והגרוטסקי של הדמויות מתמסמס. אפילו כשהן מתנהגות כשחקני תיאטרון או קולנוע מלודרמטי – עוז מקפיד לתאר את נימת הקול שלהן, את הניגון האישי שמאחורי הדקלום, שסותר את התפקיד הבימתי שהן משחקות.

האמפתיה הזאת, ההשתתפות בצער מצד הגיבור והסופר, ביחס לדמויות החיות והמתות – נותנות נפח גם לדיון האידיאולוגי שנפרש כאן, לניסיון להציג את הבוגד כחולם, כאמן, כמי ששואף לחיים יפים יותר, ולא מוכן להסתפק בהישרדות ובביטחון רגעי. בניגוד לדיון ההיסטורי־רעיוני של הספר – שהוא לא בדיוק חדשני או מהמם – האמפתיה הזאת מצליחה ליצור קריאה דינמית: כל אחת מהדמויות מקבלת את תפקיד הבוגד ואת תפקיד המושיע. הבגידה היא מעל לכל ניכור לאנשים הקרובים אליה, ניכור לעצמה – ולא בגידה ברעיונות גדולים. אם רוצים, אפשר כמעט לקרוא את 'הבשורה' כרומן אנטי־אידיאולוגי, שרואה ברעיונות מהפכניים, כולל הציונות, פתח לחולשה, להתעלמות מהמצוקה המיידית של בני אדם. במילים אחרות, עוז מציע כאן חזרה לתפיסה פשוטה ונגישה הרבה יותר של סולידריות, שלא מבוססת על רעיונות אלא על מחוות יומיומיות שקשורות למגע, לאוכל, להקשבה מינימלית. בתוך הארמון האפל, המתפורר, הדמויות שלו לומדות שוב לטפל ולגעת אחת בשנייה.

קל למצוא כאן הזדמנות נוספת לחבוט בעוז בהקשר פוליטי, מגדרי, עדתי. גם כשהוא מאמץ עיניים רגישות יותר, פחות לבנות או גבריות, יש לפעמים משהו מכני באופן שבו תעודת הזהות של הדמויות משמשת אותו. אפשר גם להרגיש איך הוא מפלרטט עם קהל אירופאי בעזרת המדרש שלו לאגדה הנוצרית. גם כך, יש חשיבות וכוח לניסיון הזה לתת צ'אנס נוסף לעיקרון האוניברסליות, הנוצרי והיהודי: אם לא האהבה הגדולה והנצחית, אם לא המחילה לשונא ולאויב – לפחות האהבה לרעך כמוך, שיושב בחדר השני, מתעטש.

עמוס עוז, הבשורה על־פי יהודה, הוצאת כתר

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

א"ב יהושע, ניצבת

11111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 22.8.2014

לפני שפותחים ספר חדש של א"ב יהושע צריך לקחת נשימה קטנה. הדמות הציבורית של יהושע, העמדות הפוליטיות הקשיחות שהוא חוזר ומשמיע, מכינות את הקרקע לסיבוב נוסף במכונית האלגורית, בעוד משל ל"בית הלאומי הישראלי". משהו מזה מגשים את עצמו כאן, אבל רוב הזמן 'ניצבת' הוא סיפור ממוקד שמזכיר שיהושע הוא מקצוען ספרותי, במערכת ספרותית שהולכת ונפרדת מהיכולת לייצר מקצוענים כמוהו.

הרומן הקצר הזה מתבסס על דמות קלאסית – השב לביתו – ועל דימויים בסיסיים במיתולוגיה של יהושע. ובראשם, אולי, ההשוואה הכאילו עקיפה, הכאילו סאטירית, בין הסיפור הציוני לבין סיפורי צליינות ומסעות צלב – השוואה שמאפשרת גם לגחך על הרגש הלאומי ועדיין להטעין אותו בממד של קדושה ורצינות. גם לבקר וגם לתמוך.

השבה של 'ניצבת' היא נוגה, נגנית נבל בת 40 וקצת, שנאלצת לעזוב את חייה בהולנד כדי להשתכן שלושה חודשים בבית ילדותה. יהושע מתמחה באילוצים דרמטיים כאלה, שכולאים את הגיבורים שלו במין במה צרה ומגודרת, שאליה חודרים טיפוסים ביזאריים, מצחיקים־מאיימים, שכאילו מגלמים את נטיות הלב הסודיות, הלא פתורות או הסוטות של הגיבור עצמו. כאן הסיטואציה הזאת מרוככת ופחות מאיימת. ההומור של הגיבורה הנבונה, שהרומן עוקב אחרי תודעתה, הוא חלק מאיזו רוח טובה ששורה עליו; למרות שהסיפור מרבה להדגיש שהשיבה הזמנית של הגיבורה היא גם חזרה לארץ רפאים, שהגיבורה הנבלנית יורדת לשאול.

השאול הזה מרוכך גם בהקשר המלודרמטי והרומנטי של הסיפור. כמו גיבורות שחוזרות לעיירה הקטנה שבה גדלו, גם נוגה צריכה להתמודד עם כישלון רומנטי בעברה ומקבלת הזדמנות 'לתקן את עצמה' כאישה, כבת, כאמנית – להיכנס למכונת הזמן או לשוב למקורות: להיפגש עם בעלה לשעבר, לקבל הפוגה מעולם המוזיקה הקלאסית התובעני ולחלטר קצת כניצבת בסרטים.

יהושע הוא פריק של סמליות, של חיקויים ושל השתקפויות גרוטסקיות – פסיכולוגיות והיסטוריות. 'ניצבת' נותן דרור ליצר הסימבוליסטי הזה אבל יותר מכך מרסן אותו ומחזיר אותו לקרקע. כל הדמויות מודעות לממד השני והמעגלי במפגש עם נוגה – מי שבת זוג אחרת תפסה את מקומה, מי שנכנסת לדירת האם ולמיטתה, שאח אחר השגיח על אמה, שנגנית אחרת עלולה להחליף בתזמורת וכן הלאה. יותר מזה, השימוש בעולם המקצועי של ניצבים (בקולנוע ובאופרה, שני תחומים שבהם יהושע עצמו ביקר בזכות עיבודים לספריו) מבליט גם את הצד המלאכותי והמשעשע במלאכת ההשתקפויות הזאת.

111
ריצ'ארד גונזלס, 'מקורו של העולם המודרני'

 

יהושע מגלה כאן צד נינוח ובהיר יותר של עצמו כמספר ותיק, אבל גם נקודות של בוסר חודרות לקריאה. הנקודה המרכזית היא כנראה ההתייחסות של הרומן להחלטה המודעת של נוגה לא ללדת ילדים. מצד אחד, בתוך העולם של רוב הדמויות – משכילות, חילוניות, כנראה אשכנזיות – יש משהו חורק ולא אמין ברצינות ובטרגיות שבה הן מתייחסות לבחירה הזאת, להחמצה הזאת. מורגשת כאן איזו דחיפה של יהושע מאחורי הקלעים לחזית הסיפור. ההקשר האמנותי־מקצועי של הדמויות כאילו נותן להן רישיון להתבטא באופן פיוטי, לדבר על חייהן כמעט כמו פרשני ספרות ולדובב את יהושע. אבל הנגיעה בסירוב להרות יוצרת רושם מושגי, מוסרי ומופשט, וגורמת לדמויות להישמע כמו מקהלה יוונית.

הכפייתיות הזאת, הדחף להבהיר נקודה, מקבלים צורות נוספות. מנצח תזמורת מעביר שיעור קצר בתולדות המוזיקה לנגנים שלו – כמו דקלום שמיועד לקוראים של ערך בוויקיפדיה. מופע האופרה במצדה מהדהד לרגע את עלילות בית שני. אחיה של הגיבורה נקרא על שמו של חוני המעגל. הגיבורה הנבלנית היא גלגול ספרותי מודרני לדמותו של אורפיאוס. ילדים חרדים שמתגנבים לדירה מזכירים מין משיח שדופק בדלת. גבר מבוגר אחרי גבר מבוגר שנוגה פוגשת הוא תחליף אב גלוי.

על פניו, מתבקש להאשים את יהושע במין שוביניזם ספרותי – הכניסה של הרומן לחלצי הגיבורה היא גם הזדמנות מגושמת לדיון פוליטי או לאלגוריה ארס־פואטית (הסירוב ללדת כמרד בהשתייכות לכלל, לישראליות, הסירוב ללדת מתוך התמסרות לאמנות, ליצירה הרוחנית). הרומן משתמש בכיוונים האלה, אבל נדמה שהוא גם נאבק בנטייה להלביש משמעות כפויה, להבליט את הקשר בין חיים פרטיים של אדם לבין סיפורים גדולים, היסטוריים, פרוידיאניים, מיתולוגיים. נדמה לי שהניסיונות החוזרים של דמויות להיכנס לחיי הגיבורה, להתגנב לדירה שלה, לתוך גופה, ממחישים גם התנגדות לכפות משמעות, לסַמל. והם מתחרים בדימוי העמוק האחר של הרומן – הדחף ללדת אבא, להוליד משמעות וסיבתיות.

בסופו של דבר, הנקודות הסמליות־פדגוגיות ברומן לא מקרקעות אותו. לא הניסיון לדבר שוב על 'זהות ישראלית', על חרדה של יציבות ותלישות, על בית מוקף מזיקים. הגיבורה שורדת את הדימויים שמעמיסים עליה כמהות של נשיות כללית, כמוזה, ככוח קוסמי, כפריון. 'ניצבת' מצליח לתאר גם סיפור פרטי, להתבונן ברגישות באישה מסוימת שמתאבלת על אביה, ולא ב"ניצבת". היכולת שלה להתחיל חיים חדשים, להחלים בעזרת חוש הומור, חברותיות ואנדרסטייטמנט – מסמנת אולי גם מבחינת יהושע אפשרות לצאת לסיפור חדש.

א"ב יהושע, ניצבת, הוצאת הספרייה החדשה

1111
גוסטב קורבה, 'מקורו של העולם'