ראיון עם יהודה ויזן, פֶּקח

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 15.1.2016

1

♥♥♥

יהודה ויזן צודק: רומן הביכורים שלו הוא לא בדיוק מדריך למתבגר ולא סיפור חניכה סנטימנטלי. אבל מי שירצה יכול ללמוד ממנו כמה דברים מועילים. איך להטביע חולדות. איך לירות ביונים. איך לצאת בשלום מהטירונות שעובר ילד פרברים בשנות ה־90 ("בטלון תחתית" בספר – יהוד, במקרה של ויזן). איך להתאפק ולא לרסס בעוזי את הברווזים, המקקים ודמויות הקרטון שהוא פוגש כבחור צעיר בעיר הגדולה ("בטלון עילית" בספר – תל־אביב, במקרה של ויזן); מקום שבו צעירים מברברים אחד לשני על מה שהם קוראים לו בטעות "שירה" או "ספרות".

בטלון עילית היא הכפילה הקרקסית שוויזן יוצר בספר לתקופה ולזירה הספרותית שאיתן הוא מזוהה, באשמתו ועל כורחו: כתבי העת הספרותיים שהופיעו בתל־אביב בשנות האלפיים, חבורות השירה הצעירות, בתי הקפה הרטרואידים, המפגש בין שועלים ספרותיים מקשישים לנערי פרובינציה כשרוניים ולהוטים לקרב, להכרה, לטמבלים שימחאו להם כפיים בערבי שירה.

'פקח' – שם עט שבוחר לעצמו הגיבור על שם רוצח מלכים מקראי שנקטל בעצמו כמה שניות לפני גלות ממלכת ישראל – מתאר את גטו הספרות הישראלית כפי שוויזן רואה אותו: ספרייה ריקה של ספרי יד שנייה ושירים יד שלישית. אבל לפני שנכנסים לפה המשונן של ויזן כמתבונן בהוויה של צעירים ספרותיים־אנאלפביתים, מאוננים, מדקלמים כמו תוכים ססמאות שאינם מבינים – עד כמה קשורות למציאות החיות הקטנות והבינוניות שנקטלות לאורך הספר, לאורך ההתבגרות של הגיבור?

"אתה שואל אם אכלתי יונים, כמו פקח ואבא שלו? בטח. יש יונה על האנטנה, אתה מוריד אותה עם רובה אוויר. הכשרנו אותה, כמובן. ואבא שלי שכח להוריד את המלח מהבשר. זאת הייתה ילדות מאוד נעימה בפרברים. וזה גם חלק מתהליך החניכה – יש חולדה, יש חפרפרת, אז צריך לטפל בהן. נכון שזה עסק מטורף – אתה משפד חפרפרות עם מכוש על הראש, העיניים של החולדה מתפצפצות כשנסגרת עליה המלכודת – אבל אחרי שראית דברים כאלה, בפעם הבאה שתצטרך להרוג חולדה, או לפחות בפעם השלישית, פחות תתרגש. כמו באימון קרטה שאומרים לך לתת לעצמך מקלות ברגל, כדי שהעצם תהיה קשיחה יותר. בזכות החניכה שעברתי כילד, אני מחזיק במושג שרוב האנשים סביבי לא מבינים: אויב".

שיפוד החיות בבטלון תחתית הוא הכנה למבט המשפד בהיפסטרים של בטלון עלית?
"קיבלתי מהאנשים שגידלו אותי את התשתית האתית הטובה ביותר שיכולה להיות לאיש ספרות: היכולת לגעת בשיט, ולא בבולשיט. וזה הדבר שחסר לרוב העוסקים בספרות היום. כולם עלים נידפים. פולואוורז. 'עוקבים' במלוא מובן המילה. רוב האנשים שגדלו בתל־אביב או ברעננה התחנכו על ערכים 'פלאפיים'. הם סאקרים של כל עמדה. רק תוציא את המילה 'מהפכה' מהפה והם חווים אורגזמה. חושבים שהם רדיקליים".

תיאורי הסקס התל־אביבי מזכירים את תיאורי החולדה במלכודת.
"גם בחברה הליברלית לכאורה – הקרניבוריות ממשיכה להתרחש. גם בקרב הצמחונים. במקום חיות, פשוט אוכלים בני אדם. כל הרווקוּת התל־אביבית היא דבר עצוב. יחד עם הפסבדו־אינטלקטואליות שנלווית לה. קיום ריק, עמום, ובעיקר עקר. האנשים האלה הרי לא עושים כלום. אין בהם שום תועלת. ואני לא חושב שהסצנה הספרותית הזאת הוכיחה את עצמה. כדי להתקבע ולקבל הכרה פשוט צריך לנדנד למספיק עיתונאים שיכתבו על כל נוד שאתה תוקע. יש אנשים שזה כל מה שהם עושים".

1111
מתוך עיבוד לבמה של 'המחברת הגדולה', צעירי גשר (צילומים: רדי רובינשטיין)

 

הפתיחה של 'פקח' עובדת כמו פיתיון. רק הפוך. מסמנת לקורא – זה לא בשבילך, חביבי. נא לחזור לגן הילדים, לקניון, למושב הסטודנטים, לבית הקפה. מילים חורקות ושברי ציטוטים מוטחים בדף כמו מנות הבשר שנוחתות על השולחן מול הגיבור. אבל ככל שמתקדמים עם סיפור החניכה הגרוטסקי שעובר הגיבור – כעכבר העיר, כציד חולדות בכפר – 'פקח' מתגלה כספר מצחיק, עצבני, רוחש חיים. ואני כותב את זה לא רק בגלל שוויזן יודע איפה אני גר.

בקרב החוג הספרותי הצעיר, ויזן הוא דמות מוכרת. גם אנשי ספרות שלא הכירו אותו לפני הפצצה הפיקטיבית ההיא שהניח עם שותפו דאז עודד כרמלי בפתח משרדי הליקון, גם כותבים ועורכים שלא שמעו על הגיליונות המחוספסים, הפנזיניים, של 'כתם' – ודאי נתקלו בקטילה מהדהדת או בהזמנה לדו־קרב. בראיונות, ברשימות, במסות שהוא מפרסם ב'דחק', כתב העת עב הכרס שייסד לפני כארבע שנים תחת המוטו 'הרדיקליזם האמיתי הוא השמרנות'.

"'דחק' הוא כתב עת טוטליטרי במהותו. אנטי־דמוקרטי ואנטי־ליברלי. אני בוחר את הכותבים לפי הכישורים שלהם. ולא יהיה אכפת לי אם מתרגם מעולה של הורטיוס גר בתחומי הרשות הפלסטינית". ויזן התחייב "להדיר את מיני השרלטנים שמצאו מקלט בשורותיה של הספרות". אחרי צ'יקי (שזוכה בספר לתיאור קריקטורי הדור), חבורת ערס פואטיקה ועוד שורה ארוכה של מטרות חיות, בגיליון החדש ויזן מתפנה לטפל בדורי מנור ורונן סונין, עורכי האנתולוגיה הלהט"בית 'נפלאתה', שאותם הוא מאשים, בין השאר, בהומופוביה.

בפגישה איתו, ויזן מספק סחורה כפולה ומכופלת. נאמן לדמות הלוחמנית שהספיק ליצור בתוך פחות מעשור בשטח ככותב, כמשורר, כמתרגם, כעורך – יהיר, מעליב, נרגן כאילו בילה חיים שלמים בעישון מקטרת, בחלוק ארגמן. כל זה לא סותר את העובדה שוויזן מעורר תוך שניות חיבה והזדהות – גם כשהוא מכבד אותי במחמאות כמו "רכילאי", "נחש עקלתון" או "גוי דובר עברית".

"בעניין דורית רביניאן", הוא מתנדב להגיב לענייני השעה, "איכשהו כולם התעלמו מהשאלה הבוערת היחידה: איך ייתכן שרביניאן – מחברת רבי מכר קריאים וקלילים, העשויים כמאמר בודלר 'מן הסחי והחלאה האהובים על נפשו של ההמון' – בכלל מועמדת לתוכנית הלימודים? מה, אין מה ללמד? כולם יודעים כבר הכל, שיש צורך לפנק אותם בספרי טיסה? לא צריך ללמד את רביניאן לא בגלל שאלות של ציונות. לא צריך ללמד אותה כי זו לא באמת ספרות".

אתה, מבחינתך, כותב ליחידי סגולה?
"אני לא חושב שאני כותב רק למביני דבר. ל'בחורים מאוקספורד'. אין באמת קבוצה כזאת. ביומיום, בני השיח שלי לגבי ספרות הם בעצם אנשים בודדים על קרחונים. יובל שמעוני לא יוצא מהבית. אתה יודע איזה אדם קשה זה אמנון נבות? או גבריאל מוקד? אני יכול לדבר עם לאה איני, בועז יזרעאלי, עם אשתי. ואלה רגעים שמפיגים את הבדידות. אבל גם אנשים כאלה, שיש לי איתם שפה משותפת, לא בדיוק חולקים איתי תחומי עניין. תמיד יש איזה חיכוך. אתה יודע איזו בעיה הייתה לי כשרציתי להכניס לספר את טעמי המקרא?"

אני מנחש שלא תדבר בתיעוב כזה על זירת הספרות ככל שתתבגר.
"אני מדבר ככה לא כי אני צעיר מתלהב. אני באמת לוקח ללב. למה להתייחס באופן ציני לפגיעה בערכים שאני מאמין בהם? זה באמת מתועב, אווירת השיווק. הפרסים המגוחכים. יריד הספרים בפרנקפורט. היחצנית של ההוצאה נעלבה מהביטוי 'נשות יח"צ מפשקות בפרהסיה' שמופיע בספר. מגיל צעיר אני רגיל שאומרים לי 'עוד תתבגר'. מוקד, ידידי, בן 80 – ונשמע אותו דבר כבר עשרות שנים. ויזלטיר כנ"ל. אולי התשוקה לספרות משמרת בך איזו מידה של נעורים".

ובכל זאת, יש משהו חשוד באליטיזם המופגן הזה. הרי אף אחד לא נולד עם תואר אצולה ספרותי.
"קיבלת מהספר תחושה שגדלתי בבית של בורגנות משכילה? בבית שבו מתעסקים בתרבות? מדובר בנובורישים מהפריפריה ממוצא מזרחי. ברור מהספר מה מידת ההשכלה שלהם ואיזה מעמד היא משקפת. ואין בזה גנאי. לא הייתי כמעט בשיעורים בתיכון. אין לי תעודת בגרות מלאה. אף אחד לא שלח אותי לשירת ספרד: הגעתי לספרים בכוחות עצמי. הייתי סקרן, הייתי צמא. אבל אנשים סביבי לא צמאים. להפך. הספרות מבחינתם היא רק תחמושת לרגע מסוים.

"הרבה פעמים אני מרגיש שיש את הספרות 'שלי', ויש את הספרות 'שלהם'. שקיימת ספירה שלא קשורה אליי, עם ניר ברעם וכל מיני כאלה. פרשנים פוליטיים בעיני עצמם. כל אחד נהיה לך הצופה לבית ישראל. עזוב ברעם – גם לדויד גרוסמן שאתה כל כך אוהב אין גישה לדו"חות השב"כ".

בדרכך שלך, יש משהו די גרוסמני בתיאורי הילדות של פקח. תיאורי העקידה, ביתור החיות, האבא הישראלי המסרס.
"אצלי האבא לא מסרס; הוא יורה. וגם אני יורה. ואת גרוסמן אני פשוט לא יכול לקרוא. השפה שלו לא עושה לי כלום. פלקטי לגמרי. כמו לקרוא חשבון מים. גרוסמן מכוון לקוראים שאין להם כלים להתמודד עם 'ספרות' במובן המחייב של המושג. עובדה שאת ברנר הם לא קוראים, והוא סופר יותר טוב במאתיים דרגות לפחות. ב'סוס אחד נכנס לבר' כאב לי הלב עליו. זו שפה של מישהו שמנסה להיראות רלוונטי, צעיר, אבל התוצאה מזכירה קיבוצניק עבש.

"והמבקרים הקיימים – לא קיימים. גם כשהם כותבים – הם לא קיימים. דיבור גבוה וריק על ספרות. קראת פעם ביקורת שכתב רוני סומק? 'המקום שבו הפרוז'קטורים של הנפש פורטים על מיתרי הנשמה – שם שירתו של' וכולי וכולי. שם אתה רואה שהוא לא רק משורר נוראי, אלא גם ישות לא אינטליגנטית".

לא תמצא שיר שלו שייגע בך?
"אלה שירים של ילדים מפגרים. גירסה מדוללת של הנוסח של עמיחי. יש לי מאמר שמראה את זה בצורה כמעט מתמטית. תשווה את זה לאליוט, לטשרניחובסקי, לאורי צבי גרינברג. רוני סומק זה פורצ'ן קוקיז".

עוגיות וספרות שייכות לעולמות נפרדים?
"אין בעיה בעוגיות – כל עוד על העטיפה לא כתוב 'ספר שירה'. אבל כגודל היומרה – גודל החומרה. אנשים מזדהים עם השירה שלו כי הם יכולים להבין אותה. אם ההמון יכול להזדהות עם זה, כנראה שעשית משהו לא בסדר".

אנחנו לא חלק מ"ההמון"?
"אולי אתה המון. אני לא".

הוא נולד לפני 30 שנה ביהוד. ילד אמצעי לאבא קבלן ואמא גננת. שחקן כדורסל בנבחרת של תיכון בליך. לפני כשנה התחתן עם מיכל, דוקטורנטית לפילוסופיה בת 44. גר במרכז תל־אביב. משורר עצבני בגובה מטר תשעים. עובד במשך שנים כמאמן קבוצת כדורסל, היום של קבוצת נשים חובבות. עדיין מתפרנס גם מעבודות שיפוצים ("כל פעם שננו שבתאי עוברת דירה היא מתקשרת אליי").

העיניים החריפות של ויזן מוציאות כל תיאור בספר מהקשר אמין, אבל בשיחה איתו מתגלה שרוב האירועים וההתרחשויות, לפחות בבסיסם, לקוחים מחייו. הקומיקס אמיתי. המשפחה שלו, הדרך לבית הכנסת ביהוד, השולחן – היו עמוסים באותה מידה. "אני בא מבית טורקי, טריפוליטאי ותוניסאי. משפחות כאלה מכינות את המאכלים של כל העדות המזרחיות. אמא שלי היא מעין ארכי־שפית, וארוחה כוללת באמת שמונה מנות על השולחן. הכל בשר: בשר ממולא בבשר ברוטב בשר. לך למקרר שלי, תראה את תבשיל הריאות שנשאר מיום שישי".

בגלל הבוז שלך כלפי עיסוק בספרות ומוצא אתני, חשבתי שהתיאורים של הארוחות המשפחתיות בספר הם פרודיה.
"עצם העובדה שהדיבור על ספרות סובב היום סביב 'זהויות' הוא פסיכוטי. והסופרים 'המזרחים' מייצרים מזרחיות שלא קיימת. אני מנסה ליצור ספרות שהיא חלק מהמציאות. לא לקחת איזה מודל של כושים אמריקאים מדוכאים ולהלביש אותו על שכונה בחדרה. בכלל, מה זה הדיבור הזה על תודעה אשכנזית או מזרחית? לכל בנאדם יש תודעה משלו. ואין לה צבע. ביהוד, בבית הספר, אשכנזי הייתה קללה. אז למה שאני ארגיש מקופח? לכן דוחה אותי הדיבור על 'הגמוניה' ודוחה אותי הרצון התל־אביבי לתקוף אותה. בספרות אין הגמוניה. זה מרחב של טקסט, ולא של צבע עור. יש המון גרפומנים אשכנזים, ויש המון גרפומנים מזרחים".

לספרות ולתודעה האנושית אולי אין צבע עור, אבל באחד מקווי ההתרחשות בספר, הגיבור נדלק על בחורה ממוצא אתיופי. לא זכרתי מאיזה הקשר ספרותי נלקח השם שלה – זילזיל טיבס – אבל חיפוש בגוגל הבהיר לי שמדובר במנה אתיופית של כבש צלוי. אם זה לא מספיק, פקח משווה אותה לג'וקים מעוכים.

"מה לא מובן בדימוי הזה? היא שחורה ומבריקה. יש לה כל מיני לקים וליפ־גלוס. והגיבור נזכר בה כשהוא רואה פתאום מקק. זה לא יכול לקרות?"

נדמה לי שאתה מיתמם. יש משהו קצת יותר טעון בתיאור כזה של קופאית אתיופית צעירה.
"היא דוחה אותו כמו מקק כי היא סתומה. כי היא 'המון' וקל לתמרן אותה. היא עדיין לא עמדה על דעתה, ועושה רושם שזה גם לא יקרה".

גם אתה לא היית מלומד בגיל עשרים וקצת. אם היו מסתכלים עליך כעל מקק – לא היית לומד את האלף־בית.
"זה שאתה יודע לקרוא – לא הופך אותך ליצור עם בינה. לפחות האנאלפביתים של פעם לא חשבו שהם חכמים. נו, אז היום אנשים יודעים לקרוא. אני לא שוגה באשליות, ואני לא מתעצל. אתה יודע כמה עבודה כרוכה בלהוציא ולערוך כתב עת ספרותי כמו 'דחק'? אני מתעסק בספרות. אלה החיים שלי. מרגע שאני קם בבוקר. ממית את עצמי באוהלה של הספרות. זאת הבחירה שלי – לתת את עצמי לספרות העברית. זה ממלא אותי, ואני מרגיש שאני עושה דברים חשובים. תורם בדרכי ללשון העברית ולעם היהודי".

לעם הנבחר בפינצטה.
"אני לא חושב שיש צורך להשפיע על כולם. ספרות היא שיח קודקודים. מבחינתי, כשאני מדבר על ספרות עם אנשים שאני מעריך – אנחנו יושבים ומדברים יחד על תורה. על דברים בוערים. הפרצוף שמרוח על המוסף ב'ידיעות' לא מבלבל אותנו. אני לא צריך עזרה מבני ציפר או כל עיתונאי אחר כדי להבין כמה חמור מצב הספרות כאן. כדי לדעת שרועי חסן כמעט נושק לאנאלפביתיות. אנחנו במלחמה: הדבר הזה שנקרא 'הספרות העברית' הולך ונעלם. וכל בוקר קמים לו עוד אויבים. תוקפים אותו מכל כיוון, עד שהוא הצטמק לכלום. יוצאים המון ספרים שהם פשוט כלום. וגם אתה חלק מהלך הרוח הזה".

התלונות על מות הספרות הן עניין ישן מאוד. כולם מקטרים וכותבים. השאלה היא מה נותן לך הדימוי החוזר של אנאלפביתים.
"אני מכבד את התחום שלי. אם אנשים לא טרחו מספיק כדי להתכונן למשימה הזאת – זה מיד ניכר. אני הרי מאמן כדורסל לפרנסתי. כשאני מגיע לקבוצה חדשה, אני אומר לאנשים: תשחקו. עד סוף האימון אני כבר יודע מי בחמישייה, מה כל אחת בקבוצה שווה. אני יכול להגיד למישהי: תכדררי הלוך־חזור ואני אדע עליה כמעט הכל. אותו דבר בספרות. אני שונא משוררים ששולחים לי שירים ומבקשים חוות דעת. שמחפשים אישור. אם הם היו מתעניינים באמת בדעתי, הם לא היו שולחים לי שיר שמופיעות בו כל הבעיות שדיברתי עליהן".

אף אחד לא הסתכל עליך אף פעם מלמעלה? ביטל אותך כקורא, ככותב?
"מאה אלף פעם. הייתי צריך לעבוד קשה, המון עבודת מרפקים, כדי להגיע למקום שבו אני נמצא. אבל היום אני חושב שאני מוערך בידי האנשים שאני רוצה שיעריכו אותי. וגם בידי אלו שלא. זאת הצרה הבאמת גדולה. אבל הביקורת והמוטיבציה לכתוב צריכות לבוא מבפנים. אני יודע שגם 'פקח' לא חף מפגמים. אני יכול לכתוב עליו ביקורת קשה".

למשל?
"יכול להיות שהפתיחה קצת מקרטעת. כמו שאמרת: רוב הדמויות, חוץ מהגיבור, הן קריקטוריות או פלקטיות. התקשיתי להפוך אותן ל'דמויות' ממש. ואין לי יכולת לתכנן רומן מראש. אבל קראת בספר: הוכשרתי לעמוד בלחצים כאלה. בבית, ואחר כך בכוחות עצמי. אם יעמוד מישהו מעליי – אני ארים את הראש. אני לא באמת צריך את האישור של דן מירון – שאגב מופיע כאחד המסכימים המדומיינים בפתיחת הספר. אתה מכשיר את עצמך, עושה מה שצריך ומחכים. זה השכר: אתה עומד על דעתך".

איך?
"אתה לומד מהמסורת. אם אני משווה את מירון למבקר כמו קורצווייל – אז אני אבין שהוא מאופס. אם אני משווה מבקרים עכשוויים לפרישמן – אני מבין שהם מאופסים. זה לא קשה".

בספר, ככל שהדמות של הקופאית מתקרבת לזירת הספרות, ככל שהיא מרגישה יותר בבית בערב שירה – הגיבור נגעל ממנה.
"כי היא אוטומט. ההתהדרות של מישהו ב'תרבות' רק חושפת את הפגמים שלו. יצאתי פעם עם מישהי מדנמרק, והיא קנתה לי במתנה ספר של ג'ונתן ספרן פויר. עד אותה נקודה היה מסתורין של פערי שפה. ופתאום – יכולתי למקם אותה. מיהי בעצם בדנמרק. לאיזה קהל היא שייכת".

ומי מדבר ככה, בורר בין ברברים ליודעי דבר, אם לא בעל הבית?
"הספרות היא הבית שלי, אז כנראה שאני בעל הבית. באתי לספרות – וראיתי שאין שם אף אחד".

אולם ריק.
"כמעט. כמה אנשים יושבים בפינות. וזהו. הספרות ריקה. לכן לא הייתה לי בעיה אז, וגם אין לי בעיה היום, להגיד: זה הבית שלי עכשיו".

יהודה ויזן, פקח, הוצאת אחוזת בית

1

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מודעות פרסומת

ראיון עם הילה להב, עד־הבוקר

11

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 16.1.2015

הילה להב ידעה לקרוא ולכתוב בגיל 3. בגיל 12 היא התחילה לעשן. בכמויות. עד גיל 13 עדיין האמינה שֶפיוֹת קיימות במציאות. כשאנחנו נפגשים, היא לובשת מעיל ארוך ורכוס. קל לערבל את העובדות האלה ולהפוך אותן לסיפור ידוע מראש. לחבר בין המעיל הארוך לנעורים האלימים שלהב עברה, לספר השירה השני שלה שמפרק לגורמים איברים של אישה. אבל האמת היא שהאוויר פשוט קר.

'עד־הבוקר' הוא ההתמודדות של להב עם התפקיד המורכב של אישה שמתארת אונס, של יוצרת שמציגה את עצמה כ"קורבן". עוד לפני ההתמודדות המשפחתית והפרטית עם חשיפה כזאת – להב מספרת שחיפשה דרכים להילחם באופן שבו נשים מצופות לכתוב על אונס. להיאבק במלנכוליה, להיאבק בשירה קטנה ומנומסת. בנטייה שלה כמשוררת להתבטא בצורה סגורה, מסוגננת וקשה לפענוח. הבחירה האמנותית הבולטת בספר היא פירוק הסיטואציה לשִירה של איברים. לתיאטרון שבו היד, הצוואר והבטן מתחילים לדבר ולשיר, למסור עדות. "פירוק", אומרת להב, "הוא המהות של אונס. הגוף שלך הוא גם המבתר וגם הפושע. הגוף לפעמים משתף פעולה עם האונס".

בספר את מאשימה את הגוף בבגידה. "מה לבקש ממי שבגד", את כותבת, "מהרגל שתברח מהעין שתשכח […] מהאף שלא ייקח אוויר עוד/ מהפה שיעיד". מצד שני, האיברים מחזיקים בזיכרון של האירוע, וגם ביכולת להמשיך בחיים.
"לפעמים הגוף לא מציל. לא תמיד יש לו מספיק כוח. ואם יש לו כוח, לא תמיד הוא נענה לרצון. לפעמים באונס, לגוף יש חיים משלו. הוא יכול לקפוא. הקול לא יוצא. ועם השאלה הזאת צריך לחיות אחרי שזה קורה: מי 'שיתף פעולה' שם, הגוף או הנפש? מה שמייצר את האשמה זאת בדיוק התחושה הזאת: לא פעלתי בזמן אמת כמו שצריך, כנראה שרציתי את זה".

השירים הקצרים שנכללים ב'עד הבוקר' מרכיבים תמונה של אונס קבוצתי. למרות שמדובר בשירה, ולמרות הדימויים החלומיים, האקספרסיוניסטיים – הספר יוצר תחושה ריאליסטית של אירוע אחד, מתמשך. אבל להב, עוד מעט בת 30, מספרת שהספר לא מתייחס למקרה מסוים, אלא לתקופה. לשורה של מקרים שעברה בין גיל 13 ל־16, שנעים בין ניצול מיני לבין אונס, בידי גברים שונים. "אין לי שום סיפור בראש, רצף מסודר. הזכרונות הם זכרונות של הגוף. הדברים עצמם נמחקו לי, שנים נמחקו לי מהחיים. אני זוכרת את כל מה שקרה כתמונות".

היא גדלה בזכרון־יעקב. בתחילת גיל ההתבגרות כבר הכירה מקרוב מועדוני רוק אגדיים בתל־אביב כמו 'הגלולה' ו'המדבר'. "הייתי נערה מאוד דיכאונית. ניסיתי לחיות את חיי הרוקנרול כמו שהם נראו לי אז. דמיינתי את עצמי כמיק ג'אגר. דמיינתי שאני בתהומות הייאוש עם הקוק והגיטרה. האמת הייתה יותר מעוררת רחמים. הייתי נוסעת לתל־אביב ברכבות, מסתובבת בעיר עם אנשים שנראו לי כמו הדמויות משירי הרוק שאהבתי אז. מצחיק, הם היו בגילי היום. אבל אז לא ידעתי מה ההבדל בין גיל 19, 30 ו־40. כולם נראו מגניבים ומבינים באותה מידה. כולם ממש הבינו על מה אני מדברת, את חוסר המשמעות של החיים. כביכול, קיבלתי שם אוזן קשבת סוףו־סוף, אבל היה לזה מחיר. ותשלום המס שאנשים בני 30 רוצים מילדה בת 13 או 14 הוא מין. בחלק מהמקרים היה את הערפול הזה של 'רוצה או לא רוצה'. בחלק מהמקרים הייתה שם אלימות לשמה".

היית לבד בסיפור הזה?
"בבית הספר היינו אז חבורה של מנודים: נערות קצת יותר חכמות מהשאר, קצת יותר מתוחכמות, קצת יותר דכאוניות. חיות חיים קצת יותר מעניינים. חשבנו שאנחנו מגניבות. היינו מין קבוצת תמיכה אחת בשביל השנייה, אבל מצד שני זה היה גם כמו כלא. היום מזעזע אותי לחשוב שהייתי בגיל של האחיינים שלי. חשבתי שאני מאוד קשוחה, שאני חיה את הגאולה מהביבים. לפעמים היינו יוצאות יחד, לפעמים בנפרד. אני מאמינה שהן עברו דברים כמוני, אבל אז יכולנו לדבר על זה רק בקודים. שהבחור שהחברה ההיא בילתה איתו – התגלה שהוא בעצם סוחר הרואין שנכנס לכלא. שמצאו אחד אחר באיזו סמטה עם מזרק. ככה היינו מדברות על זה".

הבנת שמשהו לא בסדר קורה לך, דיברת על זה עם מישהו?
"לא. הרבה שנים לא. זה היה חלק מהאופן שבו הבנתי את העולם. בכל השנים, לא היה כמעט ביטוי חיצוני לטראומה. החבר הקרוב ביותר ידע שיש 'משהו'. אנשים ידעו שאסור לגעת בי במפתיע. שאני קופצת. הייתי אומרת דברים כמו, 'אני לא שותה או מעשנת כי זה מחזיר לי פלאשבקים'. אבל את הדבר עצמו לא יכולתי להגיד לאף אחד. חשבתי הרבה זמן שהבאתי על עצמי כל מה שקרה לי, שבושה לספר על זה".

להב מדברת על חבורות של גברים, מקומות קבועים שאליהם היא וחברות היו מגיעות. "למה חזרתי שוב ושוב לאותו מקום? זאת הנקודה שמולידה את רגשות האשם. לא היה לי חבר לפני התקופה הזאת, לא היה לי שום מקור אינפורמציה לגבי קשרים רומנטיים, מחוץ לספרי נוער ויקטוריאניים. לא היה לי מושג מה אמורים לעשות בסיטואציות אינטימיות. ופתאום, בתל־אביב, אנשים אומרים לי שהם אוהבים אותי, שהם מבינים אותי, שהם ישמרו עליי מהעולם. מה שעברתי היה נורא, אבל הבנתי שזה המחיר של להיות מאוהבת. אני זוכרת שהייתי רואה אחר כך סרטים רומנטיים בטלוויזיה, סדרות כמו 'בוורלי הילס', והייתי נגעלת. הייתי מקיאה, פיזית, כשראיתי נשיקות. חשבתי שככה העולם עובד, שזאת אהבה, הגועל נפש של המבוגרים".

111
צילם Samuel Micut

 

את הספר היא כתבה בשתי אבחות. שני לילות מעושנים מהרגיל, עם כמה חודשים ביניהם. המתח בין גוף שלם ומפורק, זיכרון ורסיסי תודעה, מתקשר ב'עד־הבוקר' גם למבנה שלו. רצף שירים קצרים וקצרצרים שלהב מגדירה כפואמה. גם מבחינת הרמזים המצטברים של התרחשות כרונולוגית, מתמשכת, וגם בעזרת הדהודים לסיפור המקראי של פילגש בגבעה.

"זה המיתוס המכונן של סיפורי האונס. אישה אחת, בלי שם, מול קבוצה שלמה. לא מדברת מילה לאורך כל הסיפור. הכל נעשה לה. הסיפור הזה מקביל לסיפור עקידת יצחק והמלאכים בסדום. רק שכאן האישה עולה לעולה, והמאכלת מפרקת אותה לחלקים חלקים. אין פירוק מוחלט יותר".

להב היא חלילנית ומוזיקאית קלאסית פעילה, שעובדת גם כעורכת בהוצאת ידיעות. מרגע שהתחילה לפרסם, היא זכתה ביחס רציני ובביקורת אוהדת לרוב. את הספר החדש הקדישה לבת הזוג שלה, הבמאית נטעלי בראון. האם היא רואה בעצמה דוגמה להתגברות על הפירוק שהיא מתארת? "הצלחתי לבנות שוב את האינטגרציה של גוף נפש. יש לי כוחות נפש לא קטנים, ונטייה ללכת עם הראש בקיר מגיל אפס. אבל זה לא דבר שעובר. זה לא שפעת. בהרבה מאוד מקרים, אישה או גבר שנאנסים לא יכולים להתאושש אף פעם".

עם ההורים לא דיברה מעולם על הפגיעות שחוותה. גם לא על השירים שלה. "ההורים הם הסיבה היחידה שהיה לי קשה להוציא את הספר עד עכשיו. הם הורים טובים ומסורים. אין לי שום תלונות כלפיהם. היום הם בשנות השבעים שלהם, אבל שייכים בעצם לדור ההורים שלפניהם מבחינת המנטליות. אני יכולה להבין שהכאב שלהם בלתי נתפס, לדעת שמישהו שאתה אוהב והיית אחראי לו עבר דברים קשים כאלה".

היא מתארת תהליך ארוך ומורכב של שיקום. "למזלי, עפתי מבית הספר בכיתה י'. שילוב של יותר מדי ידע כללי והתנהגות פרועה בעליל. התנתקתי מהחברים הקודמים, והגעתי לבית ספר שהציל אותי. פתאום כולם היו 'ילדים'. הם לא עשו סמים, הם לא שתו.

"בכיתה י"א פגשתי את החברה הראשונה שלי, שהייתה קורבן אונס בעצמה. היה לנו קשר מרפא בצורה בלתי רגילה, אבל הריפוי לא היה מוחלט. אחר כך, קרוב לעשר שנים היו לי בני זוג גברים, בניסיון לחזור לגוף שלי. לחיות בתוכו, לא להסתכל עליו מהצד, להיות סובייקט. גם בקשרים האלה היו תקריות, דברים מהסוג האפור מבחינה מינית. היום אני מאמינה שזה היה ניסיון לפענח מה שעברתי כנערה.

"בסביבות גיל 20 נכנסתי עם ראש בקיר בטראומה. החלטתי לשבור אותה. הייתה למשל תקופה שנקשרתי לאנשים אובססיביים עד אימה. איומי התאבדות בטלפון, יו ניים איט. הייתי אוספת סטוקרים ברחוב. עד שהבנתי מה עומד מאחורי הדינמיקה הזאת, שאני מחפשת מישהו שכל כך אוהב אותי עד שהוא לא רואה אותי. ברגע שהבנתי, זה נפסק. אנשים כאלה הפסיקו להתקרב אליי".

את נשמעת כמעט כמו פסיכולוג.
"עברתי טיפול לאורך כל שנות נעוריי, פסיכולוגי ופסיכיאטרי. הייתי רוצה לומר שהטיפול עזר לי כמו כוסות רוח למת, אבל האמת שהוא גרם נזק שלא יתואר. יש לי חשבון ארוך עם הממסד הזה. דבר תמים שאתה אומר נכנס למחברת של המערכת הגדולה, ואתה מוגדר כמשוגע. עשו עליי עבודה מאוד טובה, הצליחו לשכנע אותי שאני לא בסדר. ההורים שלי לא בדיוק ידעו מה הולך שם. כקטין, המשפחה לא יכולה להחליט הרבה – בעד או נגד – כשפסיכיאטר קובע שירדת מהפסים ואתה מסוכן לעצמך. לאומללות שלי באותן שנים יש אחריות נכבדת מצד הממסד הפסיכיאטרי. זה סיפור ארוך ומכוער שנמשך עד גיל 18, ויצר מתח ביני לבין הילדים בבית הספר. שמועות לא נכונות שהייתי מאושפזת. פסיכולוג ששלחו להתבונן בי בזמן שיעורים. זאת מערכת כל כך אגרסיבית ועיוורת. בסופו של דבר, הייתי השרינק של עצמי. תמיד הייתי יותר חכמה מכל הפסיכולוגים שלי. תמיד הכנסתי אותם ללופים בסוף".

באופן דומה, בדיון העכשווי על תרבות האונס, עולה טענה שהמערכת לא מסוגלת לסייע לנשים שעברו תקיפה מינית. שאי אפשר להיעזר בבית המשפט ובמשטרה.
"אני לא בטוחה שאין טעם לפנות, אבל לא לכל אחת יש את כוחות הנפש להתמודד עם התהליך הזה. הרבה קורבנות אונס פוחדות ללכת למשטרה בגלל השאלות הפיזיולוגיות: היית רטובה? זה כאב לך? צעקת? אז למה לא צעקת? למרבית הקורבנות אין כוחות לדרוש צדק מול המערכת. היא בפירוש לא בנויה לטפל בפגיעה מינית".

מצד שני, מדברים על "לינצ'ים פמיניסטיים בפייסבוק", על נורמה של שמירת חוק שכאילו עומדת להתמוטט.
"יש מיליציות ממשיות להגנה עצמית של נשים בהודו, ויש מיליציות בפייסבוק. נכון שבפייסבוק אתה חלק מקהילה בלי אחריות, אבל קורה דבר חשוב. כן, יש שיח אלים וקיצוני סביב שאלת האונס והיחסים בין גברים לנשים, וכרגע שני הצדדים לא מסוגלים לבטא מורכבות מינימלית. משני הצדדים יש דרישה לנאמנות מוחלטת: אתה איתנו או נגדנו. נכון ששיח שלא מכיל מורכבויות הוא שיח מסוכן, אבל ככה תהליכים כאלה מתרחשים, גם אם קשה להסתכל עליהם עכשיו במבט היסטורי מרוחק. בדור אחרינו, כל זה ייראה טבעי. אם רוצים שהמהפכה תגיע, צריך לבצע ניקוי אורוות. ללכת לכל אוניברסיטה ואוניברסיטה ולהוציא מתוכן את האנשים שכולם יודעים במשך שנים מה הם עוללו. האם ניקוי האורוות הזה יתרחש בלי קורבנות, תמימים או לא תמימים? האם הוא יתרחש בנחמדות? כנראה שלא. איזו מהפכה עברה בנחמדות?"

image

כשיצא ספר הביכורים שלה, 'יחידה', להב לא הייתה לגמרי אלמונית. המשורר יצחק לאור היה הראשון שפרסם את שיריה בכתב העת 'מטעם', וספרה הראשון אף הוקדש לו. כשהתראיין, הזכיר את להב כדוגמה לחשיבות של 'מטעם', למשוררת שהתגלתה מחוץ לברנז'ה הספרותית בזכות מייל ששלחה לו. להב, בתורה, דיברה בעבר על הכרת התודה שלה ללאור.

היום, מיד בתחילת הפגישה איתה, היא מבקשת לא לדבר על לאור. לא להתייחס לקשר בין הפואמה שלה – לגל הביקורת והמחאה נגדו, לביטול הפרס שהיה אמור לקבל ממפעל הפיס. בשנים האחרונות, היא מספרת בהמשך, הקשר עם לאור התרופף, עוד לפני שעלו הטענות נגדו. "הסיפור הזה גדול יותר ממני וגדול ממנו", היא אומרת.

ובכל זאת, להב מצביעה על ההשפעה של משוררים גברים עליה, אלתרמן למשל. "מה שאני מעריצה במשוררים האלימים שאני קוראת זה הכוח שהם מביעים. זה כוח שאני מבקשת לעצמי. לא כי אני רוצה להיות המושא שלו, לא ממקום של הכנעה, ולא בגלל שאני רוצה להצטרף למועדון שלהם. אני רוצה את הקול החזק הזה – עם המילים שלי".

מדהים איך הדמויות האלה מקסימות אותנו, בספרות ובמציאות. האמן האלים והמיוסר. מרלון ברנדו, הרוקר. אולי גם לאור. השילוב הזה של פגיעות וכוח.
"אנשים תוקפניים תמיד חווים את עצמם כנורא פגיעים ורגישים. כמי שנעשה להם עוול. דמות המניאק שפשוט לא יכול לשלוט בעצמו בגלל שהוא כל כך מוכשר, בגלל שהוא עשה עסקה אפלה עם השטן. אבל ההיקסמות מהמיתוס הרומנטי הזה של האמן־הפושע מזיקה. הגיע הזמן שהיא תיעלם. הספר שלי הוא ניסיון לבטא את האלימות הזאת, את הקול 'החזק' בשירה, אבל לא בקולו של התוקפן.

"כשאישה כותבת או מדברת על טראומה, מצפים שהדיבור הזה יהיה חלש, קטן, עדין ומפורק. כדי שיהיה אפשר להזדהות איתה, לא לחוש ממנה אלימות. ואם את לא עדינה – אז תני קצת בשר. תכתבי פורנו. מה ואיך עשו לך בדיוק. כמו שעיתונים מתארים מקרי אונס: מבחוץ, בצורה צרכנית ומנצלת. אני רציתי לכתוב את האלימות הזאת, אבל לא כדי שהצד התוקפני בקורא ייהנה ממנו".

אפשר לתאר אלימות בשירה – בלי להפגין אלימות? באחד השירים את כותבת, "הייתי הורגת אותה/ בידיים הייתי הורגת אותה".
"זאת הדיסוציאציה עצמה באונס, הניתוק מעצמך. אני כותבת כביכול 'במקומה': כאילו הייתי יכולה לא רק להסתכל מהצד – אלא להיות שם כשזה קורה, בתוך הגוף. אין מה לייפות את זה: השיר מתאר את הרצון למות. הוא משקף גם את המבט הפוסט־טראומטי, לאחור: כשהגוף ממשיך לחיות את הדברים האלה למרות שהראש במקום אחר לגמרי. הגוף מחייה את הדברים, הוא זוכר אותם. הרגש כזה הופיע גם בחלק מהקשרים הזוגיים שהיו לי. השחזור של החוויה ההיא, והרצון כאילו להביא אותה למיצוי: שהכל ייגמר כבר. שזה יפסיק לחזור על עצמו שוב ושוב, בהוויה ובגוף. להמית את הדבר האומלל הזה שאפשר למלט מהנפש, את מה שצריך לבנות מחדש".

הדבר המערער בספר הוא ההקבלה בין שירה לבין אונס. בתוך האונס עצמו נוצרת שירה.
"השירה כאן רוקדת על שתי החתונות. היא גם השירה של התוקף, וגם של הצעקה. האונס הופך להיות חזות הכל. את השיר האחרון בספר אפשר לקרוא גם כתיאור של מוות, וגם של אורגזמה. הגוף לא יודע מה ההבדל בין לידה ובין אונס. הגוף בנוי להגיב במערכת של תגובות מתוכנתות. כשאתה מפרק את המוח מהיכולת להבין מה קורה, להבין את הסיטואציה, הכל מתחבר: המוות והחיים והלידה והצרחה".

איך לא היית רוצה שיתייחסו לספר?
"הנטייה היא לקחת משוררות, ובכלל נשים אמניות שמתעסקות בטראומה, ולהכניס אותן לרובריקה של ה'עדות' בלבד. כמו שעשו פעם עם ניצולי שואה. באופן הזה, אין טעם לדבר על 'שירה': היא הרי קצת קוקוריקו. הכתיבה בטח מאוד עזרה לה מבחינה תרפויטית. זאת דרך השתקה מאוד מתוחכמת, ההתייחסות לשירה כזאת כריפוי בעיסוק. מצפים ממך להיות נחמדה ושקטה, לדבר בנימוס. וכשאת חורגת מהמשבצת הזאת, הכעס הוא מאוד גדול. כששז התחילה לפרסם – והיא בעיניי המשוררת החשובה שכותבת היום בעברית –  מרבית ההשתקה הייתה מצד נשים שהגיבו אליה: 'למה זה כל כך גס', למה זה כל כך אלים'. כתיבה על אונס זה עדיין לא דבר שמתקבל בשמחה במילייה האמנותי. גברים שכותבים על הלם קרב או מתעדים אלימות לא עוברים את ההורדה האוטומטית הזאת בדרגה. לא יגידו על כותב גבר, 'נו, הוא ושירי האונס שלו. שמעתי שהוא קצת משוגע'. הפחד השני שלי הוא שיגידו על הספר – 'כמה זה יפה'".

הילה להב, עד־הבוקר, הוצאת הקיבוץ המאוחד

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

אמיר גוטפרוינד, אגדת ברונו ואדלה

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 19.8.2014

'אגדת ברונו ואדלה' הוא לא הטוב והשלם מבין ספריו, אבל מבחינתי הוא המפגש הראשון עם אמיר גוטפרוינד שיש בו עניין אמיתי ופתיחות. התחושה הזאת מושפעת באופן טבעי מהראיון האחרון איתו, שבו גילה הסופר שהוא חולה בסרטן קשוח. ויותר מזה, היא קשורה להתפתחות מסקרנת בכתיבה שלו. למרות השם הפיוטי והמפתה של הספר החדש, ולמרות הפתיחה האולטרה־ספרותית שלו – זאת לא אגדה, ולא סיפור על שני אוהבים, ולא בדיוק הזמנה להשתרע על מרבד של מילים ועיצוב דמויות מלטף. כלומר, כל אלה צצים לאורך הספר. אבל אהבת ספרות, אהבת קריאה וכתיבה, הזדהות עם בני אדם ורצון להתקרב אליהם מקבלים ב'אגדת ברונו ואדלה' מלכתחילה פנים אלימות וקודרות.

את הספר הזה אפשר לקרוא כהתנגשות בין שני צדדים בספרות של גוטפרוינד. ואולי בין שני דחפים של כל כותב – הדחף לקרב קוראים והדחף לנקנק אותם, לבנות ולהרוס. לא במקרה הפך גוטפרוינד עם השנים שם נרדף ליוצר של ספרות סחבקית, של ישראליאנה רגישה, קורצת, מצחיקה־עגמומית – עניין שלא נפרד מדמותו הציבורית כסופר של אמצע הדרך. קצין, בחור טוב, אוהב ישראל – כמין ניגוד לסטריאוטיפ של סופר שמאלני, אנטיפת־אמנותי. ספרו החדש מדגים איך האמפתיה שהוא פורש על הדמויות שלו, איך תחושת הברית שאותן דמויות יוצרות עם קוראים אוהדים – מקושרות בגלוי לרגש אלים והרסני. איך היכולת ללטף קוראים קשורה לפורענות שהליטוף מכסה.


cu
מתוך 'דקסטר'
 

הרומן מפגיש גם שני קטבים של סגנון: כתיבה פופולרית־ז'אנרית, כמעט טלוויזיונית, מול כתיבה "אמנותית". את הספרות היפה מייצגים כאן דמותו של הסופר ברונו שולץ והספרות שלו. 'אגדת ברונו ואדלה' היא מחוות אהבה־הערצה מפורשת ופרטנית של גוטפרוינד לסופר היהודי־פולני; ניסיון ליצור אזור שבו שוכנים יחד הסופר הגרופּי, הסופר המת הנערץ, דמויות היסטוריות מחייו ודמויות ששולץ יצר. לי נדמה שהמחווה הזאת היא בעיקר שלד שעליו גוטפרוינד מלביש דיוקן עצמי שלו כקורא וככותב (בתוך מחווה נוספת, לדויד גרוסמן, ששילב גם הוא כתלמיד אוהב את דמותו של שולץ באחד מפרקי 'עיין ערך: אהבה'). מנגד, הספר נשען במפורש על מוסכמות של ספרות בלשית ועל "טיפוסים" ספרותיים. שרלוק הולמס, למשל, מוזכר כקיצור דרך מתעתע לקוראים, כדי לסווג את הגיבור כאן כטיפוס הבלש המבריק, רואה הנסתרות.

ב'מזל עורב', ספרו הקודם של גוטפרוינד, היה משהו ממוקד ונקי שעומד בסתירה לתזזית, לתערובת הסגנונות, נקודות התצפית וקווי העלילה של הספר הנוכחי – אבל אפשר לראות בו הקדמה לרומן החדש. מה ששם היה מטושטש בזוויות התמונה הופך כאן לספרות בלשית ומותחנית למהדרין. גיבור הספר הוא לכאורה החוקר, גבר ישראלי רגיש ומעט אבוד, חסר כישורים קרייריסטיים־פוליטיים (אפיון עקרוני בספריו האחרונים של גוטפרוינד). עם הזמן, מוקד הסיפור עובר לשתי דמויות אחרות: הנבל והסייד־קיק של החוקר, השוליה.

ספוילר קל: הפושע, האנטגוניסט, הוא הדמות הייחודית כאן. מעבר לכך שהוא כאילו קורץ לקוראים ותיקים של גוטפרוינד להיזכר בעלילה הקומית־בלשית של ספרו הראשון, 'שואה שלנו' – הוא מוצג כנפש אמנותית, ככמעט־סופר. לא רק שהוא המתכנן הממשי של העלילה, הוגה הרציחות והמעצב שלהן; הוא משתמש בזכרו של שולץ ובמילים שלו ככלי רצח. מול הזעם, הטירוף והספרותיות שנקשרים לפושע הנמלט, ניצבת באופן סמלי דמות של נערה, שעדה לאחד ממקרי הרצח ומצטרפת לחוקר כעוזרת מאומצת. יותר מהנבל, היא קוראת מושבעת של שולץ, וגם היא מעוצבת כשילוב של אלימות, אינטלקט וחוש ספרותי מפותח. המפגש איתה מנדנד לפעמים. לא רק בגלל השילוב של רחמים עצמיים וקוצניות. אפילו השם שלה, זואי, מצביע על קרבה תבניתית לדמויות של נשים צעירות מופרעות־מבריקות, מין לוליטות אבודות, בעיקר אמריקאיות או טלוויזיוניות. למעשה, כמעט כל הדמויות שהרומן חודר לתודעה שלהן הן דמויות של אאוטסיידרים. אנשים יצירתיים אך לא מובנים, שמתקשים להשתלב. בדרך כלל, זאת בעיניי דרך זולה ליצור מכנה משותף עם הקוראים. הפעם גוטפרוינד משתמש בטריק הזה, בעמדה הזאת, כדי לטשטש את הגבולות בין הזדהות ואלימות, בין אמפתיה לבין נקמנות וצימאון לדם. בין הסופר, הקורא והרוצח.

העובדה שגוטפרוינד מנצל את הנחמדות שלו ככותב כדי להוביל את הקוראים להתקרב לרוצח, להציג ספרות גם כמנוע לאי־נחת וקונפליקט לא פתור, מקטינה אבל לא מסלקת כמה מהחולשות של הספר: ההתרופפות העלילתית לקראת סופו, השנינות הבנאלית של חלק מהדמויות, העובדה שחלקן מגלות ניצני התפתחות ואז פשוט קופאות ונגררות עם העלילה; הסיום החלק, החפוז, המסודר. אפילו אלה כאילו ממחישים משהו דחוף, שהספרים האחרונים של גוטפרוינד עימעמו או החליקו.

אמיר גוטפרוינד, אגדת ברונו ואדלה, הוצאת זמורה־ביתן

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ראיון עם אסף שור, למה דג ציפור

1111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 29.8.2014

♥♥♥

"רציתי לקעקע בגדול את הגרזן של 'באפי' על צד הגוף. אבל סבתא שלי אמרה שזה יותר מדי, והחלטתי לצמצם. אחר כך גיליתי, במקרה, שבצבע האדום שרציתי לקעקוע הגרזן יש מרכיב מתכתי, ואני מאוד אלרגי למתכות". בסוף, לפני כמה חודשים, אסף שור בחר בשני קעקועים שחורים על האמות. אחד של פיל, אחד של יונק דבש. מצטרפים לקעקוע ישן יותר, בן 20 שנה, של סנופקין מהמומינים על הכתף.

"כשאתה בא לבחור קעקוע", אומר שור, "יש אותו אלמנט של שיתוק כמו כשאתה בא לכתוב ספר. אתה רוצה לעשות את הדבר הכי מדויק, הכי נכון, הכי בן אלמוות. שאנשים יקראו את הספר, שיסתכלו על הקעקוע עוד אלפי שנים, ויחשבו – הוא באמת תפס כאן איזה דימוי. אבל אז אתה מבין שאין דבר כזה ואין יצירה כזאת. לך תעשה את זה וזהו".

העיקרון של "לעשות את זה וזהו" מקבל שתי פנים בספרו החמישי של שור, 'למה דג ציפור'. גיבור הסיפור הוא בחור צעיר שעובר תהליך התבגרות מזורז, כשהוא חוזר לבניין שבו גדל כילד ונחשף לחיים הסודיים שרוחשים ורחשו בו. במישור אחר, הרומן הקצר הזה מגלה פנים יותר קומוניקטיביות בהשוואה לספרים קודמים של שור, שהתאפיינו בתחבולות סיפוריות לא שגרתיות במונחים מקומיים. "בספר החמישי אתה מבין שמה שמייחד את הכתיבה שלך זה לאו דווקא פירואט מסוים, וגם לא היכולת להקיף עולם ומלואו".

בדרכו התכליתית, 'למה דג ציפור' – כבר בשם היפה, הע' הללי שלו (בטיוטות, הספר נקרא 'למה דג ציפור ככה') – מקיף בכל זאת עולם. או לפחות את הדימוי של הבניין או השיכון כ'מיקרוקסמוס' ישראלי. הגיבור מזעיק את עצמו לדירת הילדות שלו, שאביו משכיר, כדי לסלק משם חבר לשעבר של השוכרת (דמות שהופיעה ברומן הקודם של שור). הספר משרטט בדקדקנות את הבניין לחלקיו ודייריו – כמין גירסה של 'דירה להשכיר' למבוגרים. האפרוריות של הבניין הישראלי האיקוני, הנוסטלגי, המתפורר – הולכת ולובשת פנים גותיות, גרוטסקיות.

במקביל, מתלווה לקריאה בספר תחושה של מלנכוליה, של ילדות שמתארכת הרבה מעבר למותר. "גם אחרי שיש לך רישיון נהיגה, ויש לך חיי מין וחיים קולינריים, ואתה אדם רציני בעולם – גם אז אומרים לך כאילו היית בן חמש, 'כן כן, נגב קצת את האף'".

באחד מרגעי המפתח ברומן, שכנה מבוגרת מטיחה בגיבור האשמה דורית: לא לימדנו אתכם להתמודד עם החיים. "הנכונות להתבגר או הסירוב להתבגר", אומר שור, "לקיחת אחריות על המעשים שלך בעולם, היא גם שאלה שיש לה רקע דורי ולאומי שקשורה למה שקורה כאן ועכשיו".

תסביר.
"חלק משאלת ההתבגרות הזאת הוא כלכלי. אנשים נעזרים בהורים כשלהם כבר יש ילדים, ואפילו ילדים מבוגרים. משהו במבנה הכלכלי כאן יוצר תלות בדור ההורים והורי ההורים. אין אפשרות לקנות בית בלי הון משפחתי. ברמה הלאומית, גדלים כאן אנשים שמחכים לשמוע 'מה אבא יגיד'. מתי יגידו לנו אם מותר למסור שטחים או אסור, אם מותר לשנוא עכשיו את הפלסטינים או אסור. אני מרגיש שהידרדרנו מחברה שמגדירה מה טוב ומה רע לשאלות של מותר ואסור, ובעצם להבחנה טכנית בין 'נתפסתי' ו'לא נתפסתי', ממש במובן המשפטי. אתה אף פעם לא מי שלוקח אחריות על העמדה שלך מול המציאות".

בספרים שלך אתה לוקח אחריות כזאת?
"למרות שאני תופס את עצמי כבנאדם פוליטי, יש לי נטייה לכתוב כביכול 'נקי' ולא להיכנס לאקטואליה. הפעם רציתי ללכת קצת נגדה. לא לכתוב משהו שיכול להתרחש בכל מקום ושום מקום בעצם – אבל מצד שני גם לא לכתוב באופן ישיר על החייל במחסום, לא להפוך את המציאות הישראלית למין עיטור בשביל קוראים מחו"ל ולשווק איזו נאורות פוליטית. הייתי רוצה לכתוב ספרות שמביעה עמדה מוסרית. לאו דווקא לדבר על זכות השיבה – אלא ללכת למסד שלך כבנאדם בעולם. מה מוליד את התפיסות המוסריות, הכלכליות, שלך בעולם. איך אתה מתנהג עם אנשים. ואז מגיעה המלחמה ולא ברור מה בכלל האפקטיביות של ספרות כזאת. הרי ההצגה התקשורתית והציבורית של הדברים כאן הולכת לכיוון של מלודרמה, לכיוון של ספרות מחורבנת".

111111111111
Nathalie Lete, 'בובות איטליז'

 

הבית של שור ושל אשתו, במושב יציץ ליד רחובות, יושב כנראה על פי השאול. "יש כאן מין תנודות קרקע שאפשר להרגיש ממש בעין. השער לפעמים נתקע או נפתח. הבריח עליו זז איזה שני סנטימטר בין עונה לעונה".

בהקשר הזה, מורגש ברומן הפער בין מה שדור הבנים מסוגל לעשות עם הידיים שלו לבין התושייה המכנית של האבות.
"אחד מהימים המכוננים בגיבוש הגבריות שלי היה היום שבו הסכמתי לקדוח בקרמיקה. יש מקדח מיוחד בשביל זה. כנראה שלגיבור שלי אין ברירה אלא להתבגר, לאסוף צ'קים משוכרת, לבוא לתקן נזילות כשהוא יהיה גדול. אתה רואה את השבר בתקרה כאן למעלה? זאת התוצאה של התהייה התמידית אם להזמין שיפוצניק או לתקן בעצמך. נראה לי שאני פשוט אשאיר אותו ככה, זה דווקא יפה".

כמי שעוסק שנים באמנויות לחימה, הגבריות שלך אמורה להיות מסודרת. הקונג פו לא נתן לך ביטחון?
"בהתחלה כן. אבל כמו כל דבר שאתה עושה מגיל מסוים, נדמה לך שיהיו לך פריצות דרך, שתוכל לשנות את עצמך מהיסוד, אבל בסוף אתה מגלה שאתה ניצב מול עצמך, מול אותן בעיות ואותם כישלונות. אתה לא יכול לברוח מהחרא שלך. מה שכן, אני רואה אצל תלמידים שלי שבשלב מסוים אתה מקבל סוג של ביטחון גופני שניכר בך, כמי שעדיף שלא יהיה מועד לעימותים. משהו בהתנהלות הגופנית־החברתית שלך מבהיר שאתה לא קורבן. וגם הצורך הגברי להוכיח את עצמך פיזית נרגע".

הבניין ברומן שלך הוא מין מצבור קצת גיהנומי של סכנות ואיומים. בטח ביחס לדימוי המקובל של הבניין הישראלי בסגנון 'קרובים קרובים', נגיד, שיש בו משהו קהילתי.
"גם אני גדלתי בתור ילד בבניין, בירושלים. הילדות, חוסר ניסיון החיים, גורמים לך להשלים פערים ביחס למה שאומרים המבוגרים. אם אומרים לך להיזהר כשהמנקה עובד בחדר המדרגות, מתכוונים שתיזהר לא להחליק במדרגות הרטובות, אבל 'המנקה' ומה שהוא עושה שם כבר מקבלים חיים משל עצמם. הכל מסוכן ומאיים. אומרים לך ליד מיכל הסולר 'אל תדליק כאן גפרור' – אז אתה נורא תיזהר, אבל גם אולי פתאום תבין, 'היי, אני יכול לפוצץ את כל הבניין. מעניין!' הפחד של הילדות הוא פחד פורה – מהעולם, מהצל, מהמרחב. מהיכולת שלך להרוג בעצמך בטעות את אחיך. כל הדברים שמאיימים עליך שאתה עלול לעשות".

ילדים היום גדלים אחרת.
"הסלולריים והמחשוב יוצרים תחושה של עולם מסוכן מתמיד. תעשיית הפחד עובדת, בטח על הורים. אנחנו חיים בתחושת אסון איומה, אבל נדמה לי שהעולם גם אף פעם לא היה כל כך בטוח, גם לילדים. משגיחים עליך, יודעים איפה אתה נמצא בכל שעה. היום כביכול ילדים יותר חשופים לאלימות וסקס ברשת ובתקשורת, אבל הילדות שלהם דווקא יותר סטרילית ומפוקחת. דווקא כי פעם דברים היו נסתרים, הייתה לך הזדמנות לגלות אותם בכוחות עצמך, בצורה המבוישת והקצת מלוכלכת. אני מקווה שעדיין יש בילדות היום איזה רובד מיתי ומפחיד קצת ומהלך קסם. הפחד הזה מהותי כדי לגדול ולהיות בני אדם. בתור ילד, למשל, האפשרות שיהיה לי כוכב נינג'ה הייתה משאת נפש. עולם שבו ילדים לא מפנטזים על כוכבי נינג'ה הוא בעיניי קטסטרופה".

לשור, בן 38, ואשתו אין ילדים, מתוך בחירה. "אנחנו לא הולכים לעשות ילדים. זה עדיין לא עניין מובן מאליו, בעיקר בארץ. אני מסתכל היום על האחיינים שלי, שהם מקסימים, וזה לא נראה כמו טעות להביא ילד. אבל אנחנו בכל זאת לא עושים את זה. למה? פשוט כי לא. היו לנו פעם נימוקים סדורים לזה, פוליטיים, אקולוגיים וזוגיים, כל מיני שיקולים שנוגעים גם לאיך שהחיים כאן נראים, מה שאתה יכול להבטיח לילד, לתת לו, ואיך להגן עליו. ולכל נימוק יש נימוקים שכנגד. אבל בסוף אתה פשוט מחליט".

את הבית ממלאים חתולים וכלבים, שלפעמים מתארחים בספרים של שור. "גם אני וגם מורן, אשתי, גדלנו בבתים עם כלבים. שנינו למדנו יחד טיפול התנהגותי בכלבים. מורן עבדה בבית מחסה לכלבים. אני עבדתי כמאלף כלבים. בהתחלה אספנו כלבה חרדתית אחת, ואז היה כלב שהיה חבר ממש טוב שלה, אז איך אפשר שלא לקחת אותו. וככה זה התגלגל".

נהיית טבעוני אדוק הרבה לפני הגל הנוכחי. יש לך הסבר להתעוררות בתחום? מה הטבעונים מצליחים לעשות שהשמאלנים לא מצליחים?
"יש כאן כמה גורמים. פרקטית, הרבה יותר קל להיות טבעוני. כשהייתי בן 14, עוד לא היה השניצל של טבעול. גם חומרי הזוועה הגרפית זמינים, חומרי התעמולה קלים להפצה. אבל אני חושד שזה כל כך תפס בארץ בגלל שזה כיוון שקל לנתב אליו את אינסטינקט הפעולה המוסרי שלך, בלי להצטייר כשמאלן בוגד או משיחיסט מטורף. יש כאן אפשרות לעשות משהו נכון ללא מחיר של סטיגמה חברתית. זה גם מוציא אותך מחוסר האונים. להיות איש שמאל עכשיו בארץ זה דבר נורא מדכא. מה תעשה 20 שנה אחרי הסכמי אוסלו? תצא להפגין? למי אכפת? מי סופר אותך? אבל הפכת לטבעוני – הנה שינית משהו, ביצעת צעד מוסרי ברור. יש כאן קורבן, אבל ממש לא חמור. לא קשה להיות טבעוני, במיוחד שעל הדרך אתה יותר בריא ועור פניך יותר קורן. הצטלבות מקרים מאוד מועילה".


11נטלי לטה, 'שטיח סטייק'

 

שור הוא מקרה מעניין של סופר ישראלי שמצליח לייצר כתיבה צעירה־מבוגרת. לבטא משהו ישיר ומקומי – כמו שמבליטים שמות ספריו הראשונים, 'עמרם', 'מוטי', 'סיגל' – ובאותו זמן גם פתיחות לספרות העולמית העכשווית ולסגנונות כתיבה נסיוניים. הרומנים הקצרים שלו נוגעים במין ואלימות בלי להתפתל, רחוקים מהנטייה המקומית לפוריטניות או התייפייפות. במקביל, קל למצוא אצלו עקבות למחשבה פילוסופית ומופשטת. ההתקבלות שלו כסופר מפרסום ספרו הראשון, 'עמרם' ב־2007 הייתה מהירה. גם כשהופיעה הסתייגות ממשחקים סגנוניים בכתיבה שלו, מבקרים התייחסו אליו ככישרון ספרותי רציני.

הוא עדיין מאמן קונג פו, אבל הפרנסה שלו מבוססת היום בתחום הספרות בלבד. "בעיקרון, אני לא אומר לא לאף עבודה. יש לי עשרות מעסיקים. ואני מסדר הכל כמו מטריושקות של עבודות גדולות, בינוניות וקטנות. לימוד כתיבה, ליווי כתיבה, תרגום, עריכה, עריכת תרגום, הגהה, עריכת תוכן. אני צריך להחזיק את עצמי לא לעבוד 18 שעות ביממה. אפשר הרי לקום בשש בבוקר, לשבת מול המחשב וללכת לישון בשתיים בלילה. לא מאוד בריא. בפסנתר לא נגעתי כבר שנתיים.

"האמת היא שהיום להיות שכיר, לקיים יחסי עבודה קבועים, זה כמעט ההפך מעול. אנשים בדור אחריי רק נזרקים מהצבא וכבר חייבים לרוץ כל הזמן, עם עזרה מההורים, כדי לשרוד. לרוץ למצוא עבודה בזמן שאין עבודות, לדרוך על הראש של כולם בדרך, לדאוג כל הזמן שלא יפטרו אותך במסגרת קיצוצים, ואז לפטר אחרים אם הגעת למעמד, כדי לא להרגיז את בעלי המניות. נמעכת כאן האפשרות לסולידריות אנושית הכי בסיסית".

איך זה משפיע על חיי הכתיבה, על חיי הספרות?
"הדימוי של 'ערך' ושל מדידה גולש לכתיבה. הכל צריך להיות שווה 'משהו'. אתה לא יכול לעשות משהו לשם עצמו. אתה מוכרח להתארגן על איזו פנסיה. העניין הזה חריף במיוחד כי בשוק הקריאה כאן אין כביכול מקום גם לשוליים וגם למרכז. אי אפשר להיות אמן שוליים מוצלח: בשוליים יש שלושה קוראים ובמרכז יש נגיד 500 אנשים.

"כולנו גדלנו לתוך תפיסה של העולם כמשחק סכום אפס. כאילו אי אפשר לדמיין מצב שבו גם ההוצאות ירוויחו וגם החנויות וגם הסופרים. מישהו חייב לדפוק מישהו אחר. אי אפשר שגם הישראלים וגם הפלסטינים יצליחו. למרות שרוב ההצלחות בעולם הן תוצר של שילוב אינטרסים משותפים, ולא חייבים להביס מישהו כדי לנצח. להפך. וכאן מדברים במושגים של ניצחון על חשבון סטימצקי או צומת ספרים או ניצחון של החמאס. בלי להשוות כמובן.

"זאת תפיסת עולם שגויה ומטומטמת, והיא השתרשה אולי בגלל יותר מדי תארים במנהל עסקים. לא הכל הוא משחק שרידה מטורף כזה. ואפילו אם זה משחק, גם במובנים דרוויניסטים הכשירים ביותר שורדים, לאו דווקא החזקים יותר. והכשירים ביותר הם הרבה פעמים אלו שיודעים להשיג שיתוף פעולה. לאו דווקא האנשים המאיימים עם הנבוט".

העובדה שאין כאן יחסים נורמליים של שוליים ומרכז היא הסיבה שלא עולה דור חדש של סופרים למרכז הבמה?
"זאת תופעה שקיימת גם במקומות אחרים. הייתי עכשיו בכנס סופרים בארצות־הברית. במושב הפתיחה כולם הציגו את עצמם, קצת כמו בתנועת נוער: כל אחד אמר מה הספרים שהוא קורא ומהם הספרים שהשפיעו עליו. לא הייתה חפיפה בין הבחירות, אין שום קאנון כבר. גרוסמן סופר ענק בעיניי, אבל זה לא שלא יכולים להיות כאן סופרים צעירים מוכשרים כמוהו. אין קאנון ספרותי מתחדש לא כי גרוסמן עדיין כותב וחונק דורות אחרים, אלא כי כבר אין קהילה של קוראים ומבקרים שמכתירה בכתרים כאלה. מתי שמעת בזמן האחרון שמישהו הוא עמוס עוז החדש?"

היית רוצה להיכנס למשבצת הזו?
"לא. זה נראה לי מקום מאיים ומחניק להיות בו. להיות הכותרת של עצמך, הדיוקן על הקיר שלך. לקום בבוקר ולכתוב 'ספר חדש של אסף שור'. כמו מוזיקאים שמתחילים לכתוב שירים שהם פרודיה לא טובה על השירים המוקדמים שלהם".

איזה מהספרים שלך הכי הצליח מסחרית?
"אני מציץ בדו"חות המכירה כשהם מגיעים, אבל איכשהו מדחיק אותם. מי שנכנס להשוואות בינו לבין כותבים אחרים עלול להיגרר לדרך מבעיתה. אבל לי מלכתחילה אין יומרה להתפרנס מהכתיבה עצמה. אני לא יודע אפילו מה נחשב לכמות מוצלחת של מכירות. אם כי ברור שאני נורא אשמח שהספר החדש יהפוך לרב מכר מטורף. שאני אוכל לצאת לפנסיה מוקדמת, שהספר יימכר לעיבוד הוליוודי בטוב־טעם.

"אנחנו מחלקים את הסופרים לרבי מכר וכל השאר, למתורגמים ולא מתורגמים, אלה שמקבלים מקדמות ואלה שלא. אבל אנשים קוראים יותר מאשר ספר בשנה. אין שום סיבה שלא יהיו קוראים ל־20 הספרים הטובים, נגיד, שיצאו באותה שנה. ובכל זאת, בלי סיבה ברורה, אנחנו מדברים על ספרות במובנים של מנצחים ומובסים. אני מאחל לאחיי ואחיותיי הכותבים שיצליחו להתפרנס מעמל ידם, אבל מצד שני, יש גם משהו משחרר במצב הנוכחי. השאלה אם אני יכול לקנות שימורים לחתולי החצר שלי לא תלויה בהצלחה של הספר".

אסף שור, למה דג ציפור, הוצאת כתר

ענת עינהר, טורפים של קיץ

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.1.2009

האורגזמה האנושית זכתה לאינספור דימויים, לא פעם אלימים מאוד. רכבות דוהרות, כרכרות שועטות או נמרים אדומים הושכרו מחנות הדימויים הגדולה כדי לתאר בהגזמה כמה שניות של נחת רוח, רגע לפני החזרה לסריגה מול האח או מילוי טופסי מס הכנסה על שולחן הפורמייקה.

'טורפים של קיץ', הסיפור הפותח את קובץ הסיפורים שנקרא על שמו, מסתיים בחיזיון אפוקליפטי של מאות כלבי פרא שמשוגרים לעולם כשיירת מלאכי חבלה מריירים. בזאת מגיע לקיצו תיאור היחסים העדינים אך מזוכיסטיים שרוקם גיבור הסיפור עם הסובב אותו, ובעיקר עם תלמידיו. אם על פני השטח הסיפור נחתם בתמונה מבזה של המורה למתמטיקה – הרי שבקריאה שנייה מתגלה שזוהי לא פחות מאורגזמה זאבית מרהיבה, שבה ניתן דרור ליצריו של המורה שכמהַּ כנראה להיטרף חיים בידי הדור הצעיר והאלים שהוא מנסה, בתחפושת היומיומית שלו, לאלף באמצעות שגרת המספרים ונוסחאות הסדר המתמטי; מנגנוני תרבות שמדומים לאורך הסיפור לקולר כלבים.

זהו אחד מארבעה סיפורים שנכללים בקובץ הביכורים של ענת עינהר, שהולך וצובר סביבו הייפ ובצדק: הספר מציג מפגן מרשים של יכולת התבוננות ספרותית, שנעה בין הפראי למחושב. ארבעת הסיפורים מושתתים על עיקרון דומה: חתירה נחושה לעבר קטסטרופה ידועה מראש, מפגש אלים ו/או מיני, ממשי או מטפורי, בין שתי דמויות מראה, גיבור או גיבורת הסיפור ומושא ההתבוננות שלהם שנשלף מתוך המון חסר פנים. הגיבורים – בהם עובד ניקיון בביתה של משוררת וצעירה שמשפחתה לוחצת עליה להיכנס להריון – עוברים לאורך הסיפורים לא רק שינוי נפשי, אלא גם גלגול גופני שעשוי מחומר של מיתוסים, אגדות ותרבות פופולרית (בת ים, אדם־זאב, ערפד של איידס). זה בולט במיוחד באופן שבו עינהר מתארת (אולי מתוך היכרות אישית) את הטיפול האורתופדי שעוברת ילדה באמצעות מחוך רפואי בעיצוב האינקוויזיציה. הילדה, שמדומה לרכיכה בקונכייה, יוצרת קשר עדין ודי קינקי עם שכנה המבוגר, המופקר והמקועקע. תהליך ההתבגרות הגופני־מיני והנפשי שהיא עוברת מזכיר קצת את סרטיו העדינים־אכזריים של טוד סולונדז וההתעסקות שלהם במיניות של ילדים ובפדופיליה.

הילדה השבלולית היא דוגמה לדפוס החוזר בסיפורים. בתוך חלל מצומצם – בית קפה ריק או רחמה של אישה – מתפתח מין גולם מפלצתי ויפהפה. זהו תהליך שבו האדם הופך לחיה מיתולוגית (קצת כמו גיבורי הקומיקס של 'אקס מן'), שבו האיום המהוסס הופך לאלימות גלויה, אקטיבית או פסיבית. מיהי המפלצת הזאת? זהו אולי היחיד שמסתגר בביתו מפני המציאות האלימה ("אנשים צריכים סיבות טובות מאוד לצאת היום לרחוב", מצהירה אחת הדמויות). זהו היחיד שעומד במוקד תשומת ליבה של הספרות המערבית מהולדת ההומניזם ועד עידן האינדיבידואליזם הקיצוני שלנו. זהו גם אותו יחיד שהכלכלה המופרטת ניתקה לא רק ממשפחתו ומקהילתו, אלא גם מסגולות האנוש הבסיסיות ביותר שלו. היחיד הזה הוא קורא הספרות החיוור שמכרבל עצמו לדעת בין דפי הרומנים במין סופשבוע רגוע ובלתי נפסק של גלגלצ.

1
מתוך 'סימנים של כבוד'
 

בדומה אולי לבמאים כמו טרנטינו, קרוננברג ופול תומס אנדרסון – ההיקסמות של עינהר מביטויים של אלימות ניכרת בדימויים צבעוניים ופראיים שהיא מקעקעת על גבי תמונות יומיומיות. בכל הסיפורים בקובץ מבעבעת אלימות כבושה שמבקשת להתלבש על גוף ממשי ולפרוץ את המימד הסמלי המעודן יותר שנכפה עליה. גם המשיכה העיקשת של הגיבורים ליצור אינטימיות עם זולתם יכולה לבוא לידי ביטוי רק בצורה ההרסנית ביותר.

מאחר שיש להיזהר לפני שמאשימים אנשים – שלא לדבר על סופרים כשרוניים – בנטייה לפאשיזם, כדאי אולי למצוא הסבר אחר להיקסמות של הסיפורים מכוח מופגן, מפראיות, מדם צעיר, מהשפלת זקנים, מחורבן תרבות העבר, מטכניקה ספרותית של הגזמה חותכת. נדמה שהספר מתאר שאיפה להפיכת האלימות האקטואלית שמבעבעת מתחת לפני השטח לפורקן של עימות מובהק – משהו ברוח כותרות העיתונים של "יאללה מלחמה" שהקדימו את הסיבוב האחרון בלבנון ומלוות עכשיו את המבצע החוזר בעזה. בהקשר הזה, נדמה שאפשר לקרוא את הספר כפנטזיה של נקמה, שנובעת מחולשה אדירה ומתחושה של חוסר אפשרות לבצע שינוי כלשהו במציאות, במיוחד של אותו קורא תרבותי ורגיש שראוי לספרה של עינהר (שמתוגמל בהדהודים ספרותיים ליוצרים כמו דליה רביקוביץ, קנז, הופמן, קפקא ותומס מאן). היצירה עצמה אצל עינהר, המוזה, השירה (שעל שמה נקראת אחת הדמויות, שיר־רע), הופכת את פניה מהתגלמות היופי להתגלמות ההרס והתעתוע. מין מדוזה יפה־מבעיתה שכזאת. במילים אחרות, עינהר יצרה מין טקס וודו מרהיב שבו הספרות מכניעה את המציאות, המיתוס כובש את העיתון.

 אפשר אולי לטעון שעינהר דורשת מהיצירה הישראלית לפתח עמוד שדרה ולעטות כפפות אִגרוף. יכול להיות שזה העניין – שהאימה האמיתית קשורה דווקא ליוצרים כמו אמיר גוטפרוינד או קרן פלס, שמוכרים לנו גלולות שינה מפייסות, מעוררות אהבה עצמית ומנטרלות כל רצון לשינוי. כל זה לא אומר שהגיע הזמן לשרוף את שולחן הפורמייקה או לבטל את העונג המיני הצנוע של רואה החשבון השמנמן. אולי דווקא שם יודעים איך לחלץ את האדם מהזאב.

ענת עינהר, טורפים של קיץ, הוצאת עם עובד