דוד פוגל, רומן וינאי

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 30.3.2012

הסיפור המעניין באמת של דוד פוגל נמצא מחוץ לספרים. איך יוצר שהיה שולי למדי בימי חייו – טענה שאפילו היא דורשת זהירות מפני להקה של מומחים – מקבל את תפקיד הקדוש של הספרות המודרנית של קוראי העברית. איך אדם שכתב את רוב שיריו וסיפוריו בעברית, אבל היה כנראה אדיש עד עוין לכמה מהכותבים העבריים המרכזיים בזמנו, התיישב לצידם בפנתיאון. בניגוד לרבים מבני דורו, מהדורות של ספריו מצליחות לשרוד ולהתחדש בחנויות שונאות הספרות בישראל. על הספרים עצמם מואצלת איזו רוח מרדנית וסקסית, שלא פינקה סופרים חשובים לא פחות – שופמן וגנסין, למשל – שהגישה הספרותית שלהם נועזת ומעודכנת לא פחות, והיחסים שלהם עם האידיאולוגיה והתרבות הציונית מורכבים וחופשיים לא פחות.

העיזבון של פוגל הוא התגלמות הפנטזיה של חוקרים ועורכים. מאז שנות ה־50 התפתחה שושלת של אנשי ספרות שגילו אותו והעמידו אותו בראש שמחתם. המפעל המרכזי, בהקשר הזה, היה של מנחם פרי, ששב והציג לקוראים יצירות פרוזה נשכחות של פוגל, בטענה שהן מאפילות אפילו על השירה שלו. 'רומן וינאי' הוא הפעלול הנוכחי במופע המדהים שפוגל עורך אחרי מותו. הספר הוא תוצר תגלית. טיוטה נסתרת, יצירה שולית בעולמו של איש השוליים, שחמקה מבעלי הארמון שהוקם מיצירת פוגל אחרי מותו. מנהלי העיזבון השדוף של איימי וויינהאוס, למשל, היו חותמים עליו בעיניים עצומות: סיפור ארוך ששב ומציג מזווית חדשה ולא צפויה זירות ודמויות שפוגל עסק בהן – מווינה הפורחת־נרקבת של ראשית המאה הקודמת, ועד הצעירים תאבי החיים שזרע מוות הולך ונובט מתוכם, תושבי בבל המודרנית של סוגי מיניות, שפות ועמים. לילך נתנאל, חוקרת וסופרת צעירה, מציגה את הספר כיצירת מוקדמת של פוגל, שקודמת ליצירות המרכזיות שלו כמשורר וסופר. אולי עוד יתווכחו על הקביעה הזאת. בכל מקרה, לא צריך לקרוא הרבה פוגל כדי להתרשם שכמה מהטכניקות המרכזיות שלו ואפילו דימויים חוזרים מופיעים כאן בצורה מגובשת. למשל, החיבה שלו כתאורן לעימות בין צבעי כחול וכתום, ש'חיי נישואים' חגג כאילו לפי הקולנוע של אלמודובר.

האם הספר יצליח לפרוץ את המעגל של קוראי ספרות מקצוענים? האם הוא יצליח לפתות קוראים חדשים לקהילה המתרחבת של קוראי פוגל? כרגע, 'רומן וינאי' נראה קודם כל כמו הזמנה למסיבה של סוציולוגים וחוקרי תרבות. בראש ובראשונה, הוא מלמד על האופן שבו אנשי הממלכה הספרותית בישראל מבקשים לראות את עצמם, ועל הגיבורים הספרותיים שקהל הקוראים מוכן לאמץ. פוגל מספק לאלה מבט לעולם נפשי והיסטורי שיש לו כנראה ביקוש כאן ועכשיו: עולם שנע בחופשיות בין זירות יהודיות ולא יהודיות; בין שאריות חלומיות של קיום מסורתי, טרום מודרני, לחיי עיר אירופית גדולה ומנוונת; עולם שמתאר בעברית את מה שהעברית כאילו מיעטה לתאר, שמתעסק במין בגילוי נפש וכמעט ללא מבוכה.

פוגל, אולי יותר מתמיד, מתגלה כאן כפטרון של האדם היחיד. מי שאפילו לא נאבק במעגלים של תרבות, משפחה, דת או מוסר שעיצבו אותו – אלא מתענג בראש ובראשונה על ההווה, על שינוי מתמיד, על האפשרויות השונות של חיכוך עם העולם. האופן שבו הדמויות בספר מתענגות על פריצת גבולות, ומוכנות להפקיר את עצמן לאלימות ולפורענות, מעידה על קשר מעניין בין מי שהיו יכולים להיות קוראי הספר (שנכתב בין שנות ה־20 לשנות ה־40, המומחים יקבעו) לבין הקוראים הישראלים היום. אלה וגם אלה חיים בתוך תרבות שמציירת את עצמה מתוך קריסה ומשבר, מתוך פחד הקץ ומתוך ששון לקרב.

222
מתוך 'עיניים עצומות לרווחה'

 

השם 'רומן וינאי', שעורכי הטיוטה לילך נתנאל ויובל שמעוני העניקו לסיפור, מדויק אבל יותר מזה – מטעה. הספר אכן שייך לטריטוריה של הספרות הווינאית, שעמדה בסימן החרדה של ראשית המאה ובהשפעת ההגות האוונגרדית של פרויד, כולל חקירה לא מוסרנית של כוחות האלימות והמין בחיי האדם ('עיניים עצומות לרווחה', סרטו של קובריק המבוסס על סיפור של ארתור שניצלר הווינאי, הוא נקודת פתיחת טובה להיכרות עם העולם הזה). אלא שקשה להתייחס לסיפור כאל רומן, במובנים הפשוטים והישירים של הכותרת הזאת. במידה רבה, הספר מבטיח הבטחות לרומן, שמופרות בזו אחר זו. הפתיחה היפהפייה והחסכנית – מיטב הספר, בעיניי – מציגה את הגיבור, מיכאל רוסט, כמהגר, כנראה ותיק, בפריז. גבר ששייך אולי לבוהמה של מהגרים ויוצרים, אדם בעל טביעת עין חדה שכנראה פיענח את צפונות המין האנושי. אחרי כמה מפגשים מהוגנים יותר ופחות – פלירט עם בורגנית משכילה, שיחה עם שחקן משוטט, תמהוני דמוי שד, עסקים מרגשים עם זונה – הספר מצהיר על קפיצה של עשרים שנה אחורה, לעלומיו של הגיבור. כמו צעירים רבים, הוא נטש את משפחתו בעיירה המזרח אירופית, ועבר למטרופולין במטרה להכיר את העולם הגדול ואת עצמו.

ההישג העיקרי של עורכי הספר קשור לעיצוב הלשוני שלו. גם כאן אולי יתפתח ויכוח בין מומחים, אבל התחושה המיידית היא של שטף מפתיע, של איזון בין זרות וקרבה ביחס לשפה המתווכת והמעובדת של פוגל ועורכיו (שפה שיוצרת לפעמים רושם של בדיחה מאחורי גבו. מהי למשל "כרכשת ממולאה" אם לא הקישקע שהצליח לשמור על שם נעוריו אצלנו). עם זאת, בכל מה שקשור למבנה העלילתי של הסיפור וליחסים שבין חלקיו מבחינת חשיבות ונפח – 'רומן וינאי' נופל נפילה יפה ורכה בין הכיסאות. מצד אחד, ניכר בו רושם חזק של טיוטה וניסוי, כולל מין פתקיות שפוגל כאילו רשם לעצמו לגבי תולדות הדמויות, לגבי קווי האופי המרכזיים שלהם והמנגנון הפסיכולוגי שמניע אותן. נדמה שנתנאל ושמעוני לא היו מוכנים להתייצב בביטחון מלא מול הסיפור ומול פוגל, ולקצץ חלקים פחות אכילים בבשר. מצד אחר, לפי אחרית הדבר, העורכים הכריעו כמה הכרעות חשובות בתחום הזה מתוך רצון להנגיש את המקור לקהל – ולא פרסמו את המקור הגולמי. כל צעד בדילמה הזאת, סביר להניח, היה חושף אותם לביקורת והסתייגות.

אם הוצאת הספר הייתה מחזה בפני עצמו, היה נחמד לגלות שמדובר בהמצאה, בחיקוי מקורי של פוגל. במובנים רבים, האופי של טיוטה וסימני התפירה או המחסור בבד, גורמים לרומן להיראות עכשווי, נסיוני. ההצגה של גיבור הרומן כמקור לחידה, והקפיצה אחורה לנעוריו הווינאיים, מעוררים ציפייה לגילוי הדרגתי של התעצבות הגיבור כגבר. בניגוד לציפייה הזאת, הגיבור דווקא הולך וחומק מאחיזה. ככל שהספר מתקדם, רוסט הופך למין מדריך־מתווך בין סיפורי חיים ובין דמויות. החידה לגביו הולכת ונעשית דחופה פחות ודמותו מיטשטשת. הפרשה המרכזית בספר, המשיכה הכפולה שלו לאם ולבתה, לא מגיעה לשיא או לפיתוח. גם הרמזים הדרמטיים השונים בתחילת הסיפור – ברית שטנית־מעודנת שהוא כורת עם גבר עשיר מסתורי, אותות מקדימים להתאבדות – פשוט מתנדפים. כל זה, בניגוד לרומן 'חיי נישואים' או לסיפור 'נוכח הים' שפורטים אחד לאחד שורת דימויים בפתיחה, ביטויים לתשוקה לא ממומשת, שהופכת בהמשך למהלכים עלילתיים מוחשיים. על 'רומן וינאי' הולכת ומשתלטת תחושת שרירותיות, שוטטות, כאילו מתוך נאמנות לעיקרון היחיד שמנחה את הגיבור. חיי רגע. בחינה מלאה של ההווה, פגישה עוצמתית עם הזולת, בלי ניסיון לקשור אותן לתכלית עתידית או לנאמנות כלפי העבר. ההצצה לחיי הנפש של דמויות המשנה מתעצמת – עד שנוצר רושם של כמה סיפורים קצרים, כמה סצינות עזות ומדוקדקות, שמחוברים בקשרים לא מחייבים.

האם פוגל עצמו איבד עניין ביצירה? האם הוא פנה לבחון קווים מובחנים יותר באישיות של הגיבור בסיפורים אחרים? בכל מקרה, לפני שהוא דוהה, רוסט מתבלט כנציג מפתיע של גיבורים פוגליים אחרים. הוא כנראה הדמות הגברית והמצליחנית שפוגל ברא. למרות האפלה הסגנונית והפסיכולוגית שאופפת אותו, הוא אחד הגיבורים הבריאים ובעלי היכולת שהקורא העברי יכול לפגוש. הכוח שלו איפשר אולי לפוגל להגיע לאזורים שגם היום מתבלטים מול המהוגנות והאשמה של הפרוזה העברית. לתאר חוויות מיניות בחושפנות לא מתנצלת ולא שמנונית. לתאר דחפים של אכזריות ואנוכיות בלי להוביל אותם לכיוונים מוסרניים. לתאר את הנפש האנושית כנוזל שמשתנה ללא הרף, נספג בזולת ונסוג. ובעיקר, לעטוף את כל אלה, רוב הזמן, בלשון של שירה. כל אלה הופכים את הקריאה ב'רומן וינאי' לחוויה מתגמלת וערנית – אבל לא כזו שמתעלה מעל לשירה המלוטשת של פוגל, ולהבדיל, מעל היומנים המפורטים, הפרוזאיים והאינטימיים שנוגעים והוגים בקשת שלמה של אפור.

דוד פוגל, רומן וינאי, הוצאת עם עובד

א"ב יהושע, חסד ספרדי

11111111111111111

 פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 14.1.2011

שתי פטמות – אחת חשופה, ורדרדה ומוארת, השנייה חשוכה ומוסתרת – קורצות למי שייגש לבחון את ספרו החדש של א"ב יהושע בחנות הספרים. מעבר למחווה כלפי הקורא, שלא ייאלץ להתאמץ ולדמיין את הציור בן המאה ה־17 שרודף את גיבור הספר, שתי הפטמות הללו יכולות להתפרש גם כאות לנדיבות של יהושע כלפי פרשניו: הזמנה להצטרף אליו בשעה שהוא בוחן את מקורותיו כסופר, היישר מפי האתון.

יהושע מתואר לא פעם כיוצר מודע לעצמו ששותל בספריו פרשנות עצמית. 'חסד ספרדי' כנראה מביא לשיא את הנטייה הזו. במרכז הרומן עומד במאי מקשיש שמוזמן לרטרוספקטיבה של סרטיו המוקדמים בסנטיאגו דה קומפוסטלה, מוקד של צליינות נוצרית במערב ספרד. יהושע, אולי המתוסרט בין הסופרים הישראלים, עורך כאן בחינה מחודשת של יצירתו ומפצל את הפרסונה שלו למרובע רומנטי שבו פעילים הבמאי המבוסס והיגע, התסריטאי שאיתו עבד בתחילת דרכו עד שהסתכסכו, והצלם הנאמן שמרחף כרוח רפאים מעל העלילה. שלושת אלה חגים סביב השחקנית הראשית, המוזה והמאהבת לעת מצוא של הבמאי. בדומה לכפל הפטמות על כריכת הספר, כל דמות מצטיירת ברומן הזה באופן כפול ומכופל: ריאליסטי ומופשט, ביוגרפי והזוי. השחקנית, למשל, מקבלת שם אחר מכל אחד מאוהביה־יוצריה ("הדמות", למשל, בפי הבמאי).

הטכניקה הזאת הופכת ברומן לדיאלוג עם אחת השאלות הקבועות לגבי יהושע, שנטש כביכול את סיפוריו הגרוטסקיים והמופשטים משנות ה־50־60 לטובת רומנים שעוסקים בהיסטוריה היהודית והישראלית. את השאלה הזו יהושע שותל בפי דמותו של מנהל הרטרוספקטיבה הספרדי: "בשני העשורים האחרונים הפנית עורף לסגנון הסוריאליסטי והסמלי של סרטיך הראשונים […] האם אינך מאמין עוד בעולם טרנסצנדנטלי, סמוי, נסתר, הזייתי, עד שכל כך שקעת בדבקות ביומיומי הגלוי לעין?"


111
מתוך 'חיבוקים שבורים'

 

במילים אחרות, 'חסד ספרדי' בודק אם יש דרך לחזור ולטעום מהחלב הבוסרי והרדיקלי של ראשית הדרך, לפני הכיבודים, המעמד והמיומנות הטכנית – ולא לחינם הדימוי המרכזי בו הוא ציור של איש מבוגר יונק משדי בתו. ובאמת, הספר מצליח לגעת בבוסר, לטוב ולרע. זהו קודם כל צעד די אמיץ של יהושע, שניכרת בו משיכה בריאה לסנסציה שאולי תגרור קצת מהלומות מקוראים. מצד שני, יש כאן פסיעה בנתיב שמשרת לא מעט מוזיקאים, ראפרים בעיקר, מרגע שהם מתבססים ולא יכולים לתאר יותר את חיי הרחוב והמאבק לשרוד: העיסוק בחיי ההצלחה.

יהושע לוקח כאן את הגבר הכבוי שעיצב בספרים אחרים ונותן לו להתנהל על הקו העדין שבין פרודיה עצמית לחזרה בתשובה. החלק המעניין ביותר ברומן הוא חציו הראשון, שמתאר את המפגש המחודש של הבמאי עם סרטיו הראשונים והנשכחים. קוראים ותיקים יזהו בקלות וריאציות על שני סיפורים מוקדמים שלו, בנוסף לשברים מיצירות אחרות. המשחק שמערבל שכבות של בדיון, אוטוביוגרפיה, יצירות אמיתיות ומומצאות מזכיר סרט ממשי שהתפרסם בזמן כתיבת הספר – 'חיבוקים שבורים' של אלמודובר, שאילץ תסריטאי עיוור לשוב לכישלון קולנועי מעברו. גם אצל יהושע, הגיבור נרדף בידי סצינה ארוטית גנוזה. אצל אלמודובר, זו הנשיקה האחרונה עם השחקנית־מאהבת־מוזה; אצל יהושע, סצינה שמעולם לא זכתה להצטלם ובה גיבורת הסרט מיניקה קבצן זקן. בדומה לאלמודובר, יהושע מלביש את הרטרוספקטיבה הזו בחיקוי של גאולה נוצרית.

החצי הספרדי של הספר מוצלח בעיקר מפני שהוא מרומז ומותח יותר – כביכול, בהתאם לסגנון הבוגר שאליו פנה הבמאי; מי שמגן כיוצר מול קהל על השינוי שעשה לטובת התמקדות בקונקרטי ובממשי, ואכן, רוב הזמן עסוק בחישובים לגבי תנומה וארוחות בוקר. החלק שמתאר את השיבה לישראל ואת הניסיון לפתור את משגי העבר – האישיים והמקצועיים – פחות מושך. כאן כבר נעלמת ההפתעה מצירופי המקרים והזליגה של הסרטים לחיי הבמאי – דמויות נשכחות מסרטיו צצות או מאיימות לצוץ בכל רגע – ויהושע מתמכר במלוא המרץ למשחקי אנלוגיות בין כל פרטי הסיפור.

חלקו האחרון של הרומן שב לספרד, במהלך עלילתי מופרך במכוון שאמור לשחזר את הסצינה הגנוזה ולתקן את החטא, הפעם בתוספת פרק גנוז וסהרורי. לא בטוח שיהושע הצליח לחלוב ב'חסד ספרדי' את שתי הפטמות בצורה אפקטיבית תמיד. הקריאה בו אמנם מהנה וחסרת מאמץ, אבל מרגע השיבה לישראל, הצד הריאליסטי של הרומן קצת כבוי וחוזר על עצמו, והבריחה לעלילה פרועה, לקראת סופו, נראית כמו ניסיון מאולץ להחזיר עטרה ליושנה.

לפני כשנתיים דיווח יהושע בראיון שהרומן הקרוב שלו ייקח "חופש מבעיות האומה הבוערות". האלגוריות הלאומיות ב'חסד ספרדי' דווקא לא מוסתרות במיוחד, ואפילו נמסרות על דרך ההומור העצמי. אבל יותר מזה הן מגלות משהו מהותי לגבי הכתיבה של יהושע ומסייעות להסביר את חשיבותו כיוצר ישראלי וציוני: כמו הזקן שיונק משדי בתו, העבר אצלו הוא שניזון מההווה ומקבל ממנו חיות. הכל מנסה להתכווץ תחת סמל אחד ראשוני, לחזור־להתקדם למקור של תמונה אחת. 'חסד ספרדי', במובן הזה, בודק איך תרבות שקידשה פעם את המרד ואת העכשווי מתגלה בסופו של דבר כקשישה מתאבנת.

אברהם ב. יהושע, חסד ספרדי, הוצאת הספרייה החדשה

אבירמה גולן, סימני חיים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 14.3.2008

אבירמה גולן, עושה רושם, לא מאמינה בניואנסים חבויים. הרומן השני שלה מניח את כל הקלפים על השולחן כאסטרטגיה וכקו אמנותי מנחה. כמו בניינים חשופי צנרת, 'סימני חיים' מציג לראווה את קרביו כיצירה ספרותית. בהתאם לכך, גיבור הרומן הוא מרצה לספרות, תיאורטיקן שעוסק בעמדת המְסַפּר. לב הרומן, אפשר לנחש, הוא נסיונו של הגיבור, פרופסור אלי־אליקו ענבר, לפענח את סיפור חייו שלו.

הסיפור מושתת על שני צירים: שחזור לא כרונולוגי של יחסי ענבר והנשים בחייו, ובראשן אמו הדומיננטית, שמשולב וממוסגר בתיאור רציף של אשפוזו בבית חולים, חסר הכרה, בעקבות תאונה שעבר. ניתוח אישיותי במקביל לטיפול רפואי – מעבר מעיוורון להכרה, גופנית ונפשית. הדרמה הזו ממוקמת בעת חילופי המילניום, בסוף ‭,'99‬ על פני שישה ימים כמו בראשיתיים שמעוצבים כמוות ולידה מחדש (ענבר, אגב, שכוב במיטה מספר ‭.(7‬ לשלד הסמלי של הסיפור מצטרפת עטיפת הספר, שבמסורת הוצאת הספרייה החדשה מציגה יצירת מופת מצוירת: דיוקנה של פרספונה, מלכת השאול במיתולוגיה היוונית, התגלמות מחזור החיים והמוות.

אם כל זה לא מספיק, מגויסים גם שניים מהסיפורים המכוננים של תרבות המערב וגיבוריה, איוב ואדיפוס. אלה מככבים בהרצאות שהפרופסור מעביר לקהלו המעריץ ולקוראי הרומן לאורך דפים ארוכים. זוהי כריתת ברית אינסטנט בין הרומן לקוראיו, מעין הזמנה להצגה על ייסורים ורמזים פרוידיאניים ועל השאיפה לחזור לרחם. הערב בתיאטרון: גיבור שמדבר על האירוניה הגדולה על חשבון גיבורי הספרות, ועומד לטעום בעצמו מהתבשיל האקדמי שלו (מעין פרודיה, אולי, על תורת הפערים של מנחם פרי, לשעבר ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב וכמובן עורך הספר‭.(‬

אלא שלא כך הדבר. אם כבר, נדמה ש'סימני חיים' יכול להוות דוגמה לאירוניה של הגיבור על חשבון המספר. איך היה מתייחס ענבר, מי שמתמוגג ממחוות זעירות של סרקזם והטעיה בכתובים, לפטפוט הפנימי המתמשך שהרומן שותל בתודעתו, לביטויים המגושמים שמתארים את הווייתו ‭")‬את גרונו שורטת מבפנים סכין קהה‭("‬ כמה זמן היה לוקח לו לפענח את "הסוד‭,"‬ "הקללה" או "הבעיה" שהדמויות הנשיות הסובבות את ענבר מצביעות עליהם והרומן מנפנף בהם כבמטפחת מול עיני הקוראים? האם היה פותר את החידה: מדוע גיבור הספר לא מצליח להתחייב לאישה אחת ומה מקור רעבונו המיני הבלתי נלאה (רעות חולות שתיהן‭?(‬

בתוך סיפור שמתעסק במוצהר בעניינים של פערי מידע בספרות – אותו סוד, אותה קללה יוונית, הופכים למבחנו של הרומן. האם חשיפת הסיפור האחורי של הרומן מאירה את הדברים באור חדש? חוויית הקריאה מראה שלא. הדמויות, באורח פלא, ואיתן הסיפור, רק נעשים קטנים ושגורים יותר. מלבד נטייתו לסכמתיות, קשה להבין למה הסיפור נכנע בסופו של דבר לתכתיב האדיפלי, שהגיבור מרבה ללעוג לפרשנים שהולכים בעקבותיו.

אפשר לדבר על התשובה של גולן לסיפור האדיפלי ועל ההיפוך המגדרי שהיא מעניקה לגיבורות ארכיטיפיות כמו פרספונה והיפהפייה הנמה – אבל זאת תהיה כניעה למניפולציה של הרומן. אלמודובר, למשל, עושה את זה בצורה רגישה ומתוחכמת יותר עם הגיבורה חסרת ההכרה שלו בסרט 'דבר אליה‭.'‬

שיהיה ברור, מדובר בספר קריא להפליא – בייחוד כשהוא מתרחק מקשקושים פסבדו תיאורטיים על ספרות. אלא ש'סימני חיים' מתיימר לומר משהו על אופן הסיפור הגברי מול הנשי, ועל הדרך להתייחס גם למלחמת יום כיפור, לשואה ולדמות הצבר. הוא מבקש להציג את האדם כחידה – חידה עם פתרון – אבל בסופו של דבר אינו מלמד דבר חדש על גברים, נשים או אנשים בכלל, גם כשהוא פולש לנקודות האינטימיות ביותר בחייהם.

אבירמה גולן, סימני חיים, הוצאת הספרייה החדשה