מחשבות בעקבות ימי חול של עינת יקיר

11111111111111111

21.9.2012

בדרך כלל זה סימן. ספר שממשיך לנקוש על המצח, להציק לך – ימים, שבועות, אם שנים אז בכלל – אחרי שקראת אותו, הוא ספר שאפשר לקרוא לו ספר טוב. הרומן האחרון של עינת יקיר ממשיך להטריד אותי שבועות אחרי שקראתי אותו, אבל מסיבות אחרות. 'ימי חול' הוא ספר שנכתב במיומנות וברגישות. נדמה שיש לו מה לומר, ואיך; הוא עונה להגדרות המקובלות של מלאכה ספרותית רצינית. ובכל זאת, הקריאה בו יוצרת רושם עקר, מדכדך. לא העולם הרגשי שהרומן מגבש הוא הבעיה, אלא האופן שבו הוא משווק "ספרות טובה". האופן שבו הוא מאותת "בון־טון ספרותי". כישרון שהיה אמור לעורר אופטימיות, ממחיש את הוויתור על הכוח הבסיסי של ספרות – הכוח להפתיע, לסקרן, להפעיל את הקורא.

יקיר היא סופרת שהתקבלה בהתלהבות מראשית דרכה וסומנה כיורשת של קלאסיקון עברי מודרני. הספר שלה הוא רק משל. אם רוצים, אפשר להתעמק בו כמעט בכל משפט. למעשה, זה מה שהוא מבקש, התבוננות מעמיקה. "קודם היה אבק", נפתח הספר. "אחר כך התבהר קצת. היא הלכה למשוך את התריסים. הילדה זחלה מתחת לשולחן. הם לא הבחינו בה. ופטר פיזר במחיאות כפיים את היונים שנקלעו לחדר". משפטי הפתיחה כאילו צנועים, כאילו תכליתיים – ובה בעת, במעבר מהאבק לבהירות, רומזים אולי למעשה בראשית, למעשה האמנות האלוהי. בהמשך התמונה הקצרה יקיר כאילו רק מונה את החפצים בדירה ישנה ועזובה, ששלושה בני משפחה אחת חוזרים לגור בה, כנראה אחרי שנים. אבל כל פרט זועק ממשמעות וכובד ראש. "היונים פרחו לבסוף מהאשנב הצר של השירותים. האמבטיה העלתה חלודה. הרצפה הייתה מוכתמת בעקבות".

יונים, חלודה, כתמים. אחר כך, אחרי הכניסה למין תיבת נֹח, התמונה עוברת במהירות בין התודעות של שלוש הדמויות – "היא", "הילדה", "פטר" – ובין נקודות התצפית שלהן. היחסים ביניהן עוד לא ברורים. הבלבול ועירוב הפרטים הם אפקט מצוין לפתיחת ספר, לסצנה ראשונה. ודאי במסגרת תיאור של כניסה לדירה טעונה, זרה ומוכרת. מצד שני, האם העבודה הרגישה הזאת משתלמת? למה בעצם צריך להתאמץ? האם יש כאן באמת תעלומה חשובה?

יכול להיות שהרומן של יקיר יתקבע באחד הימים כספר חשוב. כרגע נדמה שהוא תוצר של מנגנון הציות של סופרים ישראלים, בעיקר הצעירים שבהם, למוסכמות כתיבה בנות למעלה ממאה שנה. ציות לתבנית של "ספר שאין בו עלילה בעצם", שרוב הדרמה בו היא פנימית, תודעתית, נפשית. העדפה של ה"איך" על פני ה"מה". באופן משונה, חיי הדמויות אצל יקיר דווקא רוויים דרמה, מאבקים ותפניות. אלא שהדרמה, השינוי הקונקרטי, נוטים שלא להיכנס לסיפור ומוזכרים או מובנים רק בדיעבד ובעקיפין. גם כשסצנות דרמטיות ועימותים נכנסים לזמן ההווה של הספר, לא מצבי הפעולה הם שנשארים בזיכרון – אלא דווקא המקטעים של התבוננות אמנותית, של הזרה. ההתפוצצות נשארת בחוץ: התמורות בחיי הדמויות בדרך כלל נקבעות לפני תחילת הסיפור ולאחריו. התוצאה המתמשכת, הנשורת הרדיואקטיבית, היא העיקר.

111112
דיאן ארבוס, 'ענק יהודי בבית עם הוריו בברונקס'

 

תלונות כאלה חוזרות על עצמן בשנים האחרונות. אסף ענברי כתב לפני עשור על הנטייה של הספרות המקומית לגיבורים נרפים, חסרי יכולת לפעול ולבחור. רועי ארד וכותבים אחרים שמזוהים עם כתב העת 'מעין' יצאו נגד ספרות ואמנות מצטנעת, פצועה, פסיכולוגית, שמדובבת את המשבר האישי.

מסיבות שונות ומגוונות תו התקן לספרות טובה בישראל הוא של ספרות תיאורית, פסיכולוגית, תודעתית. במחצית הראשונה של המאה העשרים הייתה סיבה טובה להירתע מסיפורים גדולים ועלילות גדולות. לאה גולדברג אחראית לאחד הניסוחים המדויקים ביותר לרתיעה הזאת ולבחירה באלטרנטיבה. על רקע התהפוכות הקודרות באירופה בשנת 38', קל להבין למה גולדברג, אז בת 27, קבעה במסה בשם 'האומץ לחולין', שתפקיד הספרות הוא תפקיד אפרורי וכפוי טובה: להתמקד באוסף הרסיסים שהם תודעתו העצמית של האדם המודרני ותפיסת המציאות שלו – ולחבר את הרסיסים בעבודת נמלים פרוזאית. לעבודת הנמלים, להתמקדות באדם הקטן, במעשים הכאילו־קטנים, במחוות הבלתי מורגשות – לכל אלה היה ערך מובהק ב־38'. התנגדות לתשוקה למנהיג גדול, להבטחה פוליטית חסרת אחריות, לפתרונות גורפים ונחושים לבעיות הקידמה. מול השימוש של תנועות פשיסטיות בסיפור המיתולוגי, בדיבור מיסטי בשם הלאום או הגזע – גולדברג דיברה על יוצר שנוגע בקדוש רק דרך ההתעלמות מהנשגב, דרך החיטוט באזורים חילוניים, יומיומיים.

לעבודת הנמלים הספרותית יש ערך גם היום. למה בכל זאת ההעדפה להתמקד ב"איך" על פני ה"מה" יוצרת לא פעם רושם של קיבעון שמרני? מה מבדיל בין "האומץ לחולין" ל"ימי חול"? אולי הנסיבות, אולי הדגשים. אצל יקיר מורגש הצורך להבליט את המלאכה הספרותית. יותר מדי בקלות אפשר להרגיש את הזוהר – שהוא רק כאילו עקיף – שמוענק אצלה למבט האמנותי, למבט היוצר. פתיחת הספר, למשל, לא מצליחה לשמור על האיפוק הסגנוני עד סופה. "פתאום באה רוח וכמו הקנתה תוקף למעבָר. והוא רכן לשרוך את נעליו והשרוך התפורר לו ביד". כל המאמץ האפור מתנקז בסופו של דבר לדימויים ספרותיים במוצהר. לתנופה סמלית, כמעט מטפיזית, של רוח. לא ממש 'ימי חול'.

השרוך אולי מתפורר, אבל העיניים שמביטות בו מוחנפות, מועצמות, מנציחות את הכוח שלהן למצוא יופי בפרט שולי ומוכר. אצל גולדברג מרגישים קריאת תיגר, אזהרה מפני אחיזת העיניים של כוחות פוליטיים שמדברים בשם עלילות גדולות. אצל יקיר מורגש עונג בסגנון האינסטגרם. צילום יפה של משהו מתקלף, שבמחי לחיצה אחת מופקע מהרגילות שלו. גולדברג מבקשת לחזור ולמצוא את הכוחות הגדולים של האדם הרגיל, האנטי־גיבור, לגלות מחדש את הסגולות שלו כיצור מתבונן. לבנות סיפור חדש. יקיר, נדמה לי, רוצה להתרפק. לסלק את הלכלוך.

 111112
דיאן ארבוס, 'תאומות זהות'

האם הקורא בן המאה ה־21 צריך באמת שמישהו יבהיר לו, יברא מחדש, את הסיפור הנפשי שכרוך במעבר דירה, ברצון לפתוח דף חדש? האם ההתייחסות לרעש שעולה מצינורות חלודים או לטעם המים שיוצאים מהם מפיחה בהם חיים מחודשים? האם עדיין יש צורך בספרות שמלמדת אותנו לאתר את הפיוט של שקית ניילון, שטה כמו מדוזה ברחוב?

אפשר לטעון שזאת רק שאלה של רזולוציה ושל מרחק. מי אמר שעימותים עזים, גירוש, פיטורים או הפיכות חצר הם באמת יותר דרמטיים מברז חלוד? האם המחווה והרמז לא עוצמתיים יותר מהדרמה עצמה? אלה שאלות חשובות. העניין הוא שהסיפור שמבקש להפתיע ולגרות את הקורא בעזרת התרחשות דינמית לא באמת ננטש בפאת השדה. כוחות חזקים ומיומנים עושים בו שימוש אפקטיבי.

הפוליטיקה הישראלית מדברת כמעט בלעדית בשפת הספין. היא משתמשת בדמויות של נבלים, בעלילות גותיות על כוחות קודרים שמסתננים לבית ויש להילחם בהם. ברוח הסיסמה הילדותית והאפקטיווית של 'ציר הרשע' מבית הנשיא בוש, הפוליטיקאי הישראלי מציג סיפורי אבירים ותסריטים על מלחמות בני אור ובני חושך. כל זה עוקף או פשוט מוחק דיון רציונלי על תהליכים היסטוריים, על אינטרסים כלכליים ובריתות פוליטיות, דיון שהמרכז שלו הוא לא־סיפורי.

העיתונות הישראלית, במקרים רבים, מדברת כמעט רק במונחים סיפוריים. הדיבור על "פרשות", על "שחקנים" ועל "טייקונים" – תופס את מקום הדיון על ליקויים בסיסיים, על כשל ארגוני בשיטה, או על ההיחלשות המתמשכת של מוסדות הביקורת והאכיפה. במקביל, תוכניות הריאליטי משתמשות במיומנות בתפקידים ספרותיים סטריאוטיפים – השוטה טוב הלב, היפהפייה המרשעת – במשיכה של הצופה לסיפור מלודרמטי ולהתרחשויות עזות. אנשי הספרות, לעומת זאת, מקדשים את ההתרחקות מהפופולרי. מחמאה חוזרת לספרים היא שהם לא מתחנפים לקורא. אבל לְעַניין, לסקרן, למשוך הם לא כלים של חנופה. הם אולי היעד הבסיסי של סופר, היום יותר מתמיד.

לא הסיפורים הדקים היום הם אלה שלא מסופרים. סיפורים בומבסטיים, גורפים, מסתובבים ברחוב כמו ענקים שקופים – ולא זוכים להתעצב לצורה של סיפור חזק ואפקטיבי. סחורות של בני אדם מוטסות ומטולטלות על פני הגלובוס – סיפור שונה מהסיפור על 'מסתננים' שזוממים לפגוע ברוב היהודי בישראל. עובדים צעירים בהמוניהם מכלים שנים בתעשייה של שירות לקוחות ושירות טלפוני – שוקעים בעוני שכאילו אין לו הסבר. במקום לקבל משכורת ראויה – הם ניזונים מסיפורים על הסיכוי להתקדם ולפרוץ, במיתולוגיות על אמביציה, על השתייכות למשפחה גדולה, כלכלית.

אבל סופרים מוכשרים עדיין מנסים להמציא את הגלגל הפסיכולוגי מחדש, לחשוף את הנימים הדקים בחדר הפרטי ובחיק המשפחה. הם מייצרים קורא רגיש, כאילו מודע לעצמו, דרוך לסימנים של יופי כאילו מוסתר. למה נדמה שמרוב התבוננות רגישה בפרטים, קורא כזה מְפתח עיוורון לעולם שמסביבו? האם הוא יודע לקרוא את המהלכים העזים והסוחפים, את המניפולציות שמפעילים עליו הפוליטיקאי, העיתונאי, הפרסומאי? האם הוא מצליח לפתח תודעה עצמאית?

דווקא אמני הסיפור מוציאים מארגז הכלים שלהם את הכלי הבסיסי של סיפור המעשה, של שינוי חד והתמודדות. מוציאים או מטשטשים אותו. הם נכנעים לחלוקה המלאכותית בין בידור לאמנות רצינית – ואגב כך שוכחים או משכיחים את העובדה שגדולי הספרות המודרניסטית ידעו לא רק לפרוש את הנפתולים הדקים של הזיכרון, התודעה והחרדה האנושיים – אלא גם להבעית, להפתיע, להצחיק. קפקא ויצוריו המוזרים יכולים לפרנס ספרי קומיקס ולא רק סמינרים באקדמיה. המינגוויי לא רק רמז בשתיקה לתהליכי הנפש המורכבים של גיבוריו – הוא גם מיקם את חלקם בסיטואציות קיצוניות ומורטות עצבים.

11111111111111111
מרילין מונרו קוראת את 'יוליסס'

 

החדשות הטובות הן שאפשר להרגיש שינוי. ספרות המסע, ספרות המתח והמלודרמה חודרות למיינסטרים הספרותי בישראל. דמויות מעמיסות על גבן את ספת הפסיכולוג ויוצאות למרחב. מפתחות חוש הומור. 'אל מקום שהרוח הולך', הרומן האחרון של חיים באר, הוא דוגמה טובה לזרם מתחזק של סופרים שמוכנים לבחון מחדש את הקשר בין סופר, קורא, מציאות ועלילה. בסיפור על צדיק חסידי שבורח מתככי החצר שלו ויוצא למסע פלאי בטיבט – באר שחרר את עצמו ואת הקוראים משורה של תכתיבים קבועים ברומן הישראלי המסורתי, וזאת בלי לעבור מהמים העמוקים לרדודים. מאחורי הנוסח הקל של סיפור ההרפתקאות מסתתר סיפור רציני לחלוטין על אדם שאיבד את שמחת החיים שלו, שהתנתק ממקורותיו הרוחניים. במקביל לסיפור אהבה משועשע, תכליתי ולא לגמרי משכנע, ממשיך באר להתכתב עם מקורות הספרות העברית החדשה, בלי להעיק על הקורא ולהכביד על הקריאה. באיגוף אחרון, אחרי המסע המופלא והמיסטי, חוזר הרומן בסופו לקרקע ריאליסטית וממחיש את הפוליטיקה ומאבק האינטרסים החילוני לחלוטין בחצרו של האדמו"ר. אחרי שנים של התבוננות רגישה, של אימון עיניים מול טיח מתקלף וצינורות חלודים, גם הָרֶגל חוזרת ללמוד משהו על נפש האדם.

ימי חול, עינת יקיר, הוצאת כתר

בני ציפר, בינינו, הלבנטינים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 13.7.2012

סיפור קטן מ־2010: מכרים, שהרבו לנסוע לרמאללה והיו מעורים בחיי העיר, הזמינו את ידידי ואותי להצטרף לקונצרט של להקת בוני אם בהיכל התרבות העירוני. שתי דקות אחרי שהגענו לרחובות העיר נתקלנו בבני ציפר. החבורה, כמה עיתונאים בתוכה, פטפטה עם הקולגה והמשיכה הלאה. ציפר, סופר ועורך מוסף תרבות וספרות של 'הארץ', פרסם רשימה על הקונצרט. "רמאללה באופנה", הוא דיווח לקוראיו. "למי שכבר שבע מן הסצינה של ברלין, והודו כבר נמאסה עליו, ועדיין מחפש הרפתקאות, רמאללה מחכה לו. ביום שלישי לפנות ערב היה אפשר להבחין בהם, בציידי הטרנדים מתל־אביב […] מדברים אנגלית […] בלי לשים לב שישראליותם ניכרת למרחוק, באופן ההליכה, בשפת הגוף". האם אלינו ושכמותנו הופנתה התלונה ההיא?

'בינינו, הלבנטינים', ספרו החדש של ציפר, מפתח את העמדה הזאת: של מי שמנסה להימלט מאיזו ישראליות גופנית, קולנית, ניכרת למרחוק, רק כדי לגלות שהיא מזדנבת אחריו – במציאות, בגוף או בדמיון. ובאותו זמן, של מי שמגן על טריטוריה בתולית ונשכחת מפני דובים־מחבקים, ציידי־אופנות וטרנדים. הספר מקבץ רשימות מסע, חלקן פורסמו בעיתון ונערכו מחדש, למרחבים קרובים וכאילו זרים לרוב הישראלים היהודים (מצרים, ירדן, טורקיה, יוון); רשימות שעומדות בסימן מובהק של התנגדות וחיפוש אלטרנטיבה – ובסימן של בוז כלפי תרבות אלטרנטיבית וביטויי מחאה.

ציפר הוא נציג של קהל מדומה – שעושר תרבותי והיסטורי נמנע ממנו בגלל הרעש המגאפוני של האקטואליה, האופנה, של הפופולרי כאן ועכשיו. כמו מטעם אימפריה זעירה וחסרת עוצמה, הוא מגלה לקהל הזה ולעצמו שכיות חמדה ממיטב הספרות והתרבות העולמית. במקביל למסלול הגילוי האוהב הזה, ציפר שש לגרד את הציפוי הזול והסינתטי מעל אלו שמתיימרים לייצג אמת מוחלטת: פוליטיקאים שמדברים בשם רעיונות לאומיים, הסטריאוטיפ העממי של תרבות 'מזרחית'.

שלל ביטויים משמשים אותו לדבר על ההשתוקקות שלו לאזורי ביניים, בזמן, במקום ובמיניות. הוא מבקש להפוך ל"זר קרוב", לטעום מ"משהו בין לבין". להיות לבנטיני – יליד לא מקומי. עצם השימוש בז'אנר רשימות המסע הוא ביטוי לכך – למיקום שבין כתיבה עיתונאית וספרותית, בדיונית ומציאותית. ציפר פותח את הקובץ בהצהרה על כך שהוא נפרד מהסגנון הבוטה והמיני של ספרי הפרוזה שלו – כמין ציות לסלידה של הוריו מסנסציה וצעקנות – אבל גם בספר הזה הוא משתמש בפרסונה שעיצב בספרים קודמים ככלי הגנה וחירות יצירתית. פתיחת הספר, למשל, יוצרת את הרושם הבדוי שציפר נולד וגדל בטורקיה.

התפקיד הזה, ההשתוקקות הזאת והסגנון הזה הם דווקא תוצר של כמה אופנות מרכזיות ודי ותיקות בשכונה. ובכל זאת, למרות ההתהדרות המצחיקה בעמדת המיעוט הסרבן, שנכתבת מתוך אחד ממבצרי הכוח האחרונים במגרש הספרותי והתרבותי בישראל – אי אפשר להמעיט בחשיבות הכתיבה של ציפר בעידן פוליטי של הסתגרות, בדלנות ועוינות לזרים. הוא מזכיר לקוראים שישנה גישה אחרת להנאה תרבותית, שכרוכה קודם כל בגילוי הפרטי, האקראי, בשוטטות, שלא נשלטת על ידי יחצנות ורייטינג. עושה רושם שהספר משתמש כמצפן במה שמוגדר כפופ ישראלי. ציפר פונה אוטומטית לכיוון ההפוך מכיוון המחוג שלו. הישראלים חורשים את טורקיה התיירותית? הספר מפגיש אותם שם עם זמרי מחאה נשכחים. הסופר הטורקי אורהאן פאמוק וזוכה פרס נובל מתורגם בנדיבות לעברית? ציפר נפגש עם סופרים מקומיים שעומדים בצילו.

22222

היה אפשר לומר שהספר גולש לפרודיה על מטיילים שבורחים מבני עמם, שסולדים מדבר שטבוע בהם עצמם, אבל זה גם מקור הייחוד שבו. למרות ההומור העצמי והמודעות לנוסטלגיה המומצאת שלו למרחבים ולמקומות בדויים, ספרותיים, ציפר הוא קודם כל צרכן אנין, שמחפש סחורה ייחודית, לא נגועה – ובעצם משתדל להפוך את עצמו לסחורה כזאת. בתוך הניימדרופינג התרבותי, לא פעם מוקדשים ליוצר זה או אחר דברים בסגנון "אולי לכן לאיש אין עניין בו בארץ". במקרה הזה, זמר טורקי ש"אינו מהזמרים המזרחיים הוולגריים" – הישראלים – "שבטעות מזהים את סלסוליהם הסינתטיים עם מוזיקה טורקית". יותר מזה, ציפר מצהיר שעצם הפניית לגלוג וגועל למקום הולדתך ולסביבתך הוא אולי המכנה המשותף הרחב ביותר של התרבות הישראלית.

'בינינו, הלבנטינים' יודע לשעמם ולטרחן כשצריך, ויודע למשוך תשומת לב ולרתק בחלק מהזמן – במיוחד כשציפר כותב על עצמו בישירות, על הלבטים והפחדים שלו מול העולם. יותר מזה, תחת האצטלה המתבדלת שלו, הוא מצטרף לשימוש של כמה סופרים ישראלים מרכזיים בספרות מסע ובדימויים של צליינות ספרותית בעקבות טקסטים. למשל, 'חסד ספרדי' של א"ב יהושע או 'אל מקום שהרוח הולך' של חיים באר – שבעזרת תחבולות אוטוביוגרפיות מציגים גיבורים שהחיים כאן ייבשו והתישו, ומנסים לשחזר מסע בעקבות גיבורים אחרים. באופן דומה, 'בינינו, הלבנטינים' חושף אולי את הפחד והתשוקה של מרכז הכוח הספרותי בארץ: מי שהודחו מכסאם ויוצאים לגלות על הספה.

 בני ציפר, בינינו, הלבנטינים, הוצאת עם עובד

חיים באר, אל מקום שהרוח הולך

 11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 3.9.2010

גם כשחיים באר מרחיק להררי טיבט, למחוזות של רומן רומנטי ולמגרש הפוטנציאלי של ספרי קאלט לתרמילאים – ההיסטוריה, הספרות ואפילו הגורל היהודיים הם אצלו הכוכבים הראשיים. ובכל זאת, 'אל מקום שהרוח הולך' הוא ככל הנראה הקליל והכיפי מבין הספרים שיצאו תחת ידיו של באר. לא רק שהוא משתמש בארון הספרים היהודי מבלי להיגרר לטרחנות או יִפיוף־נפש, החומרים האלה משרתים אותו כדי להעמיד דיון ספרותי בנושא ההנאה עצמה.

אחרי שורת רומנים שבהם שרטט באר את מקורותיו כבן לציונות הדתית הירושלמית, 'אל מקום שהרוח הולך' מתרכז בעולם החסידות המודרנית. גיבור הספר הוא אדמו"ר של חסידות מומצאת, נצר לגדולי חסידות פולין, שהודח מכהונת האדמו"ר שהיה אמור לרשת באמריקה והצליח לייסד חצר חדשה בבני־ברק, לבסס את מעמדו כגרסה האשכנזית של עושי נפלאות כמו 'הרנטגן', ולרכז סביבו רשת של פוליטיקאים ותורמים. סדרת חלומות חידתיים – בהם נגלה אליו אחד מאבותיו ומצווה עליו לגאול את נשמתו שהתגלגלה גלגול מופלא בקצה העולם – מערערת את שלוותו וגורמת לו לבחון מחדש את חייו. מכאן מתחלק הספר לשלושה חלקים מרכזיים: ניסיון רוחני לפענח את החלומות, מסע לטיבט בעקבותיהם ותוצאות הטיול.

המוטו של הספר מצטט מתוך 'מסעות בנימין השלישי', סיפורו הסאטירי של מנדלי מוכר ספרים על אחד מעלובי העיירה שיוצא למסע שלומיאלי בעקבות ספרי ההרפתקה שקרא. כמו גיבורו של מנדלי ונושא כליו, גם גיבור הרומן הזה יוצא עם מקורבו העשיר למרחק כדי לפגוש גיבורי אגדות מופלאות, אבל לסיפורי החסידים יש נוכחות מהותית יותר בספר, ובראשם סיפורי מסע מיסטיים, שאולי הידוע בהם הוא זה של רבי נחמן לארץ ישראל.

בתקופה שבה המתח בין חרדים לחילונים מגיע למדרגה חדשה, באר מחיה את היחסים המורכבים בין הספרות העברית המודרנית והחסידות. ראשוני הסופרים המשכילים יצרו במאה ה־19 סאטירות על הווי החסידות, כשהם מחקים חיקוי ארסי את סיפורי הצדיקים ולשונם. הלעג התחלף לאורך הדורות ביחס של קירבה והוקרה אצל יוצרים כמו עגנון, בובר או פנחס שדה, שעיבדו מעשיות צדיקים והתייחסו אליהן כאל מקורות השראה. אצל באר, היחס הכפול הזה מגיע לאיזון מעניין וממותן. בתחילת הספר הקוראים נחשפים לתככים הפנימיים בחצר החסידית ולחיים הנובורישיים שמנהל הגיבור (הוא בוחן את שעון הקרטייה המפואר שלו ונזכר במעשה הידוע על שעוניו של הבעל שם טוב שקפאו סמוך למותו). דמות של תלמיד מקורב ומסור נוצקת כאן לדמותו של מיליונר גס רוח שסוחר ביהלומי דמים. אבל באר לא מבקש לחשוף את חצר החסידות במערומיה, אלא מנצל את הרקע העסקני הזה כדי לתאר את המסע שעובר הגיבור בחזרה למקורותיו הרוחניים.

בתחילת הספר מורגש מאוד הפער בין הסיגוף וחירוף הנפש שאפיין את המסעות המיסטיים של ראשוני החסידות לבין המסע המאובזר, הממומן והתיירותי כמעט של גיבור הספר ופמלייתו בטיבט. עיקר השעשוע הראשוני של הקורא נובע מהמפגש בין שתי התרבויות – שעליו נבנית גם דמותו של באר כמעין סופר חילוני־דתי – ובין המושגים המסורתיים והעכשוויים. באר נהנה במופגן להשתמש בהקבלה שעורכים החסידים בין בית המקדש לאגפי לשכתו של הרבי, ואז להציב צלם קטן בהיכל בדמות הליכון חשמלי; הוא נהנה לקשר את הראייה הפלאית שמיוחסת לרב למושגים של אינטליגנציה רגשית. ככל שמתקדם הסיפור, מתחדדת התחושה שהגיבור עצמו מתמודד עם הפער בין היומרות המהפכניות של התנועה החסידית בראשית דרכה לבין הגלגול השמרני, הקפיטליסטי והמדכא שלה בעיני הקורא החילוני בימינו.

נקודות החולשה של הספר מתגלות בנקודות שאמורות לייצג שיאי רגש ודרמה, אבל משהו במתינות של באר לא מצליח לתאר בצורה מורכבת ומשכנעת. דווקא אז ניכר שהמבט שלו מתרחק ונעשה תבניתי וחסר נשימה. עיקר ההנאה מהספר נובע מכך שהמסע הרוחני הזה מתואר בגובה העיניים, בלי להאדיר את הגיבור אלא להפך, להציג את כל תשוקותיו הקטנות והקטנוניות כשהוא יוצא מעורו, וכמו מלכים אגדיים מתחפש לאיש פשוט ולומד להכיר את עצמו. על רקע פריחת הצדיקים, אנשי שלומם של ראשי המשק שהעיתונות הישראלית מסקרת במרץ, באר עושה כאן צעד יפה ומתאר את המיסטיקן כאדם בשר ודם. הוא לא מתבייש לשתול בסיפור מעשים מופלאים, אבל רומז למקורות ביוגרפיים שעומדים מאחורי חלומותיו המופלאים של הגיבור על טיבט. הוא מציג את השאיפה לקדושה, אבל לא מבטל את עצמו כסופר, איש האסתטיקה, מול כוחו של הקדוש.

בשלוש נקודות בספר מערב באר דמות צדדית של סופר וחוקר בן דמותו. על פני השטח זה אמנם הפחות אוטוביוגרפי מבין ספריו, אבל קל להשוות בין הצדיק הקהה לסופר שמבקש לחדש את מקורות ההשראה. באר אמנם מצטרף לקו הקלאסי של ספרות עברית, ששולחת גיבורים יהודים לגלות את גופם ואת יצריותם בדרך לגאולה, אבל הנוסח הקל והסיפוריות שמאפיינים את הספר מבטאים אידיאל חסידי של חתירה לשמחה ולהנאה פשוטה מהחיים וממעשה הסיפור ואפילו מהגופניות של הסיפור. את האידיאל הזה 'אל מקום שהרוח הולך' מצליח להגשים.

חיים באר, אל מקום שהרוח הולך, הוצאת עם עובד