ראיון עם מתן חרמוני, קרבת דם

 

Grooming Freddie

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.1.2017

לוויות הן באמת מקום מומלץ לעסקים? מתן חרמוני מאשר. לעסקים ולספרות. את העצה הזאת, שקיבל מחבר ילדות שהתייתם בדיוק מאמו, שילב ברומן החדש שלו, 'קרבת דם': "כשאתה הולך אחרי מי שרק אתמול עוד אכל ארוחת צהריים ועכשיו הוא עטוף בתכריכים", הוא כותב, "פתאום כולם שווים".

חרמוני עצמו התייתם מאביו כשהיה בן פחות משנתיים. בספרו השלישי הוא משאיל לגיבור ולמספר את קווי המתאר בסיפור חייו שלו, משתמש ביתמות כשער לסיפור תקופתי על באר-שבע של שלהי שנות ה-70. בניגוד לשני ספריו הקודמים, 'קרבת דם' דווקא לא נפתח בהלוויה – גם אם מיתות, התאבדויות, נטישות ואלימות משפחתית ממסגרות את סיפור השיבה הנוסטלגי-עוקצני לשכונת ילדותם של חרמוני ובן דמותו הבדיוני.

גיבור הרומן הוא יתום מלחמה מדומה. אביו נהרג סמוך למלחמת יום כיפור. בבית הספר מתייחסים אליו כבן למשפחה שכולה. חרמוני, לעומת זאת, לא יכול לזכור את אביו, שנהרג בתאונת דרכים. בגיל ארבע עבר עם אמו מקיבוץ דורות לבאר-שבע. "אישה צעירה עם ילד קטן בעיר שנראתה מאוד גדולה". שנתיים אחר כך אמו התחתנה בשנית. בהמשך נולדו לחרמוני שתי אחיות תאומות מבעלה השני של אמו.

ההשוואה המתבקשת בין זיכרונות הילדות המסובכים שמתוארים בספר לבין ילדותו הממשית של חרמוני מעוררת בו אי נוחות מפורשת. "זאת אוטוביוגרפיה רגשית", הוא מבהיר, "הקצנה של זיכרון אמוציונלי". גם היום, 40 שנה אחרי, ניכר שהיחסים המשפחתיים טעונים מאוד. חרמוני מדבר על משפחתו ועל ילדותו בדריכות. נזהר שלא לעורר מהומות.

"הייתה לי ילדות רגילה לכאורה – משפחה מתפקדת, אחיות, טיולים משפחתיים, עודדו אותי בתחרויות שחייה – אבל בתוך זה נשאר הבור הזה של היתמות, של אבא שלא נמצא. הייתי נוסע עם אמא שלי לאזכרות כל שנה בקיבוץ, אבל בחיים החדשים של המשפחה שלי לא באמת היה מקום למטענים שגררתי איתי, ונשארתי להתמודד עם זה לבד. הספר הוא במידה רבה ניסיון להתמצא בתוך החלל הזה, לפענח את מה שלא דובר בו".

רצית לדבר?
"בגיל צעיר, היתמות הייתה דבר שניסיתי להבליע. הייתה התעלמות מזה – פיל באמצע החדר שלא מדברים עליו – ואני שיחקתי את המשחק לגמרי. הבן שלי הוא בעצם הבנאדם הראשון ששואל אותי שאלות ואני מסוגל לענות לו בצורה טבעית ובלי ניסיונות להסתיר ולטשטש. הוא שואל ואני עונה בלי להעביר נושא.

"כשהוא נולד הרגשתי את היתמות במלוא עוזה. לראות את הדמיון החיצוני בין סבא שלי, אבא שלי והילד שלי – זה נעים, אבל גם צובט את הלב צביטה רצינית. אבא שלי היה חקלאי בקיבוץ: נהג בטרקטור, עבד בפלחה, בקטיף כותנה. יש תמונה שלו בגיל 30 – אני חושב שזה הצילום האחרון שלו – עומד בתוך שדה שיבולים. מרשים, עוצמתי, גבר 'במלואו'".

בספר, הגיבור מהרהר באופן שבו הגוף מתבגר ומזדקן, מתקרב לצורת גבר בוגר ומתרחק ממנה.
"אני היום בן 47, מבוגר ב-17 שנה מאבא שלי כשהוא מת. בגילי גברים מתחילים להזדקן, להיות שמוטים או רופסים יותר. הגוף שלך, של ההורה שלך, של הילדים שלך – הם כמו שבלונה שצריכה להתמלא. לי היה חור שחור במובן הזה. הבן שלי רואה אותי מתבגר. יש לו ידע שלי לא היה. כשהוא יגיע לגיל שבו הולדתי אותו, הוא יידע איך הוא ייראה, איך הוא יתנהל כאדם מבוגר. אני לא ראיתי את אבא שלי 'מתמלא' מעבר לגיל 30 ומתחיל להשיל את הגבריות הזאת. לא ראיתי איך תיראה הזקנה שלי. זאת חידה גדולה מבחינתי, מי היה הבנאדם הזה. לא קיבלתי את הפרוטוקולים על האישיות שלו. אלו דברים שלא דובר בהם בבית, כי היה צריך לשמר את הפסאדה של משפחה רגילה ושלמה. עם השנים, גם החזות הזאת לא תמיד נשמרה".

"מסך של מסתורין", לפי חרמוני, עטף את המקום שבו התבגר, שכונה ה"א בבאר-שבע, נקודת ציון בתולדות האדריכלות בישראל. "בניינים ארוכים שעשויים מקוביות-דירות. חלונות מאוד קטנים, לא ידעת בדיוק מה קורה מאחוריהם. ובאמת, קרו הרבה דברים נסתרים בפנים. היו בשכונה ובסביבת בני גילי כמה וכמה מקרי התאבדויות. חלקם אנשים מהתיכון שלי. זה מעיד על מצוקה גדולה שהתפרצה, שלא היו לאנשים בגילי כלים להתמודד איתה".

בספר, מכות הרצח שחבריו של הגיבור חוטפים מהוריהם כמו רומזים שכבר עדיף להיות יתום או בן חורג. אביו השוטר של גיבור המשנה, למשל, מאיים על בנו ביריית אקדח. "השכונה שבה גדלתי הייתה מחולקת לשני חלקים ולשני סוגי אוכלוסייה. עניים ומבוססים יותר, אנשים משכילים מול אנשי צווארון כחול. אני לא חטפתי כמו ילדים אחרים מסביבי. אבל כן, מכות היו חלק מהחיים בתקופה ובמקום ההם".

ילדים בספר מפתחים עור של פיל מול הדרמות שיוצרים המבוגרים.
"אני שייך לדור שלא כתבו מספיק על המצוקות שלו. הרבה אנשים בני גילי לא ידעו לתקשר עם מבוגרים. ההורים שלנו, שנולדו בארץ או הגיעו אליה בגיל צעיר, היו בקשר גרוע עם ההורים שלהם. נתק מוחלט או תיעוב עמוק כלפי בני הדור הקודם גרם לזה שהם לא ידעו איך לבטא אהבה או חום כלפי הילדים שלהם, בני דורי.

"אני לא יודע מה זאת 'חוויה הורית' במובן פיזי פשוט. לא יודע איך זה לגדול עם אבא. כשהפכתי לאבא לשני ילדים (בת שלוש וחצי ובן עשר וחצי) הייתי צריך להמציא את ההורות הזאת. היום הבן שלי כבר גדול ומורד, אבל כשהוא היה קטן יותר, הוא היה כמו איבר מהגוף שלי. איך אפשר להסביר רגש כזה, ביחס לאופן שבו אני גדלתי? כנראה שיש אינסטינקטים יותר חזקים מחינוך והשפעה סביבתית".

הוואקום הזה מתואר גם בצורה קומית בספר. יחד עם האלימות יש מקום להרפתקה, להתנסות קיצונית ומסקרנת.
"בכל מה שקשור לילדים, התקופה הייתה פחות מוגנת ומגוננת ביחס למה שמכיר הילד שלי. בכיתה ז' היינו תופסים טרמפים מעומר לבאר-שבע. מי היה מעלה על הדעת היום לתת לילד שלו לנסוע בטרמפים? ולא שאז זה היה פחות מסוכן, אבל בילדות של מי שגדל באזור היה משהו פרוץ ופתוח. היינו מבוגרים צעירים – ילדים שצריכים לגדל את עצמם. ילד אז היה ישות יותר אוטונומית, יותר עצמאית, שצריכה להגדיר את המרחב הפרטי שלה ולגונן עליו – גם בתוך המשפחה ומול המשפחה".

יש לילדות כזאת יתרון ביחס להתבגרות בסגנון הילדים שלך?
"העובדה היא שהיית צריך לדעת לחטוף ולהתגונן. אני תוהה מי מהילדים בבית הספר של הבן שלי, בצפון תל-אביב, היה שורד בבית הספר הישן שלי. מצד שני, זאת עדיין ישראל – אפשר לזהות משהו מהקשיחות הזאת גם אצל ילדים תל-אביביים ב-2017. בתור ילד, אתה יודע בדיוק למי סביבך יש אינסטינקטים יותר חדים ולמי פחות. לי היו אינסטינקטים לא כל כך חדים. לפעמים הייתי צריך להסתמך על חברים כריזמטיים שיצילו אותי ברגע האחרון ממכות. ולפעמים גם לא התממש הרגע הזה, כמו בספר, שהחבר הקשוח מופיע על תקן המלאך הגואל. אולי העברתי את האינסטינקטים הלא מחודדים האלה לבן שלי, אבל למזלו הוא בחור גדול. אי אפשר להתנהג כמו בריון מול מישהו בגודל שלו".

1111

"באותן שנים בבאר-שבע, ילד היה צריך לדעת שלושה דברים: לשחק כדורגל, לעשן סיגריות ולגנוב". כך נפתח הספר, אחרי ההקדשה לאביו של חרמוני. משפט פתיחה קרייני, קולנועי, שמבשר על סיפור התבגרות שזהות גברית במרכזו; שמתרחק מהדימוי שביסס חרמוני בספריו הקודמים – 'היברו פבלישינג קומפני' ו'ארבע ארצות' – כמין סופר יידיש-עברי.

באר-שבע הפופית, הרטרואית, של 'קרבת דם' דוחסת למשבצת אחת כמה עולמות שכונתיים: גטאות בספרות ובקולנוע, שיכונים בישראל ובלוקים בניכר; סרטי התבגרות באווירה עבריינית קלה. ובדרכו המחוספסת, גם מבט נוסטלגי, מקומי, בנוסח 'אסקימו לימון' או 'בשבילה גיבורים עפים' של אמיר גוטפרוינד.

הטשטוש בין מציאות היסטורית וקולנועית קשור גם לאופן שבו חרמוני מציג כאן גלריית טיפוסים, ספק אגדות מקומיות ספק ליצנים. לפעמים נדמה שכל העיר מורכבת מכפילי אלביס, כוכבי רוקנרול וסרטים ישנים. "ורדה אכן דמתה מאוד לקרול קינג", הוא כותב, "כמו שקלאהאן מהמשטרה דמה לקלינט איסטווד, וכמו שאמא של איתן ארדיטי דמתה לקלאודיה קרדינלה והבת דודה שלה דמתה לראקל וולש […] והיו חמישה לפחות שנראו כמו אלביס ואחד שנראה כמו ג'ו קוקר, ועוד הרבה אנשים שדמו למישהו אחר, שהיה יותר מפורסם מהם".

אם גיבור הספר לא מצליח להפוך למחזאי ומסתפק בעבודה כמורה לתיאטרון בתיכון, חבר הילדות שלו הופך לרגע קצר לכוכב, לשחקן ידוע, אבל נשאב אחורה ולמטה. הילדות השכונתית העסיסית מוצגת גם כמלכודת שלא מאפשרת לדמויות להתבגר ולהתקדם בחיים.

"בפריפריה נורא נוח להיות כפיל של מישהו – ונורא קשה להיות הדבר האמיתי. אתה מוזמן לעמוד בבר ולשיר שירים של מישהו אחר, לחקות את אלביס, אבל בלתי אפשרי להגיד דברים משלך. יש כמובן סיפורי הצלחה שיצאו גם מהשכונה שלי – אנשים כמו יהודית רביץ או מאיר בנאי – אבל לרוב היה משהו שקיצץ את הכנפיים לאנשים שרצו לעשות אמנות. משהו שאזק אותם. גם לי לקח המון שנים עד שהתחלתי לכתוב 'ברצינות', מתוך כוונה לפרסם. כנראה שהייתי יותר נהנה מהחיים אם בגיל צעיר הייתי פותח עוד כפתור בחולצה וחושף את החזה, כותב, מפרסם. מצד שני, אולי המעצורים האלה היו טובים לי. כמספר סיפורים, אתה צריך להבשיל, לאמץ מבט פחות ראוותני מזה שמאפיין את המשורר כרוקסטאר שנשרף בגיל 27".

השיער הנפוח, פאות הלחיים, ההווי של באנגים וגיטרות על ספה בחצר, העישון מגיל צעיר – זאת הדרך לבטא רגש גדול מהחיים במקום קטן ומחניק?
"זה מבחן ברור לגבריות. תסתכל בתמונות: מופע השיער של שחקני הפועל באר-שבע מאותה תקופה עוקף את האפרו של להקות דיסקו. אני? מקסימום התחפשתי לג'ון טרבולטה בכיתה ה'. בניגוד לילדים בספר, התחלתי לעשן רק בגיל 15, ומגיל 30 פחות או יותר נגמלתי. עכשיו אני מעשן בגלל הריגוש של יציאת הספר.

"אגב, כשאתה מסתכל על מודלים מצ'ואיסטים מאותה תקופה, רוקרים והחזה השעיר שלהם, אתה נדהם כמה היינו עיוורים לממד ההומואי בתרבות הזאת. היינו מחקים את פרדי מרקורי. כשהסולן של 'ג'ודס פריסט' יצא מהארון, אנשים שעיצבו את עצמם בדמותו הקשוחה התמוטטו לגמרי".

נתת בספר מקום של כבוד לצמיחת שיער הגוף של הגיבור וחבריו.
"תשמע, אני לא יודע אם אוכל להוריש לילד שלי דירה, אבל אין לו מה לדאוג בתחום השיער בחזה. בדיוק חיברנו עכשיו את הפטיפון, וכשהבאתי את האלבומים הישנים שלי לדירה, פתאום נזכרתי בהופעה של תיסלם שהייתי בה, בקולנוע גילת, ב-81'. דני בסן עלה לבמה לבוש בגלימה ובלי חולצה. מה שיש לפרדי מרקורי על החזה כולו יש לבסן על שריר אחד בגב. תראה תמונות של דוגמנים משנות ה-70, לא תאמין כמה שעיר היה מודל הגבריות אז".

משהו מהאסתטיקה הזאת השפיע עליך ככותב?
"אולי. האמנים הישראלים שאני מתחבר אליהם יותר הם הטסטוסטרוניים יותר. שמוליק קראוס, אסי דיין, יעקב שבתאי. אורי זוהר כמובן. רובם לא אנשים נחמדים במיוחד, עם משהו מחוספס ביצירה שלהם. אני יותר מתחבר אליהם מאשר לחנוך לוין, למשל, לגבר המסורס והפרברט. יוצרות נשים אני יכול לכל היותר להעריך. מבחינה רגשית, ההזדהות הפרימיטיבית שלי היא עם יוצרים גברים".

11

תמר מרין, אשתו של חרמוני – בעצמה סופרת, מבקרת ספרות ומרצה – פרסמה לפני כשנה את רומן הביכורים 'ילדים'. לא קשה לאתר נקודות מפגש וחיכוך בין 'ילדים' לשני ספריו האחרונים של חרמוני, בעיקר לאור המשחק בסגנון אוטוביוגרפי, ודאי אצל חרמוני ודמויות האלטר-אגו שלו. נדמה שדמויות מהביוגרפיה המשפחתית והזוגית של שני הכותבים מהבהבות בספריהם. פרידה שעברו כבני זוג ממשיים התגלגלה בדרכים שונות לעלילות ספריהם.

העניין הזה בולט במיוחד באופן שבו הגיבור הנוכחי של חרמוני, אקדמאי ואמן כושל, מתאר את עצמו בעימותים עם שתי דמויות נשיות, אמו ואשתו, מאיר בעקיפין את הצפרדעים שהן נאלצות לבלוע כנשים נשואות. ברגע בולט ברומן, הגיבור מתאר בגידה באשתו בכנס אקדמי, עם ראש החוג שממנו יפוטר אוטוטו. "אם הילדים ישאלו בעתיד", חרמוני מעיר, "אני אסביר להם שזה רק סיפור, שזאת צורה מסוימת של פנייה לקורא".

ובכל זאת, לא מתעוררת לפעמים מבוכה מול האופן שבו בן זוג כותב מטפל בזוגיות?
"בחיים הממשיים אנחנו אנשים עם רגשות סוערים למדי. אבל בהקשר ספרותי, אנחנו מודעים לממד של משחק בכתיבה, ומשתדלים לתת אחד לשני חופש מוחלט. חלק מהאיכויות של תמר ככותבת קשור ליכולת שלה להציע משהו פרוע, בלי ללכת על ביצים".

שני בני הזוג, קל להבחין, עוסקים בספריהם בתלאות הכלכליות שמזומנות למי שמקש להשתלב בזירת הספרות והאקדמיה. גיבורי הספרים מתקשים להכריז עצמאות, לעמוד על הרגליים בזכות עצמם, להשתחרר מתלות במפרנס מבוגר. ב'קרבת דם', תמיכה כספית מהורים מופיעה כעניין רגיש ועקרוני. חרף החיבה שלו ככותב לגיבורים עם שאיפות כושלות בתחום האמנותי, המקצועי, הזוגי – חרמוני מעיד שהמצב קצת נרגע מבחינתו. לפני כחצי שנה התמנה לעורך כתב העת 'מאזניים'. מרצה באוניברסיטה הפתוחה. מלמד כתיבה יוצרת. "כתיבה", הוא אומר, "הפכה אצלי למקצוע".

הגיבור שלך מודד את עצמו בלי הפסקה. הכסף שבני גילו מרוויחים לעומתו, מעמד שצברו מכרים מהילדות. "אם להודות על האמת", הוא אומר, "סך כל מעשיי, הישגיי ומעמדי מתאים לגבר בן 38, 39 ולכל היותר 40. אדם מבוגר יותר, כלומר בגילי, מן הראוי שהיה מספיק מעט יותר בחיים. מן הראוי שיהיה לו יותר".
"מי שרוצה להתעסק באמנות, מבין משלב מסוים שישנם המון אנשים מוכשרים. כדי להיות אמן מתפקד, אתה צריך ללכת מעבר לשאלת הכישרון. לדאוג שזאת תהיה העבודה העיקרית שלך. התנאים הכלכליים היום כל כך טורפניים, שגם הדימוי הרומנטי של הסופר בעליית הגג, שכותב לאור הנר, התפוגג. כתיבה היא ג'אגלינג מאוד מורכב. אתה חייב ללמוד להתפרש על תחומים שונים, ללמוד לשרוד מבחינה פוליטית. אני לא הצלחתי להתחנף לבעלי כוח כמו הגיבור שלי. לא מושך אותי לקבל אישור מאנשים מבוגרים ומבוססים ממני. וזה משפיע גם על הכתיבה. אפשר היום להכניס לדורות קודמים, לתאר אותם באופן סאטירי, ובאופן כללי – לא לחכות לתעודת ההכשר מסופרים ותיקים או בעלי שררה באקדמיה. אהבת הורים היא לא הדלק שלי. אני פונה לאהבת בני הדור שלי, ומתקשר בדרך כלל יותר טוב עם צעירים ממני. הפסיכולוגית הכי טובה שלי הייתה צעירה. הצלחתי לספר לה דברים שלא סיפרתי כל החיים לדמויות הורים סמכותיות".

בנסיבות מתאימות, בהנחה שהמדינה מציעה תקציבים נדיבים יותר ליוצרים מחוץ למרכז, היית חוזר היום לבאר-שבע?
"למרות הנוסטלגיה, טוב לי פה. המעבר לתל-אביב לא מבטל את הזהות וההיסטוריה שלך. להפך, להגיע מהפריפריה לתל-אביב מחזק את הרצון שלך להטביע חותם אמנותי ותרבותי. אני מסתכל על תל-אביב כמו על נאשוויל – אם אתה זמר קאנטרי, שם אתה צריך להיות".

מתן חרמוני, קרבת דם, הוצאת כתר

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

2

מודעות פרסומת

אמיר גוטפרוינד, אגדת ברונו ואדלה

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 19.8.2014

'אגדת ברונו ואדלה' הוא לא הטוב והשלם מבין ספריו, אבל מבחינתי הוא המפגש הראשון עם אמיר גוטפרוינד שיש בו עניין אמיתי ופתיחות. התחושה הזאת מושפעת באופן טבעי מהראיון האחרון איתו, שבו גילה הסופר שהוא חולה בסרטן קשוח. ויותר מזה, היא קשורה להתפתחות מסקרנת בכתיבה שלו. למרות השם הפיוטי והמפתה של הספר החדש, ולמרות הפתיחה האולטרה־ספרותית שלו – זאת לא אגדה, ולא סיפור על שני אוהבים, ולא בדיוק הזמנה להשתרע על מרבד של מילים ועיצוב דמויות מלטף. כלומר, כל אלה צצים לאורך הספר. אבל אהבת ספרות, אהבת קריאה וכתיבה, הזדהות עם בני אדם ורצון להתקרב אליהם מקבלים ב'אגדת ברונו ואדלה' מלכתחילה פנים אלימות וקודרות.

את הספר הזה אפשר לקרוא כהתנגשות בין שני צדדים בספרות של גוטפרוינד. ואולי בין שני דחפים של כל כותב – הדחף לקרב קוראים והדחף לנקנק אותם, לבנות ולהרוס. לא במקרה הפך גוטפרוינד עם השנים שם נרדף ליוצר של ספרות סחבקית, של ישראליאנה רגישה, קורצת, מצחיקה־עגמומית – עניין שלא נפרד מדמותו הציבורית כסופר של אמצע הדרך. קצין, בחור טוב, אוהב ישראל – כמין ניגוד לסטריאוטיפ של סופר שמאלני, אנטיפת־אמנותי. ספרו החדש מדגים איך האמפתיה שהוא פורש על הדמויות שלו, איך תחושת הברית שאותן דמויות יוצרות עם קוראים אוהדים – מקושרות בגלוי לרגש אלים והרסני. איך היכולת ללטף קוראים קשורה לפורענות שהליטוף מכסה.


cu
מתוך 'דקסטר'
 

הרומן מפגיש גם שני קטבים של סגנון: כתיבה פופולרית־ז'אנרית, כמעט טלוויזיונית, מול כתיבה "אמנותית". את הספרות היפה מייצגים כאן דמותו של הסופר ברונו שולץ והספרות שלו. 'אגדת ברונו ואדלה' היא מחוות אהבה־הערצה מפורשת ופרטנית של גוטפרוינד לסופר היהודי־פולני; ניסיון ליצור אזור שבו שוכנים יחד הסופר הגרופּי, הסופר המת הנערץ, דמויות היסטוריות מחייו ודמויות ששולץ יצר. לי נדמה שהמחווה הזאת היא בעיקר שלד שעליו גוטפרוינד מלביש דיוקן עצמי שלו כקורא וככותב (בתוך מחווה נוספת, לדויד גרוסמן, ששילב גם הוא כתלמיד אוהב את דמותו של שולץ באחד מפרקי 'עיין ערך: אהבה'). מנגד, הספר נשען במפורש על מוסכמות של ספרות בלשית ועל "טיפוסים" ספרותיים. שרלוק הולמס, למשל, מוזכר כקיצור דרך מתעתע לקוראים, כדי לסווג את הגיבור כאן כטיפוס הבלש המבריק, רואה הנסתרות.

ב'מזל עורב', ספרו הקודם של גוטפרוינד, היה משהו ממוקד ונקי שעומד בסתירה לתזזית, לתערובת הסגנונות, נקודות התצפית וקווי העלילה של הספר הנוכחי – אבל אפשר לראות בו הקדמה לרומן החדש. מה ששם היה מטושטש בזוויות התמונה הופך כאן לספרות בלשית ומותחנית למהדרין. גיבור הספר הוא לכאורה החוקר, גבר ישראלי רגיש ומעט אבוד, חסר כישורים קרייריסטיים־פוליטיים (אפיון עקרוני בספריו האחרונים של גוטפרוינד). עם הזמן, מוקד הסיפור עובר לשתי דמויות אחרות: הנבל והסייד־קיק של החוקר, השוליה.

ספוילר קל: הפושע, האנטגוניסט, הוא הדמות הייחודית כאן. מעבר לכך שהוא כאילו קורץ לקוראים ותיקים של גוטפרוינד להיזכר בעלילה הקומית־בלשית של ספרו הראשון, 'שואה שלנו' – הוא מוצג כנפש אמנותית, ככמעט־סופר. לא רק שהוא המתכנן הממשי של העלילה, הוגה הרציחות והמעצב שלהן; הוא משתמש בזכרו של שולץ ובמילים שלו ככלי רצח. מול הזעם, הטירוף והספרותיות שנקשרים לפושע הנמלט, ניצבת באופן סמלי דמות של נערה, שעדה לאחד ממקרי הרצח ומצטרפת לחוקר כעוזרת מאומצת. יותר מהנבל, היא קוראת מושבעת של שולץ, וגם היא מעוצבת כשילוב של אלימות, אינטלקט וחוש ספרותי מפותח. המפגש איתה מנדנד לפעמים. לא רק בגלל השילוב של רחמים עצמיים וקוצניות. אפילו השם שלה, זואי, מצביע על קרבה תבניתית לדמויות של נשים צעירות מופרעות־מבריקות, מין לוליטות אבודות, בעיקר אמריקאיות או טלוויזיוניות. למעשה, כמעט כל הדמויות שהרומן חודר לתודעה שלהן הן דמויות של אאוטסיידרים. אנשים יצירתיים אך לא מובנים, שמתקשים להשתלב. בדרך כלל, זאת בעיניי דרך זולה ליצור מכנה משותף עם הקוראים. הפעם גוטפרוינד משתמש בטריק הזה, בעמדה הזאת, כדי לטשטש את הגבולות בין הזדהות ואלימות, בין אמפתיה לבין נקמנות וצימאון לדם. בין הסופר, הקורא והרוצח.

העובדה שגוטפרוינד מנצל את הנחמדות שלו ככותב כדי להוביל את הקוראים להתקרב לרוצח, להציג ספרות גם כמנוע לאי־נחת וקונפליקט לא פתור, מקטינה אבל לא מסלקת כמה מהחולשות של הספר: ההתרופפות העלילתית לקראת סופו, השנינות הבנאלית של חלק מהדמויות, העובדה שחלקן מגלות ניצני התפתחות ואז פשוט קופאות ונגררות עם העלילה; הסיום החלק, החפוז, המסודר. אפילו אלה כאילו ממחישים משהו דחוף, שהספרים האחרונים של גוטפרוינד עימעמו או החליקו.

אמיר גוטפרוינד, אגדת ברונו ואדלה, הוצאת זמורה־ביתן

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

אסתי ג. חיים, אנשי פינות

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 19.4.2013

ספרה החמישי של אסתי ג. חיים נפתח בשורה של איתותים לא מחמיאים. קודם כל, השם: 'אנשי פינות'. מילא הטון הנעלב והניחוח הכמעט צדקני; הספר הזה, כאילו מצהירה הכותרת, עומד לעשות צדק עם אנשי שוליים, לתת קול לאנשים שקופים. אחר כך הציור שהושאל לעטיפה: חדר קודר, דמות אישה רוכנת, מכפתרת או מתירה כפתור בפיג'מה, חושפת חלקת בשר מבטנה.

מעבר לכך שיש משהו כמעט זול בשילוב המרכיבים האלה, בהבטחה לחוויה מציצנית לאזורים אסורים וטראומות מיניות – העטיפה הזאת מפספסת את החלק המושך ברומן, שאמנם עוסק בניצולי שואה, שאמנם מסופר מפי גיבורה מצולקת נפשית, בתם ונכדתם של פליטים מהונגריה, ושאמנם נוגע גם ביחסי מין במשפחה. ובכל זאת, למרות ש'אנשי פינות' ניזון מחומרים קשים לעיכול, הוא מדגים צורה מעוכלת ומוחלקת במיוחד של בליל הדימויים והדמויות שמתכנסים תחת הכותרת 'ספרות שואה'. בניגוד לאסתטיקה החמורה והמכונסת של העטיפה, 'אנשי שוליים' הופך את האפלה והטראומה למין וילון שחור־שקוף שאפשר לחיות איתו.

כדי להגיע לחלקים החיים של הספר, צריך להתעלם גם מהפרולוג המבאס של הרומן. המספרת והגיבורה מציגה את עצמה לקוראים, מציירת את מסגרת הסיפור: אישה שכותבת את השורות הטריות כאילו, מתוך פס נע של אלכוהול וסיגריות – ידידיו הנצחיים של האמן. לא התיאור הבנאלי של סיטואציית הכתיבה מפריע, אלא מין התנצלות והדיפת האשמה: כן, עוד ספר שואה, עוד ספר דור שני.

על פניו, יש משהו מרענן בהתייחסות המפורשת של הגיבורה ושל ג. חיים לכך שהן מצטרפות באיחור רב לנסיעה – יותר מחמישים שנה אחרי פרסום הקובץ הראשון של אהרן אפלפלד, למשל. אבל די מהר קורים שני דברים. מתגלה עד כמה הספר הזה צפוף במחוות מכוונות או בלתי נמנעות לשורת ספרי 'דור שני', ובאותו זמן, מתחיל להתבהר הנתיב שהסופרת מבקשת לפלס בתוך הספרות הזאת. 'אנשי פינות' הוא קודם כל ניסיון לרוקן היכן שספרים אחרים מנפחים או מגביהים. הקרבה לאנשים שחוו את האלימות השרירותית, המיתולוגית, של מלחמת העולם השנייה, למשל, לא מתורגמת כאן לכיוונים דתיים. ההיבט האוטוביוגרפי מוצהר כמעט באופן מיידי: הסיפור מתמקד ביחסים של הגיבורה כילדה עם דודה אבודה בשם אסתר. קווי הקרבה בין הגיבורה לסופרת ברורים, אבל מיד מוסטים הצידה כעניין מובן מאליו.

כמו בסיפורים רבים שעוסקים בקשר בין מהגרים לישראל לילדיהם – גם כאן מופיע המרכיב של גילוי עריות, גבול עדין שההורה מנסה לפרוץ. שוב – הסיטואציה הזאת מופיעה כאן, מותירה חותם, אבל נעצרת בגבול מסוים ולא מתפתחת. לעומת זאת, הדמות של אישה זרה, ניצולה צעירה ויפה, שחודרת לחיים הקשים של משפחה אחרת, מקבלת פוקוס. דמות אניגמטית כזאת מופיעה בסרט 'אלכס חולה אהבה', למשל. דמות דומה לה ב'ספר הדקדוק הפנימי' של גרוסמן: מי שהצליחה לשמור על נעורים, על זוהר שההגירה והמלחמה כאילו השחיתו אצל שאר האנשים. על הדמות הזאת מולבש רומן חניכה אמנותי. הדודה הצעירה והאבודה, שמערערת את חיי המשפחה (הגיבורה מדמה אותה למרי פופינס), מציעה להם, כמקובל, גם אפשרות לתיקון, שיבה ליצר ואהבת החיים, כניגוד לקודים של צנע והישרדות נוסח שנות ה־60.

11111111111111111

המפגש בין הילדה השקופה לדמות הנשית החונכת מתמקד בהנחלה של אהבה לקריאה. העניין הזה הוא מקור קבוע לחנופה לקורא – מחמאה עקיפה ליכולת שלו לחבור לברית האנשים הרגישים והקוראים. אבל ג. חיים מצליחה איכשהו לנטרל את האפקט החנפני הזה, אפילו כשהיא משתמשת בדימוי מילוני ודי שחוק – שבו המספרת מזכירה מילה, ומיד אחריה, אסוציאציות ילדיות שמתלווות אליה ("למילה 'ספר' ריח צהבהב").

יש משהו ענייני וחודר באופן שבו ג. חיים מתארת את ההתקשרות הסוחפת של הילדה לדודה, את הדרישה שלה לקבל אותות אהבה. ההקבלה בין הקשר הזה לאהבת הקריאה שהילדה רוכשת ולצעדים הראשונים שלה בכתיבת סיפורים נוגעת ללב אבל לא מתקתקה. אולי בזכות הנוכחות של ספרות נוער וילדים (ספרי אריך קסטנר למשל) כספרים פיזיים בחייה, וגם כעיקרון מנחה ברומן: ספרים ששואפים לרתק, אבל לא לייגע ולסבך שלא לצורך. שלא מתביישים להשתמש במהלכים עלילתיים מלודרמטיים, אבל נמנעים מפרובוקציה ישירה.

הנאמנות לרוח הזאת של הרפתקה ושל גילוי העולם מפיחה חיים במרכיבים בסיפור שהיו יכולים ליצור רושם קונבנציונלי: מחיפה של ניצולי שואה אקסצנטריים נוסח אמיר גוטפרוינד, דרך המבט הילדי, המוקסם־מבועת בממלכת השואה של גרוסמן וממשיכיו, וכלה במשחק וודו־שואתי בבובת צעצוע נוסח 'גולם במעגל' של לילי פרי מ־88'. במובנים מסוימים, 'אנשי פינות' מאפשר לראות איך עולם הדימויים הספרותי שואתי מתיישב בתבנית פופית. איכשהו, דווקא באופן הזה הוא נמנע מניצול וסחטנות, של הקורא ושל הזיכרון.

אסתי ג. חיים, אנשי פינות, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

ראיון עם אמיר גוטפרוינד, מזל עורב

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 1.3.2013

"יש בי רצון שכולם יאהבו אותי, לתמיד, ללא תנאי. אני רוצה הכל. זה ילדותי, אבל כל עוד אני יודע שיש אינדיאני אחד באמזונס שלא קרא את כל ספריי, אני ארגיש חוסר שלמות מסוים. אני אדאג שמסוק יצניח לו את הספרים שלי עם ערכת תרגום. כל סופר שלא מצהיר על זה חשוד בעיניי. כמו טיפת דיו בכוס מים, אני רוצה לכסות את העולם".

אמיר גוטפרוינד הוא איש חמוד באופן עקרוני. גם כשהוא מתייחס לתאוות הכיבוש שלו כסופר, ובעצם במיוחד. אם אצל אחרים מילים כאלה מגדירות מחדש מגלומניה, אצל גוטפרוינד הן נשמעות כמו תביעה לחיבוק. גוטפרוינד, עושה רושם, לא רק מזדהה עם אחרון התושבים של יערות הגשם. הוא־הוא אותו יליד, נחבא בין העצים, רגע לפני שחבילה עצומה של אמפתיה נוחתת עליו.

כסופר, הדימוי הזה משתקף אצלו בכמה חזיתות. מבחינת מכירות ותשומת לב, גוטפרוינד הוא אחד הסופרים הנמכרים ביותר כאן. מבחינת תכנים, נדמה שהסופר הגלילי פיצח איזה קוד של רכות והזדהות כשהוא ניצב מול הקורא הישראלי – משהו שכונתי באופן עקרוני (בשיחה הוא מזכיר לא פעם את ילדותו ב"סלאמס של חיפה"), לא פעם נדיב במחוות של נוסטלגיה ישראלית. בספרו החדש, 'מזל עורב', הגיבור לא מצליח אפילו לבעוט בקופה ישנה של קק"ל, שילדים פלסטינים משגרים לעברו במשחק.

גם הממסד הספרותי קיבל את ספריו בזרועות פתוחות. הוא זכה לרוב לביקורות אוהדות, וגם בפרס ספיר שהזניק אותו לתודעת הקהל. ההרמוניה הזאת התערערה כשפורסם ב־2008 ספרו הקודם, 'בשבילה גיבורים עפים'. הספר מכר אמנם עשרות אלפי עותקים, אבל מבקרים – גם אני – הסתייגו ממנו והתייחסו אליו כתוצר של כתיבה שמבקשת לרצות קוראים, ובצורה לא מעניינת. "אתה, לדעתי, לא הבנת את הספר", הוא אומר היום, "ובכל מקרה, לא זה מה שהפריע לי".

מה הפריע?
"הפריעו לי ביקורות ואמירות שבכלל לא התייחסו לספר עצמו, אלא אליי. גיליתי אז שאסור לך להגיד דברים מסוימים. הייתי סגן אלוף בחיל האוויר עד 2005, ובאופן כללי נמנעתי מלדבר על פוליטיקה. גם כי הייתי בצבא, וגם כי זה האופי שלי. ב־2006, על רקע מלחמת לבנון השנייה, העזתי לראשונה בחיי להגיד משהו כמעט פוליטי. הייתה עצומה נגד הלחימה בלבנון, פנו אליי, סירבתי, ואפילו העזתי קצת בציניות ללגלג על העצומה הזאת. אני בכלל שונא לחתום על עצומות.

"מאותו רגע, בלי שהייתי מודע, נפתחו שערי הגיהינום. אנשים מהשמאל הרדיקלי, שהם מעטים במספרים אבל יושבים במקומות הנכונים, רדפו אותי בעוצמות שנאה שלא האמנתי. הם זכו לממש חלק מזממם כשיצא אחרי שנתיים הרומן שלי. אפילו אנשים שחתמו על העצומה, בלי שום גילוי נאות, כתבו עליי ביקורת כזו, שבטח הייתה רכה יותר אם הם היו צריכים לכתוב על 'מיין קאמפף'. שנאה טהורה ומכוערת. אתה מגיש ספר לפרסים, ופתאום מתגלה שהם יושבים בוועדה. בלי להזכיר שמות, אצלכם התראיין מישהו שאמר: 'אמיר גוטפרוינד זאת ספרות גרועה'".

נעלבת?
"ביקורות רעות זה לא נעים, אבל לא זה העניין. יש כנראה אמת לא נכונה, ואני אמרתי אותה. הרגשתי שסימנו אותי באיקס. רציתי להשיק את הספר, ואנשים לא רצו לדבר. צחקתי פעם עם גרוסמן: 'אחריך רודפים אנשי ימין קיצוניים – אבל אין להם קלאסה. אני זוכה לרדיפה מצד אנשים מעודנים, אלגנטיים, שמגישים נקמה קרה'. אני לא אישיות פוליטית ביסודי. אין אפילו כיוון שאני יכול להגיד עליו – זה הכיוון שלי. מה שמגדיר אותי בחיים הם עקרונות מוסריים. יש לי אמפתיה בסיסית לזולת. אני יכול להבין רגשית גם את עמדתה של חנין זועבי וגם את עמדתו של אריה אלדד. שניהם צודקים, ולא הצבעתי לאף אחד מהם".

תגובות סוערות של קוראים, גם מתוך שנאה והתנגדות, הן לא השאיפה של סופר?
"לא בטוח. התגובות ל'שואה שלנו' הספר הראשון שלי, היו חיוביות ב־99.99 אחוז. היה איש אחד שכתב ל'יד ושם' מכתב והתלונן עליי, ניצול שואה שחשב שצחקתי בספר על הניצולים. היה לי נורא לא נעים. לא נחתי, ואחרי מסע צלב איתרתי אותו.

"יש אמנים וסופרים שנורא אוהבים את הרעש הזה, שנהנים מהפולמוס. אני ממש לא. אני אדם שרוצה להיות עם הילדים שלי בשקט, לא מעוניין להיות צודק או לא צודק. אין לי רצון לפרופיל ציבורי. הדרך שלי להגיע לציבור היא לכתוב את ספריי. החוזק שלי הוא חוזק אנושי, זה מה שיש לי להציע בגילי".

11111111111111111
אלן גינסברג מקריא את 'יללה'

 

אם יש מחנה מובהק שאליו שייך גיבור הרומן האחרון של גוטפרוינד הוא השנאה למחנות אידיאולוגיים, ליומרנות אינטלקטואלית ואמנותית. גוטפרוינד עצמו מעיד שהוא "נרדם ברגע שאומרים 'פילוסופיה'". העמדה העקרונית הזאת מורגשת גם ברומן החדש, בצורה כמעט פתולוגית. גיבור הרומן הוא בחור ישראלי טוב מהזן הישן, הניינטיזי, שהקוראים פוגשים אחרי שחטף שתי מכות הגונות. האישה הראשונה שהצליח לאהוב לעומק נפרדת ממנו ונעלמת מחייו. חברת ההיי־טק שהקים לא מצליחה להתרומם, והוא מסולק ממנה אחרי שורת תככים. האנשים האוהבים, הנורמלים, סביב הגיבור דורשים ממנו לחזור לחיים רגילים, להתאושש – אבל הוא מתחפר בעצמו בתוקף. בהקבלה למצבו, הספר מתאר את הניסיון של הגיבור להתנדב לחיפושים משטרתיים אחרי נערה נעדרת.

אפשר להרגיש כאן שינוי ביחס לספרים האחרונים של גוטפרוינד. התכנסות בסיפור מצומצם מבחינת היקף, התרכזות בתהליך הנפשי שעוברת דמות אחת. כדי לאזן את התכנים הקודרים, הספר משתמש בהומור הקיפודי של הגיבור ובמחוות הקומיות של הדמויות סביבו. בקריצה ברורה לקורא, ההישאבות של הגיבור לחיפושים אחרי הנעדרת מקושרת למכנה משותף שהחברה הישראלית איבדה ומנסה להשיב אליה.

את הבחירה במסגרת אינטימית וממוקדת יותר של סיפור גוטפרוינד מייחס לאשתו, שנפטרה לפני כשנתיים מסרטן והרומן מוקדש לה. למרות תחושת האבל שעולה מהספר, ולמרות השימוש בדמויות מיותמות או מתאוששות מאובדן – מפתיע לגלות שרוב הרומן נכתב לפני שאשתו חלתה, אחרי זוגיות של 11 שנים.

גוטפרוינד, אב לשלושה, מבקש מראש שלא לגעת בנושא הזה, אבל לאורך השיחה אשתו חוזרת ועולה. הוא מספר שאינו נוהג להראות את טיוטות הספרים שלו במשך הכתיבה, אבל הפעם חרג מההרגל. "לפני נסיעה למרפא אלטרנטיבי, הראיתי לה את מה שכתבתי עד אז, והיא פסלה את שלושת הפרקים האחרונים. באופן כללי, דיוק עובדתי לא עניין אותה. מבחינתה שאקדח יירה אחורה, אבל היא הייתה קוראת הרבה יותר ערה ממני לכל זיוף רגשי. ובכלל, ברגע שהיא הלכה לעולמה, כל דבר שהיא אמרה נהיה קדוש. לא נגעתי בספר שנה שלמה מאז שהיא חלתה. למרות שהספר לא נכתב עליה, היא הייתה קשורה לכל שורה. בסופו של דבר, ביום כיפור החלטתי כן לסיים אותו. יש לי קוראת אחת ויחידה שאכפת לי מדעתה, ודווקא היא לא תקרא אותו.

"היא נפטרה בגיל 37, בשיא פריחתה מכל בחינה אנושית, ברגע מדהים בחיים. היא הייתה פסיכולוגית ובדיוק החלה לשגשג והייתה מאוד מבוקשת. הכל קרה בבת אחת, ונמשך חמישים יום. שלוש שנים לפני שפרצה המחלה, היא עברה טיפול והיינו בטוחים שהכל מאחורינו. הרופא הכי טוב טיפל בה, וכל האינדיקציות היו חיוביות ומרגיעות. הייתי רחוק מלדמיין בזמן הכתיבה שיקרה לה משהו, מעבר לחרדה התמידית והנורמלית. היא הייתה האישה הראשונה ששבתה את ליבי בצורה עמוקה ועוצמתית. בפגישה השנייה כבר הבנו שאנחנו הולכים להתחתן. זה היה מפחיד. לא היינו בכלל הטיפוס זה של זה. אני לא באבל עכשיו, אלא במצב של ייסורים קונקרטיים. אבל מצד שני, יש לי את החיים שלי ויש בהם דברים טובים וחיוניים".

השינוי בחיים שלך משפיע על הכתיבה?
"אני תמיד כותב בטורבו, אבל עכשיו יותר מתמיד. יש לי טיוטה שלמה מוכנה לרומן, ותוכניות גם לספר שאחרי. אני כותב סיפורים קצרים, פרויקט תנ"כי, שירים גרועים. התחלתי לכתוב גם לטלוויזיה. העצב קשור לנוירוטיות שעוזרת לי מבחינה יצירתית. אמרתי לסוכנת הספרותית שלי שזה עדיף על אלכוהול, סמים והרס עצמי. תמיד הייתי חרוץ. אבל אין ספק שמאז שאשתי נפטרה, ועם ההכרה שהעסק הזה יכול להיגמר ברגע, האצתי את הקצב. יש כל כך הרבה ספרים שאני רוצה לכתוב, אבל אני מנסה להילחם במהירות הזאת, נותן לספרים לנוח בצד. מתאפק לפני שאני מציג את זה לקוראים המסכנים".

לא נתת שם לגיבור. קשה שלא לקרוא אותו כגלגול שלך.
"גם אם אני אכתוב על נזירה באלפים, בעצם אכתוב על עצמי. זה לא אני שם, אבל הספר הזה הוא פרידה מהאיש שהייתי יכול או אמור להיות, אלמלא פגשתי את אשתי והולדתי ילדים. לא שהייתי כמוהו מועמד להיות מיליונר. אמנם יצאו מהיחידה הצבאית שלי אנשים שהגיעו להיי־טק, אבל אני מעולם לא הייתי מספיק מוכשר בתחום או בעסקים. בקיץ אני אהיה בן 50. מי שהכיר אותי לפני 28 שנים, מתפוצץ מצחוק כשהוא רואה איך הפכתי לאמא אווזה".

איזה בנאדם היית אז?
"היום, בכל פעם שאני שומע שסופר אומר שלהוציא ספר זה כמו להוליד ילד, אני חושב שהוא שתה יותר מדי. אבל אז ילדים לא עניינו אותי. לא הייתי קשור לאישה. עניין אותי לקרוא ספרים, לשחק כדורגל. הייתי מאוד חסום מבחינה רגשית, במין מבצר איתן שלי, שמתוכו השקפתי לעולם. אבא שלי עדיין צוחק כשהוא רואה אותי מאווזז בין ילדיי".

"חננה" הוא ביטוי חוזר כשגוטפרוינד מדבר על עצמו. לחלופין: "בורגני שבע" או "בורז'ואה". למה הוא מתכוון? "נו, חננה. לא עושה מה שהקולים עושים. לא מעשן, לא שותה, לא ספורט אקסטרים". המהות החננית, השמרנית, מתגלגלת בצורות שונות בחייו. "אני כותב מגיל 17, אבל בצבא לא ידעו שאני כותב עד שהתחלתי לפרסם בגיל 37. אני עוד זוכר את עצמי יושב ליד ניבה החמודה בקורס פו"ם ופשוט כותב סיפור על השולחן, כשכולם בטוחים שאני מסכם את השיעור. אני גם זוכר היטב איך הייתי יושב וכותב בקפה בשינקין, עם מדי חיל האוויר, דרגת סגן אלוף. שם היו מופיעים בעלי השיער הוורוד. האנשים היצירתיים, הנכונים – בניגוד לי, האיש השגוי. והייתי רואה אותם, עם השמונים פירסינגים והבגדים השחורים, מביטים בבוז בצורת הקיום הנחותה הזאת, הקרויה קצין בצה"ל, ואינם משערים שאולי גם בי יש משהו בכל זאת, שאני כותב נגיד את 'שואה שלנו'. מדי הקצין היו קליפה טובה למי שרוצה לחיות בתוך עולמו".

1
ליידי גאגא

 

ביישוב הקהילתי יובלים, שם הוא חי בשש השנים האחרונות, הקים גוטפרוינד פינת הנצחה לאשתו. "עובד כמו נמלה, סוחב לשם קרטונים של אדמה לשתול רקפות".

החיים בגליל הפכו אותו, כדבריו, "יותר פסימי ויותר אופטימי לגבי מצבנו בישראל. אני פטריוט קיצוני. אני ציוני ברמת הדי־אן־איי. וכמי שבחלומותיו מתנופפים דגלים כחול־לבן, היחס שלי לערביי ישראל הוא חלק מזה. אני לא מאותם הוזים שמאמינים יש רק מלאכים במגזר זה או אחר, אבל נורא לא נעים כשמספרים לי חבר'ה ערבים מה הם עוברים בנתב"ג. מצד שני, אז לא נבדוק? יש בעיה. המצב לא קל".

בספר נדמה שככל שהגיבור מבקש להיאטם, המציאות האלימה רודפת אחריו. ויותר נכון, הוא עצמו נמשך אליה.
"נכון שיש כאן צד חדש של אלימות שלא הופיע אצלי. אני לא בדיוק טרנטינו. היופי שבאלימות לא מעניין אותי. להפך, אני סולד ממנה בכל צורה. אבל גם בחיים, המציאות יותר ערמומית מכל כוונה שלך. אתה לא יכול להיות במדינה בלי להיתקל בזה. לפני עשר שנים יכולת לעשות פה בגליל יוגה על מזרון לבן, אבל אז התעוררו ההפגנות בתחילת  האינתיפאדה".

גוטפרוינד אמנם מתרעם על ההתעלמות הממוסדת מערבים בחיי היומיום ("אין ברכבת הודעות כריזה בערבית, אין שלטים בערבית"), אבל מהסס לרגע אם לדבר על השאיפה שלו ליצירת שוויון בין אזרחים ערבים ויהודים. "אחרי הכווייה שחוויתי עם הספר האחרון, לא בא לי להרחיק מעליי קוראים שדעותיהם שונות משלי. זה משהו אינטרסנטי – אני לא רוצה שישנאו אותי שמאלנים או ימנים. אני יודע שארגון לה פמיליה לא יסכים עם דעותיי. בכל זאת, הייתי רוצה שעוד חמישים שנה יהיו פה ערבים ישראלים שיזדהו עם המדינה – עם כל המורשת שלהם, לא מזיז לי נכבה, נקסה, דמקה. תמיד יהיו מתחים וצרות, בשני צידי המתרס. אבל מריבות בין שכנים, ולא בין אויבים. אני רוצה שהבחור הערבי בן דמותי – בחור נוח, לא נוטה לאלימות, שרק רוצה משפחה ולגדל את ילדיו בכבוד – אני רוצה שהוא ירגיש פה טוב".

ואתה, באמצע?
"אני לא בדיוק באמצע, אבל אני מבין יותר מתמיד את הקושי של הצדדים להגיע בכלל לדו־שיח. פעם אמרתי בצבא לקצין צעיר משפט חריף: לפעמים צריך ללמוד את האויב שלך, להבין אותו ובמידת הצורך לירות לו בין העיניים. מי שמזדהה רק עם אחד מצידי המשוואה, יש לו בעיה. מי שלא מקשיב לאויב, או מי שלא מוכן להתגונן מולו – שניהם לקויים. לדעתי, זה היתרון שלי. הניסיון להבין את כולם עוזר לי להרגיש את מי שאני. אנשים עם עקרונות מוצקים, מעבר ל'ואהבת לרעך כמוך', הם אלה שהכי מפחידים אותי".

זה נראה כמעט כמו מצב עקרוני אצלך, להתמקם בין לבין, לשמור על איזון.
"אני הרי אוהב מתמטיקה, שלמדתי גם לתואר שני. אהבתי פעם לקרוא סיפורי פנטזיה – אהבתי שלכל דמות יש כוחות ומגרעות שמשתלבים במאזן כולל, כמו ב'שר הטבעות'. כבר הבנתי שהניסיון לעשות סדר קשור למה שאבא שלי עבר כילד בשואה. הפחד האיום מפני התפרקות החוקים כנראה חדר לנשמתי והוא קשור לחיבה שלי לאיזונים וסדר".

לא מטריד אותך שעם הזמן אתה הולך ונתפס כסופר של המיינסטרים?
"היום, כשיש לך את ליידי גאגא, כל דבר קיצוני הופך למיינסטרים אחרי חמש דקות. אבל אני לא אוהב לשמוע שאני נהיה מיינסטרים. כשפירסמתי ספר על השואה ממבט הומוריסטי זאת לא הייתה בחירה מיינסטרימית. ב'אחוזות החוף' יש סיפורים מרחפים לחלוטין שעד היום לא ברורים לי. כשכתבתי על הציונות, זה לא היה בדיוק חומר לוהט. אולי אני נהיה לאט־לאט מיינסטרים, ויכול להיות שיום אחד גם ימאסו בי. זאת הקללה בהיותך פופולרי – אתה אוטומטית נתפס כסופר פחות טוב. יש מי שמעקם את האף מול שימבורסקה ומול מארקס. אני רוצה להצטופף בצילם של הכותבים הבודדים האלה. להיות סופר שגם קוראים אותו המיליונים, והוא גם איכותי ודובר אמת. ובסעיף חוסר הצניעות, אני חושב שאני גם מסוגל. אשתי פעם נבהלה כשהיא הבינה כמה אני רוצה לזכות בפרס נובל. אבל מי ייתן לי פרס נובל אחרי עשרים שנה בצבא הישראלי?"

אמיר גוטפורינד, מזל עורב, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

אמיר גוטפרוינד, בשבילה גיבורים עפים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 31.10.2008

אם לשפוט לפי ספרו החדש של אמיר גוטפרוינד, מעיין הנעורים הישראלי מבעבע אי שם בחצר של שיכון פועלים חיפאי, בצל עץ אזדרכת. כל השותה ממימיו יביט בהשתקפותו הרועדת במים ומיד יתאהב: מול עיניו העייפות יתגלו לו פניו הנשכחות של הישראלי היפה – הפנים שכותרות העיתונים, יומני הטלוויזיה ודיווחי ההיסטוריונים מתעקשים להשחיר ולהלבין ברבים.

ההתמקמות הזריזה של הספר במרומי רשימת רבי המכר מוכיחה שמי המעיין האלה מתקו ללא מעט אנשים. מה שלא מאוד מפתיע לאור העובדה שגוטפרוינד עושה הכל כדי למצוא חן. 'בשבילה גיבורים עפים‭,'‬ על 667 עמודיו, הוא ניסיון מונומנטלי לספר את הסיפור הישראלי שהוליד את תקופת המשבר הנוכחית – אבל עיקר המאמץ שלו מופנה להפיכת החלקים הקשים והמכוערים בהיסטוריה הישראלית למעשיות ילדות תמימות.

הוא מציע לקוראיו לברוא מחדש, בלי לחדש דבר, את הסיפור הלאומי, באמצעות תיאור התבגרותם של חמישה חברי ילדות, ובהם מספר הרומן, שמדגימים חמישה נתיבי חיים שבהם צעדה הישראליות מאז מלחמת ששת הימים: חזרה בתשובה, התנחלות, אימוץ המשק החופשי, מרד מזרחי וכו‭.'‬ את סוף הרומן מסמן רצח רבין, המצביא של אותה מלחמה.

רובו המוחלט של הספר בנוי מאנקדוטות מוכרות לזרא מההווי הכל ישראלי, שאמורות לקבל משמעות חדשה לאור האירועים ההיסטוריים שמשולבים בהן, בחסות הכאילו מיקרוקוסמוס הישראלי של השיכון החיפאי. אבל תיאור חיי השיכון של גוטפרוינד ספוג באחווה לא ריאליסטית וקרוב ברוחו הרבה יותר ליצירות פופולריות כמו 'קזבלן' או 'שכונת חיים' מאשר ליצירות ספרות שהציגו את השכנות הישראלית במלוא אכזריותה.‬ אנחנו לומדים לאהוב מחדש את הפכים הקטנים של הישראליות. לומדים לאהוב את עצמנו.

זוהי אולי התחבולה האמנותית המרכזית בספר, מנגנון כפול של מין צ'פחה מלטפת – תיאור הדמויות באמצעות חמלה מלגלגת, סניטה וצביטת לחי. אביו של המספר, למשל, מוצג כיצור כלאיים של ילד מגודל ותמים ופטריוט שוביניסטי שבולע בשקיקה את המעשיות הציוניות, סוגד לדמויות המנהיגים ומחכה לשווא לאלבומי הניצחון של מלחמת יום הכיפורים. די מהר מובן שמאחורי נשיאת העיניים הזאת לעבר גיבורי ישראל מחרחרת השואה. היתמות ופצעי ההגירה של האב מאפשרים לקוראים לחוש הזדהות מחודשת כלפיו, לתבוע את עלבונו הבלתי מבוטא ולהשיג את תחושת הסולידריות הלאומית שרובנו נזקקים לה כל כך.

וכמה גדולה אותה השתוקקות לפורענות מלכדת – עד שהיא זוכה למימוש בסוף הספר, שמקבל לפתע תפנית של מותחן פעולה, שמערב פרודיה על עלילות חסמב"ה ואנלוגיות מסורבלות בין גיבורי הרומן לגיבורי 'הקוסם מארץ עוץ‭.'‬ אלא שבניגוד לדחליל ההוא, ספרו של גוטפרוינד מוכן לוותר על לב אמיתי ובלבד שלא יצטרך לוותר על עבר שכולו תכלת.

גוטפרוינד הוא סופר חכם שמודע היטב לסכנות האורבות בהתרפקות על הזמנים שבהם נדמו הישראלים לילדים שמוכנים לקבל את מעשיות השלטון. אבל הקריצות העבות וכפולות המשמעות שהוא משגר לעבר הקוראים מעל גבן של הדמויות התמימות – הניסיון להתרפק על העבר ולהציג אותו באופן מפוכח, לגמד ולהאדיר אותו גם יחד – רק מגבירות את חוסר האמון בספר. כך שגם אם הוא רק מעמיד פנים נוסטלגיות, העטיפה הזאת משתלטת על חוויית הקריאה בו וצובעת אותה בצבעים ריאקציונריים.

גוטפרוינד כבר הוכיח בספריו הקודמים שהוא בורך לא רק ברהיטות של פלדה, אלא גם באיזו חמימות סימפטית, גישה בלתי אמצעית שמצליחה להעביר לקוראים משהו אבהי וילדי בו בזמן. הפעם, ככל שהמספר מרבה להפגין את קסמו הגידי־גובי, את אותה סחבקיות אינטימית בתיאור הדמויות סביבו, גוברת התחושה שההקנטות האוהבות מצידו מכסות בעצם על חוסר יכולת להסתכל עליהן במבט ישר ואמיתי. בישראל נוסטלגיה היא תמיד מניה בטוחה, גם בעידן של בורסות נופלות. למרות פירורי האירוניה שפזורים בו, ספרו עב הכרס של גוטפרוינד בסך הכל מצטרף לחגיגה.

אמיר גוטפרוינד, בשבילה גיבורים עפים, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן