אמנון דנקנר, מגע הקסם של הבל גאגין

11111111111111111

פורסם  במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.2.2011

ב'מגע הקסם של הבל גאגין', קובץ הסיפורים החדש שלו, אמנון דנקנר מבקש מאיתנו להפסיק להיות נודניקים ולהתחיל ליהנות מהחיים. מי שבעד, שירים את היד. בזאת הוא מניח את האצבע על נקודה גועשת, אדומה ונפוחה באחוריים של סדר היום הציבורי. משהו שמציק ומשבש את הזרימה החופשית, את ההרמוניה, את היציבות – בדומה לאותו צרצר שמפריע לפינוקיו לעשות גוד־טיים. כמו שאומר ראש העיר באחד הסיפורים על פקח שיכור וידוע לשמצה: "אם יהיה לי על כל חמישים פקידים חמוצים שסובלים מעצירות כרונית שלוקר אחד עם שמחת חיים, אולי סוף־סוף העיר הזאת תחייך כבר". אם האומה סובלת מבעיית עצירות, 'מגע הקסם של הבל גאגין' נחלץ לעזרה בכפפת ליצן ומנה יפה של שומן אווז.

כדי לאתר את מקור הסתימה חוזר דנקנר לשנות ה־50 וה־60, לשנות ילדותו בירושלים שנמתחת על סקאלה שבקצה האחד שלה פרופסורים מרחביה ובקצה השני חנוונים זעירים ששואפים להוליד פרופסור מרחביה. החומרים שיוצאים מהצנרת מוכרים מאוד, ובכל זאת לובשים צורה חדשה. מגויסים כאן החיילים המזיעים, התחמנים אך אהובים, יושבי המרפסות של סרטי הבורקס, של זאב רווח ושל אפרים קישון. כל אלה נגרסים במטחנת הבשר של מספרים הומוריסטיים אמריקאים כמו או.הנרי ודיימון ראניון. בעיקר ראניון.

הקובץ משחק על הפער בין ירושלים הנעבעכית ההיא לבין הפנטזיה של ברודוויי החלקלקה נוסח ראניון, על הפער שבין הניסיון לגנוב מהצד עוד קצה דג מלוח לבין תאוות ההימורים של אזרחי המזללה של מינדי. "זאת תהיה הגזמה לומר ש'אוריינט' היה מרכז העולם התחתון של ירושלים", הוא כותב באחד הסיפורים, "כי, אחרי הכל, איזה עולם תחתון? […] אנחנו לא באמת מדברים כאן על משפחת קורליאונה". ומוסיף: "העבריינים הקטנים וחבריהם היו גאים בשחמטאים שהוסיפו למקום קלאסה אינטלקטואלית […] ואילו מטורפי השחמט הרגישו שהם מצויים במקום עם אווירה אקזוטית […] קצת סקסית".

האם הסיפורים של דנקנר מצליחים להגיע לאיזון של קצת קלאסה וקצת סקס אפיל? לא בדיוק. שביעות רצון עצמית היא מכשול בפני שניהם. הסיפורים הראשונים בקובץ מדיפים ריח חזק של מיונז והשפעה חזקה של ההומורסקה האמריקאית (הסיפור השני, למשל, מספר סיפור נוסח 'ברנשים וחתיכות', על רווק מזדקן שנאלץ לפברק מעשייה על רומן עם אסירת עולם, כדי שאמו תמשיך לממן את חיי האהבה שלו). יותר מזה, ההטפות של דנקנר נגד הטפות מוסר, נגד נוקדנות, נגד היצמדות יבשושית לאידיאולוגיה, מצטברות לסיפור כמעט ידוע מראש: הפלצן, שליח הסדר והטעם הטוב, ייאלץ להרפות את סוגריו אל מול קצת נוכלות שרמנטית, או לנפוח את נשמתו. ולפעמים להפך: התאוותן הבלתי מזיק אך חסר הגבולות ייאלץ להתכווץ במסגרת מדכאת.

דנקנר מצטרף למקהלת הקולות שהוא מחקה, וכמו מעבד כאן את קולו של הבדחן היידי העממי. המחווה הטיפוסית ביותר לספר היא זו של מתיחת העפעף כלפי מטה בסגנון 'על מי אתם מנסים לעבוד'. מתחת לעטיפה של חידון התנ"ך, באחד הסיפורים, מסתתר ספר חינוך מיני. מאחורי בעלת סלון אליטיסטי לבגדי נשים מסתתרת נערת מסיבות פרועה מווינה שמבקשת להלבין את עברה. במילים אחרות, דנקנר חוזר אל אבותינו הבורגנים ומבקש מהם־מאיתנו במטותא להפסיק להעמיד פנים, לסלק הצידה את כלי הפורצלן ולא להתכחש ליהודי הגלותי החרמן וטוב הלב שבתוכנו. כל ניסיון לריסון עצמי ייגמר בטחורים. כך הוא מצטרף לסאטירה ההפוכה, המרגיעה, נוסח 'זוהי סדום' של 'ארץ נהדרת': אין ממה להתרגש. פוליטיקאים הם פוליטיקאים. אנשים הם אנשים. שחיתות – שחיתות. מה שהיה הוא שיהיה, ולכן עדיף קצת ליהנות.

הסיפורים המוצלחים יותר בקובץ הם אלה שעוסקים בהוריו של דנקנר. שם מתאחדות הדמויות שוחרות החוק והסדר שמופיעות בסיפורים אחרים – אחיות בית חולים קפוצות, פקחים קפדניים ופרקליטים מטילי אימה – לדמותה הגרוטסקית של אמא דנקנר, אישה שחלומה הוא לתפוס על חם את העוזרת גונבת ממנה. באחד הסיפורים, למשל, היא משתלטת על בית הקפה שבעלה מנהל ומבטלת את השוחד הקבוע לפקחים. "אז לא קראנו לזה שוחד", קורץ דנקנר לקוראים, "היה מקובל על כל הצדדים כי המתת הזאת נבעה מלב טוב, מהכרה […] וכי מוטב להעלים עין מחטאים ועבירות קלות כדי שכולם יוכלו לנשום". כמו שאומר משגיח הכשרות באותו סיפור: "למה לרדת לחייהם של יהודים ולבדוק אחרים? מי אני? […] קוזאק של הקדוש ברוך הוא?". בסיפורים המשפחתיים מצליח דנקנר לא רק לגייר את הקוזאק בדמות ישראל הוואנאבי־מודרנית, אלא להפוך את הבירוקרטיה המפא"יניקית לשֵד מאגדות חז"ל.

'מגע הקסם' שעליו מדברת כותרת הספר הוא מגע התרמית היפה, הוא הפוילעשטיק הספרותי. את הקסם הזה עובדות חמורות יכולות רק לקלקל. על הטענה הזאת אין להתווכח בתחום הספרות, אבל היא מקבלת נופך רב־משמעי בזכות הפרסונה העיתונאית של דנקנר, שיצא כעורך נגד 'מועדון שלטון החוק' (לפני הקמפיין ההפוך של 'די לשחיתות'), והוצג כמקורבם של פוליטיקאים כמו אריה דרעי ואהוד אולמרט, שגם להם דבר או שניים לומר לגבי הצורך להרטיב את החוק היבש. כך או כך, הספר הזה יכול להצליח. לא רק בגלל שדנקנר הוא מספר מוכשר ולא רק בגלל שהוא נושק בלי לגמגם לספרות בורקס. סודו הוא סודו של בדחן חתונות: הוא יודע מה הקהל רוצה לשמוע. השאלה היא אם זה הפולקע שהקהל צריך.

אמנון דנקנר, מגע הקסם של הבל גאגין, הוצאת אחוזת בית

סיפורים סלולריים מאת שולמית לפיד, יאיר לפיד אמנון דנקנר ודרור פויר

 פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.11.2009

מחקרים מראים שציפורי שיר עירוניות, שַחֲרורים למשל, למדו לחקות צלצולים של טלפונים סלולריים. ועכשיו, בשעה טובה ומוצלחת, גם סופרי ישראל למדו לצייץ כמו אס.אם.אסים: פרויקט שהושק לפני כחודש (ומאז בוטל, י"ל) מציע לקורא העברי סיפורים בהמשכים, שיישלחו אליו מדי יום (לא כולל שבת) במסרונים טלפוניים, תמורת 1.50 שקלים לפרק.

הנטייה הטבעית היא לקונן על זילות הספרות כששומעים על מיזמים מסוג כזה; לְבַכות חוויה אנושית נוספת שהמפלצת הסלולרית הצליחה לכבוש. בפועל, יש כאן הזדמנות לנער קצת אבק מעל ספרות המיינסטרים הישראלית, מה גם שנחמד לקבל לעת ערב, במושב אחורי של מונית, אס.אם.אס כאילו אישי משולמית לפיד.

אס.אם.אסים יכולים להפוך למפגן של יכולת ספרותית. כמו שיר בצורת סונטה, גם הם מאלצים את הכותב להשתחל לתוך מסגרת קפדנית. כמו ציור מיניאטורי, אין בהם מקום למשיחות מכחול מיותרות. טיפה זיוף, מילה דשנה מדי, והכותב נחשף בעירומו. כמה רגש, כמה תשוקה, כמה רמזים סמויים מכווצים בהודעה הלילית הקלאסית: "ערה?".

הז'אנר המכונה בעולם 'נובלה סלולרית' נולד לפני כשש שנים ביפן, אומה עם חיבה לטקסטים זערוריים נוסח שירי הייקו. כמו הסיפור בהמשכים שעלה לגדולה בעיתונות של המאה ה־19, גם הסיפור הסלולרי קשור ליסודות של מלודרמה, מתח ורומן רומנטי – ז'אנרים שמבקשים לכבוש את לב הקוראים ולקנות את נאמנותם לאורך זמן ובמנות. ביפן הז'אנר הזה צמח מלמטה למעלה, כשכותבים סלולריים בשם בדוי זכו לפופולריות בקרב חוגים של מתבגרות ומתבגרים. אחרי סיבוב במזרח הרחוק, באפריקה, באירופה ובצפון אמריקה – המדיום הזה עולה לארץ וקופץ ישר לסלון מכובד, מגובה בשמות כמו יורם קניוק ויאיר לפיד, בחסות 'קצרצר – הוצאת ספרים דיגיטלית' שהקים דדי צוקר. במובן מסוים, מול כל האופרציות המהבהבות שפלאפונים מציעים היום, אין דבר מתבקש יותר משימוש בטכנולוגיה אס.אם.אסית בצורה הטהורה ביותר: מילים. השאלה היא אם המיזם הישראלי הוא ניסיון אמיתי לחדש ולהעניק חוויית קריאה שונה, או שכל הטררם הוא לא יותר מגימיק.

שלושת הסיפורים שנדגמו לא גרמו לי לצלצל מהתרגשות – במיטבם, הם מצליחים להעביר איזה רגש לרגע אחד – ובכל זאת כיף להיפגש איתם למחרת. 'פרפר בטוקיו' של שולמית לפיד, למשל, הוא סיפור מהוגן, מיומן ולא מבריק במיוחד. הוא מצליח לתאר דרמה משפחתית דחוסה דרך תודעתו של נער חרד, כשזוג דתי צעיר פולש למחסן הצמוד לדירת הוריו. לא ניכר שהסיפור הזה נכתב מלכתחילה לפורמט הסלולרי, ונדמה שלא ייגרע ממנו כלום על נייר. יותר מזה, הנטייה של לפיד לחזרות דרמטיות ("האֵם הבינה את הגישוש הזה, את המשושים האלה שנשלחו, את הניסיון הזה, שלא העז להלביש עליו מילים") יוצרת הד רועם מדי בשביל אולם בגודל קופסת גפרורים. מצד שני, התיאור של משפחה לא נורמטיבית, מינית על סף חייתיות, שחודרת לשגרת החיים של משפחה כל־ישראלית, יכול להתפרש גם כמשל לאופן שבו הספרות הממוסדת מאוימת מהפלישה של האס.אם.אס וקרוביו הצ'חצ'חים לזירת הקריאה הציבורית.

אם כבר צ'חצ'חיות, צריך לציין שלסיפורים שנקראו לא היה אומץ או שכל להשתמש בשפה האס.אם.אסית עצמה – עם העילגות המכוונת שלה, הרווחים הגרפיים או השימוש הווירטואוזי בסימני פיסוק. עם זאת, אמנון דנקנר יצר גרסה קומפקטית מעניינת של סיפור בלשי. 'החוקר הטוב קולמה' הוא מין מדרש לאחד המשלים הידועים מאת קפקא בעלילה שמפגישה בין דמויותיהם של חוקר רצח אגדי והגאון הספרותי מפראג. סיפור חמוד ומעלה חיוך שעושה שימוש יעיל בטוויסטים אבל לא מוביל למתח ממשי.

דווקא הכותב הפחות "ספרותי" מבין המשתתפים, העיתונאי דרור פויר, מתייחס במפורש לאס.אם.אס כמדיום בסדרת מסרונים בעלת השם הצנוע 'ג'נסיס'. פויר, העיתונאי הראשון שנשלח לחלל, שולח מסרים קצרים ונואשים לבסיס האם שלו, אחרי שהוא מתעורר מתרדמה עמוקה ומגלה שהוא היחיד מבין אנשי הצוות שנותר בחיים. כמו דנקנר ובניגוד ללפיד, הסיפור מנצל את הניחוח הסרקסטי שמאפיין הרבה התכתבויות באס. אם.אס. במין מהלך היצ'קוקיאני, 'ג'נסיס' משנה את הפרספקטיבה של הקוראים ומצמיד אותה כל פעם לצד אחר של המצלמה, של ערוץ התקשורת. פעם הקוראים הם אלו שמקבלים את השדרים המבוהלים של פויר, ופעם הם נחשפים לדו"חות של בסיס האם ומקבלים בעצמם את תפקיד האובייקט שאח גדול צופה בו ומנצל אותו לצרכיו (האם יש כאן רמז ליחסן של חברות הסלולר בארץ לציבור הצרכנים?).  במילים אחרות, למרות הסגנון הדחקאי, דווקא פויר מצליח לומר משהו על חוויית האס.אם.אס ולהשתמש במדיום עצמו בצורה אמנותית.

כל זה מרמז, עושה רושם, שלז'אנר הזה תהיה משמעות אמיתית רק אם כותבים ספונטניים יתחילו לעשות בו שימוש, אם יקום ציבור שיפיץ את הסיפורים ויתערב בתהליך היצירה. רק אם הטכנולוגיה הפשוטה והערמומית הזאת תהפוך ל'עשה זאת בעצמך'. אם כותבים כמו דוסטויבסקי, בלזאק או דיקנס לא בחלו בסיפורים בהמשכים – אין סיבה שאיזה פקאצ ישראלי בן 14 לא יכתוב את 'בעקבות הSMS האבוד'. (-;

'קצרצר – הוצאת ספרים דיגיטלית' לא האריכה ימים. לכתבה קצרה על ספרות סלולרית ב'גרדיאן'